הזירה הלשונית: שובר השתיקה הראשון

בסוף השבוע האחרון הוקרן ב"כאן" הסרט השישי בסדרה "העברים", המביא את סיפורו של אבות ישורון. הסרט נוצא בידי עמיחי חסון והופק על ידי יאיר קדר. ישורון היה דמות ייחודית בנוף השירה העברית. יש רואים בו את "הגדול מכולם", אבל דומה שעצם הניסיון להעמיד אותו על סולם היררכי מחטיא את המטרה. הוא היה "המשורר האחר", שאתגר את השירה הישראלית, וכפי שנאמר בסרט, לא ניתן היה לחקותו, ולא היו לו ממשיכים: "אי אפשר לכתוב כמו אבות ישורון".

רבות נכתב על השפה המיוחדת של אבות ישורון, בעקבותיה מגדירה אותו חדוה הרכבי כי אבות הוא "החוליגן של השפה העברית, שחשף בה עומקים שלא היו קודם". היו לו גם דפוסי כתיב ייחודיים, וביניהם ויתור שיטתי על השורוק והחולם: מהבית כֹתְבִים לי; הבית איננֻ; ולעיתים גם על הפתח הגנובה, כמו בשיר המבשר את מותו, בו קורא לו "אדון מנוחה" והוא מכין את עצמו: ואתקלחְ ואתגלחְ. הוא אהב ליצור הלחמי מילים, ולשחק בחוקי תחביר: "הבָית קפה מלא דצמבר", "יאמרו נייר פִסַּת ולא יותר", ועוד רבות.

אבות ישורון כותב ומדבר רבות על השפה שאותה עזב, יידיש, והשפה שאליה התקדש, עברית: "שברתי להם את לשונם מאסתי את היידיש", "עזבתי פרלמוטרים יהודים עזבתי שפתם", "עזבתי ארץ עזבתי שפה עזבתי עם עזבתי עיר". לשפתו החדשה הוא קורא תל-אביברית. על השפה הזו כתב את השורה המפורסמת "העברית שלי לא נקייה, העברית שלי חפ לפ ומדברת חפלפות ושטויות כי לא מספיקייה".

אחד מפרקי הסרט, הערוך ביד אמן בידי רון גולדמן, עוסק בנקודת השבר הגדולה של חייו: ההחרמה הגורפת שלו לאחר שכתב את השיר "פאלסטינה הוך הוך". הוא כתב אותו בעקבות תמונות גירוש ערבים שראה בעיניו ולא נתנו לו מנוח. הלית ישורון, בתו, אומרת שהוא היה שובר השתיקה הראשון. שבירת השתיקה עלתה לו בנידוי. ידידיו נטשו אותו, והוא היה יושב בודד ב"כסית" כשבשולחן לידו התקבצו כולם סביב האח הגדול נתן אלתרמן. בעקבות זאת כינה את עצמו "אחרימן", והסביר בשיר כי הוא "האיש שמחרים את עצמו". במונחי הימים האלה ניתן לומר שישורון לא גילה נאמנות בשירה, ובמבט לאחור יהיה מי שידרוש לשלול ממנו את פרס ישראל.

השיר גרם לרעש כבד מאחר שגילה אמפתיה לערבים. בין היתר נכתב הו כך: "יום אחד לאדמה/לעמֻקה מן פאלאסטין,/ מן פּאלסטינה הוך הוך/ מן כנען-פֵלְלחין". נראה שישורון היה הראשון שמשתמש בשם הערבי של פלסטינה: פלסטין. בהמשך השיר הוא רומז על הצל הכבד שמטיל גירוש הערבים ב-1948 על המדינה ועל הציונות: "ועל כך ועל דרכו/ וכל מעשיו בכוּכים -/ הלא, שושנת יעקב/ תשאלי את החוחים.// תשאלי פה בַפרצים/ על קבצן הסֻליות/ על קִבוץ הקִבוצים/ ועל קִבוץ הגלֻיות". בשורות הסיום הוא חוזר לבית אבא: "ואבא-אמא מן מְלְקֹחַ/ אש-אל-רברבא מִלָקה/ צִוּוּנוּ יַהַנֵדס לא לשכֹחַ/ ועל פוֹילין לא לשכַח". ישורון מותח הקבלה בין היהודי הפליט, האוד המוצל מאש, לבין הפליט הפלסטיני. יהנדס היא מילה יידית נדירה בשימוש. במילון היידי-עברי של אוריאל ויינריך משנת 1968 היא נכתבת בשתי צורות. האחת היא יאנדס, פירושה יהדות והיא נהגית בהשמטת הנ': יאאדס. בשנייה, שהיא כנראה השימוש של ישורון, היא נכתבת יאנדעס ופירושה מצפון, ותודה לד"ר יניב גולדברג. פרשני השיר סבורים שכוונתו להתנהגות מוסרית ולחמלה, שהיא תמצית היהדות. 

