את יומני הכותל המערבי, שכתב הרב המקובל מאיר יהודה גֵץ, ראיתי לראשונה לפני כ־30 שנה, שנים ספורות לפני שהרב גץ, רב הכותל, הלך לעולמו בפתאומיות: עשרות אלפי שורות בכתב יד בהיר, שמילאו בשקדנות ובסדר מופתי מחברות גדולות. יום אחר יום, לאורך כ־28 שנים (1995-1968) - לעיתים בשלווה אך לא פעם גם בסערת רוח גדולה - רשם הרב גץ את קורות הכותל המערבי.
ישבתי אז בלשכתו, בקומה השלישית של בניין משרדים צנוע בשולי רחבת הכותל, רכון על היומנים לטובת מחקר שערכתי, ומרותק אליהם מחמת תוכנם. הם הזכירו לי לא פעם את יומן הכותל המערבי הראשון, שכתב לאורך 18 שנה רב הכותל בתקופת המנדט הבריטי, הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, עד שנהרג יחד עם אשתו מפגיעת פגז ירדני ברובע היהודי ערב קום המדינה.
אורנשטיין תיעד את שנות סכסוך הכותל, שבהן היהודים נאבקו על מעמדם בכותל המערבי מול גזירות הסטטוס קוו של השלטון הבריטי, ומול ההתנכלות והפרעות של הערבים בהנהגת המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני. גץ, לעומת זאת, הגיע לכותל לאחר שחרור ירושלים ב־1967, בתקופה של מדינה יהודית ורווחה גדולה; אך גם בתקופה של מאבקים פנימיים חריפים בין הרבנים לארכיאולוגים על גבולות רחבת התפילה, וחפירת מנהרת הכותל, וכן מאבקים בין הרבנים לבין נשות הכותל והתנועה הרפורמית.
היומן של אורנשטיין יצא לאור על ידי בני משפחתו לפני שנים רבות, והיה לאבן יסוד במחקר התקופה ההיא. עתה יוצאים לאור, בינתיים באתר אינטרנט בלבד, 12 כרכי היומן הסרוק של הרב גץ - 28 השנים הראשונות בחיי הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים; מדובר במקור היסטורי רב ערך, שנכתב על ידי אישיות יוצאת דופן ובעלת קוד התנהלות בלתי שגרתי, שהיתה לדמות מפתח בעיצוב פניו ואופיו של האתר המבוקר והמתויר ביותר בישראל.
מצנפת לבנה, גלימה שחורה
גץ, בן למשפחת מקובלים, הוסמך לרבנות עוד בארץ הולדתו תוניסיה, שם גם למד משפטים ושימש רב העיר סוויק. כשהגיע לארץ ביקש, ולא במקרה, להתגורר סמוך לקבריהם של שניים מחכמי הקבלה - רבי שמעון בר יוחאי והאר"י (רבי יצחק בן שלמה לוריא) והפך לרב המקומי במושב כרם בן זמרה הסמוך. בלילות היה מתבודד בתיקוני חצות. בימים ניהל מטע ובית ספר מקומי, עבר קורס קציני תותחנים וזכה לענוד דרגת רב סרן.
הוא מונה לתפקידו כרב הכותל בשנת 1968, במקביל לרב הכותל האשכנזי, הרב יוסף משה שכטר. כששכטר נפטר, גץ נותר בתפקיד לבדו. את מחילות הכותל, מתחת לפני הקרקע - הפך לביתו השני. בכל אחד מקטעי הכותל שפועליו חשפו לאורך 488 מטרים, הוא הציב ארון קודש במטרה לקבע אותו כמקום תפילה ולא להניח להפוך את החללים לאתר תיירותי או ארכיאולוגי. את רוב שעות הלילה עשה גץ, ראש ישיבת המקובלים בית אל, בבית כנסת שנבנה בתוך המחילות, יחד עם חבורה נבחרת של תלמידים, אנשי קבלה, כמוהו.
גישתו לחיים היתה בעיקרה רוחנית ולא ארצית. רב, קצין ומיסטיקן, במעשיו וגם בלבושו: מצנפת לבנה, גלימה שחורה, סידור ותנ"ך בכיסיו, ואקדח שהיה חגור למותניו דרך קבע; מראשוני הרובע היהודי המתחדש, אב ל־11 ילדים, שרובם התגוררו ביישובי יהודה ושומרון. אחד מבניו, יאיר, נהרג באמצע שנות ה־80 מפגיעת נהג משאית ערבי בשומרון. בן אחר שלו, אבנר, נפל בקרב לשחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. מותו של אבנר היה הגורם העיקרי בעקירתה של משפחת גץ מאזור הגליל לירושלים.