לאחר הופעת השיר החלו להופיע מכתבים, מאמרים ושירים סטיריים כנגד ישורון, שהשתמשו בסגנונו המיוחד כנגדו. בשיר "נכנס הרוח באבי אבות ישורון כתב פלוני "בין כסית/ ורוואל/ על כוסית,/ בקהל/ מִנִי חצקֶל/ אל על/ אני טס/ בחלל./ טס/ טל/ סל/ קל - -/נפל!/ חבל". ובהמשך: "סדין/ עדין,/ עטין/ קטין-/ הפואטין/ פלטין/ סרפנטין/ טרפנטין/ סלטין/ סלח-א-דין/ אין-אל דין/ מה לי דין!".

בשיר סטירי אחר נכתב: "הוּליֶע קבצן! הורָה עלִי!/ פורים-צֶנַע התקדש,/ את עלי מויְש באש גרש,/ אחי-חמור חוזה הצְלי.// אורחים פַרחים/ צאת כנען,/ שאו הכל למען/ שַרְסַפסרים".

ובשיר שלישי: "יום אחד חלם חלום/ חלם בקול א-סקרלטין/ א-סקרלטינה בלוף בלוף/ חלם עלי מקרקעין.// הלה בנה לו קסרקטין/ מלות מלים, תלי תִלִין/ קשה הוא – ושלל ניבין/ מִלאו את הפסים./ וגם ירד מהפסים/ וגם חזר בקונדסין". השיר הזה מרמז שההחרמה של אבות אפשרה לא רק לנדות אותו על דעותיו אלא גם ללגלג על שירתו.

ישורון המשיך להאמין בשלום ובדו-קיום וגם החרם עליו נתפוגג אחרי כמה שנים והוא הפך לגיבור תרבות נערץ. עם זאת הוא חווה קו שבר נוסף בטבח במעלות, שבו נרצחו 27 איש ובהם ילדים רבים, ואמונתו באפשרות של שלום אבדה לדבריו. ישורון לא רק שבר שתיקה, הוא שבר את השפה, הוא שבר את חייו ואת העולם שעזב, וחווה שוב ושוב את השבר שלו כישראלי וכציוני.

אפילו שמישהו אחד יעשה את זה בכזאת קלות

המתח בין שפת הדיבור לבין השפה הכתובה או "התקנית" הוא מתח טבעי ואפילו בריא. שפת הדיבור מאתגרת את הנורמות הלשוניות, ולא כל אתגר כזה הוא שיבוש מטלטל או מקור לנזיפות.

עם זאת תופעה ההולכת ומתרחבת אמורה להטריד. הטקסטים בעיתונות, הכתובה והמקוונת, מלאים שימושים עילגים, שאפשר לסבול אותם בשיחה חופשית, אבל כשהם עולים על הכתב, שחור על גבי עיתון או על גבי מסך, הם עשויים לגרום גם לליברלֵי שפה כמוני עוויתות. ולהלן מקבץ.

בְ+שם הפועל: ממש קוצים שהאש ממאנת לשרוף. "בְלָלֶכֶת", "בְלְדַבֵּר". כל חלופה עדיפה על העילגות הזו. 

דוגמה אחת מני רבות: "למה החברה הזו כל כך גרועה בלנהוג לפי מצפן מוסרי?" (Ynet).

אפילו שֶ במשמעות "למרות שֶ...": מה פתאום? מהיכן צץ השימוש הזה?

"צפו: מייקל ג'קסון מופיע עם שיר חדש, אפילו שהוא מת" (טיים אאוט).

"כשאתם יוצאים לשופינג אתם שמים אוזניות אפילו שאתם לא שומעים מוזיקה, סתם כדי שלא יעצבנו אתכם" (מאקו).

"רק ש..." במשמעות "אלא ש...": "היא הפסידה במשחק בודד, הנתון הטוב ביותר בליגה, רק שכמעט חצי ממשחקיה הסתיימו בתיקו" (Ynet).

מישהו אחד: מכת מדינה, גם בדיבור ובוודאי בטקסטים כתובים. מופיע בציטוטי פוליטיקאים, בכותרות בעיתונות הרשת, אהובה מאוד על רבנים, שוטפת את הפורומים. עודפות לשמה. או 'אחד' או 'מישהו'. 'מישהו אחד' הוא מוטציה.

"גורם משפטי בכיר על תיק ארנון-פיוטרקובסקי: 'מישהו אחד פה משקר'" (גלובס).

"יום אחד, מישהו אחד, עשה טעות אחת במשרד האוצר" (אתר הון-ביט).