חלק מיומני הכותל
כל ימיו חיפש גץ את מקומו המדויק של קודש הקודשים, שבו, כך האמין, טמונים לוחות הברית וארון הברית, וביום קיצי אחד, ב־22 ביולי 1981, אחזה בו התרגשות גדולה. גץ איתר את השער המכונה שער הכהנים, מול עין עיטם, בית הטבילה של כהני המקדש לפני כ־2,000 שנה.
ביומן שלו מתאר גץ כיצד מאחורי השער נגלתה לעיניו מחילה תת־קרקעית ארוכה חצובה בסלע, מוצפת במים ובבוץ, הנמשכת אל מתחת לכיפת הסלע. הגילוי המרעיש נשמר בסוד, אבל לא לזמן רב. היומנים מתארים כיצד הרחיב גץ את חבורת שומרי הסוד. תחילה היו אלה הרבנים הראשיים הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, ואח"כ מנכ"ל משרד הדתות גדליה שרייבר ושר הדתות אהרון אבו חצירה, ומחליפו ד"ר יוסף בורג, ולבסוף גם איש המוסד לשעבר והשר לעתיד רפי איתן. בהמשך גם נוספו שר הביטחון באותם ימים, אריאל שרון, וסגן רה"מ דאז, פרופ' יגאל ידין, שהיה גם ארכיאולוג בעל שם עולמי.
גם מוטי עדן, כתב קול ישראל באותם הימים, הוכנס בסוד העניין, וביומנו רשם גץ: "אחזו בי גיל ורעדה והרגשתי בפנימיותי שהשלב הבא אחרי גילוי המחילה יהיה ביאת המשיח ועם ישראל ייגאל". הוא היה משוכנע שהמחילה תובילו למקום שבו בימי קדם הוצב המזבח. גץ חיפש את שרידי רצפת הקוניה, שעליה הוצב המזבח שבו הוקרבו הקורבנות בימי המקדש - תערובת סיד ואבץ.
מי שהתלהב פחות מהגילוי של הרב גץ, היה הארכיאולוג מאיר בן דב, שניסה לצנן את התלהבותו. הוא התרשם שהמחילה אינה אלא בור מס' 30, אחד ממפעליו של הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס וורן במאה ה־19. בן דב הזהיר את גץ שלא יעבור זמן רב והמוסלמים יגלו את החפירה. הוא המליץ בפניו לסגור את הפתח ולשכוח מהעניין. גץ סירב. הוא הצביע על פתח אבנים בתוך המחילה והודיע שבכוונתו לפרוץ גם אותו, במטרה להגיע אל המפלס התת־קרקעי של סלע היסוד שעליו ניצבת אבן השתייה.
בסוף אותו יום רשם גץ את תחושותיו לנוכח גילוי המחילה: "שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים, כשדמעות רותחות זולגות מעיניי, ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי ואמרתי 'תיקון חצות' כמנהגנו".
ב־27 באוגוסט שודרה הידיעה על הגילוי המרעיש בקול ישראל וזכתה לתהודה עולמית. הוואקף הבחין בנעשה עוד קודם לכן, והפרסום חולל מהומת אלוקים ועימות אלים במחילות שמתחת לפני הקרקע. קבוצות מוסלמים השתמשו בפיגומים שהציב במקום משרד הדתות, וירדו אל תוך מנהרת הכותל. הם התעמתו שם עם בחורי ישיבה שהרב גץ הזעיק למקום. במהלך עימות זה שלף הרב גץ את אקדחו, אך לא השתמש בו. עוד באותו יום החליט רה"מ דאז, מנחם בגין, לאטום מחדש את פתח המחילה, ולהחזיר את המצב לקדמותו.
הרב גץ לא ידע את נפשו מרוב צער, והובהל לבית החולים לאחר שהתמוטט מתשישות. בכרך ט' של יומנו, רשם רב הכותל בליל 3 בספטמבר 1981: "הַרְגָּשָׁתִי בתיקון חצות קרובה לזו של אבותיי, בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית אלוקינו בשעת החורבן. קול הלמות, קול ערבים בתוך המנהרה, הם סותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר. כל צעקה שלהם היא כמדקרה בליבי הפצוע. בכל חריפותה יצאה מפי הזעקה: 'באו גויים בנחלתך טימאו את היכל קודשך', אך עלי להתחזק ולא להישבר, כי עלי להמשיך בתפקיד..."
"מסמך אותנטי נדיר"
ד"ר צחי הרשקוביץ, מרצה במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן, שחוקר את יומני הרב גץ, מעיד כי היומנים הללו מספקים לנו בפעם הראשונה הצצה ייחודית לא רק לחיים של "מקובל בעל שיעור קומה כביר כמו הרב גץ, שכתביו הקבליים עדיין לא נחשפו לציבור, אלא גם לשולחן העבודה שלו".
עד היום, אומר הרשקוביץ, "כל המקובלים השאירו אחריהם בעיקר חותם - שילוב של תיאולוגיה ופילוסופיה - שלא מספק לנו הצצה אמיתית לחיים שלהם. כאן אנו עדים לאדם, שמצד אחד חווה את החיים כחוויה גאולית נמשכת, ומצד שני מתווכח עם אינסטלטור וחשמלאי, עסוק בבעיות אבטחה שוטפות של הכותל, מטאטא את הרחבה שלו, גומל חסד עם נזקקים וחולי נפש, ולא רואה שום סתירה בין שני הערוצים הללו.
"הוא מטפל ב'הקמת השכינה מעפרה' הן באמצעות הקפדה על כותל נקי והן באמצעות חשיפה יומיומית של מנהרת הכותל, על כל הרגישות של פרויקט מסוג זה, שמנקודת מבטו נועד לקדם את הגאולה. הוא מתעסק עם קבלני עפר וחמורים שמפנים פסולת מהרובע היהודי, ומצד שני הוא מחפש את ארון הברית, והכל מתועד ביומן, שהוא מסמך נדיר באותנטיות שלו... בדרך שהיא נטולת כל פוזה".
היומנים של הרב גץ
הרב גץ כינה את יומנו "יומן עבודה" ו"רישום הוראות ורשמים מהנעשה ליד הכותל המערבי". הוא עסק בו, כפי שמתאר הרשקוביץ, בקטנות ובגדולות: "היום נתווסף לי 'מקצוע' חדש: שרברבות", רשם ביומנו, לאחר שסייע לקבלן שהתקשה בכך לתקן את השירותים. בפעם אחרת תיאר כיצד "החלפתי את המפות וערכתי את השטח לכבוד שבת קודש..."
גץ גם תיעד ביקורים יוצאי דופן בכותל: "אמבולנס שהגיע לשטח ומתוכו הוצאה אלונקה ובה גבר נתון בגבס, שבמאמץ רב קירב את שפתיו לאבני הכותל ונשק להן"; "חייל מאובק שהגיע אלי וסיפר כי זה עתה ניצל בנס... ונמלט לדקות אחדות כדי לבוא לכותל ולהודות לבוראו..."; או מנתח מפורסם שחש צורך נפשי ערב ניתוח, להתפלל לה' בכותל, שיצליח במעשהו להצלת חיי אדם מישראל. הוא מתעד את באי הכותל וביניהם גבירים, נשיאים וראשי ממשלה, עניים מרודים וגם "קבוצה מאחינו בני ישראל שעומדים לחזור לארץ גלותם בארה"ב", כשהם מתפללים בדבקות ונשבעים יחדיו באנגלית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". "אפילו השנוררים נאלמו דום ולא הטרידום", כתב.
"קבלת שבת מרנינת נפש"
בימי החנוכה כיבד הרב גץ דמויות שונות בהדלקת הנרות, לעיתים היו אלה נשואי פנים כמו פרופ' יעקב נאמן, שהתגורר ברובע היהודי, ולעיתים פועל או מאבטח. "מעמד זה", רשם גץ, "הוא תמיד מרגש, באשר בעיני רוחנו ניצבת המנורה של בית המקדש כשכהן מעלה את נרותיה..." שלא במפתיע, החנוכייה החביבה ביותר על הרב לא היתה זו הגלויה ברחבת הכותל, אלא זו הנחבאת במנהרות, מול מקומו המשוער של קודש־הקודשים, שאותה הציב מדי שנה בדיוק במקום שבו ניסו פועליו ב־1981 לפרוץ את המחילה מזרחה, מתחת להר הבית.