'בכזאת'+שם עצם כלשהו: שפת ילדים לכל דבר. "ניתן היה לצפות כי רשת תוותר על המיליונים ... אך נראה כי ברשת לא מתכוונים לוותר בכזאת קלות, ועתה הם מנסים להפוך את הקערה על פיה" (גלובס).

"מדוברי צה"ל נמסר: מדוע הכתבים הצבאיים עושים בכזאת אוטומטיות העתק-הדבק?" (הארץ).

'בטח', במקום 'בוודאי': מגיפה לשונית. גם בהכפלה המפורסמת 'בטח ובטח'. "רבע שני אדיר עזר לה לפתוח יתרון דו-ספרתי, אותו רק הגדילה עד לסיום. בטח בערב בו היא קולעת 17 מ-32 מחוץ לקשת" (Ynet).

"הדרך למטרה חשובה לא פחות מהמטרה עצמה - בטח ובטח בכל הקשור לחופה וקידושין ... זה נכון סתם ככה בשגרה, וזה בטח ובטח נכון בתקופה שלפני החתונה". (אשדודנט).

מלמד הבקר, לא מה שחשבתם

באחד השירים הסטיריים כנגד אבות ישורון נכתב "אביר מלמד-בקר – ארור שמגר לעד/ מכֵי אבי, גליָת/ עוד דין יתנו מחר". מלמד הבקר מוגדר מאז ומתמיד כדורבן לזירוז. שמגר בן ענת השתמש בו כנשק: "וַיַּךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים שֵֽׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר" (שופטים ג 21). 

בעניין זה כותב יאיר מיש: "לצערי הרב בויקיפדיה ומכללים אחרים מתייחסים למלמד כמקל זירוז לבקר. אבינועם קפלן ושמואל אביצור חקרו את חקלאות התנ"ך, וזאת באמצעות מעקב ולימוד של החקלאות הפלחית הערבית. מסקנתם היא שתפקיד מלמד הבקר הינו להוריד את הבוץ המצטבר על להב המחרשה. הבוץ גורם לחיכוך כבד, ומאט מאוד את קצב פילוח הקרקע. הדבר מאמץ מאוד את הבקר הגורר את המחרשה. במחרשות טרקטורים מודרניים מותקן להב מיוחד המנקה את סכין המחרשה". 

לא רק כותבי הויקיפדיה אל גם פרשני התנ"ך סברו שמלמד בקר הינו דורבן זירוז. רש"י כותב: "מלמד - הוא דרבן מרדע, אגוייל"ן בלע"ז". רד"ק כותב: "הוא הכלי שבראשו האחד תקוע מחט הנקרא דרבן שמפריש בו החורש את הבקר. נקרא כן כאלו מלמד הבקר לחרישה". בכך אין כדי לשלול את טענת קפלן ואביצור. הרחבות ותגובות בעניין יתקבלו ויצוטטו.

יושבת לבד בחושך

רינה ברוך מתייחסת למקורו של הביטוי "אני אשב לבד בחושך". "מקור הביטוי בבדיחה שלהלן: איך אמא פולניה שהנורה בביתה נשרפה מבקשת מבניה שיחליפו לה נורה? התשובה - היא אומרת להם 'אל תשימו לב אלי, אני כבר אשב לבד בחושך'". ג'רמי בנשטיין מוסיף שמקור המשפט באנגלית, במסגרת סידרה של בדיחות. וכך מופיעה הבדיחה בויקיציטוט: "כמה אמהות פולניות צריך כדי להחליף נורה? 'לא צריך, זה בסדר, אני אשב לי כאן בחושך'".

יהודה זיו מתייחס לשמו של מחלף תל קשיש שנדון בטור הקודם. "השם העברי 'תל קשיש' ניתן ל'תל אל-קסיס' לפני 65 שנה - ממש בימיה הראשונים (13 בדצמבר 1953) של ועדת השמות הממשלתית – אשר החליפה עם קום המדינה את 'ועדת שמות היישובים' שליד הקהק"ל. ואילו עתה יצא לתהילה שמה של מסעדת 'קסיס' בחופה הדרומי של יפו, לרגלי 'מרכז פֶּרֶס לשלום' – ואף היא נקראת כך משום שהיא שוכנת על אדמת כנסיה סמוכה". 

אפילו שאתם כאן, כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית

 • יוצרי השיר של עומר אדם בדרך לתביעה

 • הקמפיין הפרובוקטיבי חורך את הרשת

 • לא אייל: הזמר שאילנית ואלירז רוצים בחתונה

 • עקפו את ביונסה: המוזיקאיות המרוויחות בעולם

 • 2,800 אמנים נגד חוק "נאמנות בתרבות"

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!