את קבלות השבת בכותל תיאר כ"מפילות מחיצות ומרנינות נפש". בסוכות עבר עם רעייתו אסתר לגור וללון בסוכה שבמשרדו בכותל. ב־1990, כשמטר אבנים ניתך מהר הבית על ראשי המתפללים בכותל, הופתע גץ לטובה מ"המוני העם", שלא חששו, "ומילאו את הרחבה כפי שלא ראיתי מעודי".
עצרת הזיכרון המרכזית בכותל ביום הזיכרון לחללי צה"ל, שבה הוזכר גם בנו אבנר, היתה קשה לו באופן מיוחד, וכשמלאו עשר שנים לשחרור ירושלים, הקריא באוזני הנשיא ורה"מ שיר קינה על 181 "בחורי החמודות" שנפלו בקרב על ירושלים.
גץ גילה יחס אמביוולנטי לעובדה שהכותל הפך תחליף להר הבית. הוא עצמו לא ביקר בהר, וקיבל עליו את פסיקת הרבנים הראשיים, לפיה על יהודים בדורנו אסורה הכניסה לשם. יחד עם זאת ידע להבחין בין ההר, שהוא "מלכתחילה", לבין הכותל, שהוא ה"בדיעבד".
חבטות וטריקת דלת
בתו, הטוענת הרבנית והסופרת לילי הורביץ גץ, מצביעה על "הסיפורים שמאחורי האבנים" ביומנים של אביה: "היה לו צד רוחני מאוד גבוה, אבל הוא לא התבייש לאסוף מהרצפה ניירות. אבא היה פה לכותל, וכותל לרבים שביקשו את עצתו: עקרות חשוכות ילדים, זוגות שביקשו שלום בית, אב שכול שכעס על הקב"ה וסירב לומר על בנו קדיש. אבא דיבר על ליבו, והבטיח לו לומר קדיש במקומו, אם לא יעמוד במשימה; חיילת, שכל חייה היתה בטוחה שהיא יהודייה, וערב חתונתה גילתה שאיננה. הרב עזר לה לעבור גיור זריז; שוטר מוסלמי שפחד שיואשם כמשת"פ. אבא הצליח להרגיע אותו.
"הוא נתן צדקה בסתר לרבים, גם ליהודים וגם למוסלמים, וידע למצוא מסילות ללב כולם", ממשיכה הורביץ גץ. "אל שולחנו היסבו חניכי השומר הצעיר לצד אנשי נטורי קרתא, חסידים, ליטאים, צ'רקסים ודרוזים. חילונים ודתיים. דמויות ציבוריות ידועות היו באות אליו להתייעץ עימו. מאור הפנים שלו, בשילוב עם פשטות ורוחניות גבוהה, היו כמגנט לרבים. הוא היה אדם שלא הפסיק לעבוד על המידות".
גץ הלך לעולמו בחודש שבו נפטר אחד מיריביו הגדולים, הארכיאולוג פרופ' בנימין מזר. לו היה הדבר תלוי בו, גץ היה מרחיב את שטח התפילה גם לחלק הדרומי של הכותל המערבי, שמזר והארכיאולוגים זכו בו. לו היה הדבר תלוי במזר, הארכיאולוגים הם שהיו מנהלים את מבצע חשיפת הכותל לכל אורכו, ואף מעמיקים את רחבת התפילה. גץ ביטל את מדע הארכיאולוגיה, בעיקר כשהוצגו בפניו עובדות שסתרו את המשנה והקבלה. מזר לא התלהב, בלשון המעטה, מתורת הנסתר.
גץ, אפוא, לא תמיד היה נחמד. פעם חבט בצלם "העולם הזה" שביקש להיכנס לרחבה גלוי ראש. בפעם אחרת גירש כומר שביקש להיכנס לרחבת הכותל עם צלב. הפגישה שלו עם המופתי, סעד א־דין אל־עלמי, התפוצצה בטריקת דלת של אל־עלמי.
כשהסופר ש"י עגנון קיבל את פרס נובל לספרות, הוא כלל בנאומו משפט על הלילות שעשה לפני קום המדינה "עם חסידים ואנשי מעשה בחצות הלילה אצל הכותל המערבי". גץ, מקובל ואיש מעשה, הנהיג את אמירת תיקון חצות על חורבן בית המקדש במחילות, ונהג להדליק שם מדי שנה גם את נרות חנוכה, מסורת שנמשכה שם גם אחרי מותו, עד ימינו אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו