"שמע אחי, הייתי בבית המשפט והם רוצים המלצה ממך. אתה יודע מה המצב שלי. שיתוף הפעולה הזה לא היה סתם אני ואתה - אני הייתי נאמן למדינה ונשארתי נאמן למדינה. יש הבדל בינינו, אני נשפטתי למוות ואתה לא. לא בגדתי במדינה, וזה שאתה לא ממליץ עלי זו בגידה ממך. שרפתי את עצמי בשביל המדינה ואני בסכנת חיים. אתה יודע שהתגייסתי בגלל הלחץ שלכם, כשתפסתם אותי עובד בלי ניירות והיו גם מכות. עכשיו נולדה לי ילדה, היא ואמא שלה חיות בכפר והן מקבלות איומים בגלל מה שקרה לי. לא היתה לי ברירה, לך יש ברירה - תעזור לי".
את התחינה הזו לעזרה שולח בהאא, פלשתיני בן 35 מכפר בשומרון, במסרון לאחד ממפעיליו בשטחים. אלא שהוא אינו זוכה למענה. ארבע שנים שיתף בהאא פעולה עם ישראל, וכש"נשרף" ונחשד כ"ג'סוס", בוגד, ישב שבע שנים נוספות בכלא הפלשתיני באשמת שיתוף פעולה וספג עינויים קשים, נידוי חברתי והשפלות.
לאחר שהשתחרר הצליח לחמוק לישראל. הוא ארבע שנים בארץ, מאריך בכל כמה חודשים את אישור השהייה הזמני שאינו מאפשר לו לעבוד, להצטרף לקופת חולים או לנהוג ברכב. בשנתיים האחרונות נמצאות איתו אשתו ושתי בנותיו, שהסתננו לארץ גם הן ורק לאחרונה קיבלו סוף סוף את אישור השהייה המיוחל. במשך כל התקופה מנהל בהאא מאבק משפטי להכרה מצד המדינה במעמד של "סייען" ולקבלת תעודת זהות כחולה. כעת החליט להיחשף במסגרת הסדרה "משתפים פעולה" שיצרה טל מיכאל, ותעלה ב"כאן 11" ביום שני.
"בהתחלה הייתי משתף פעולה של השב"כ ואז של המודיעין המשטרתי", מספר בהאא, "הכל התחיל ב־2004, אחרי שעצרו אותי כי נכנסתי לישראל לעבוד עם ניירות של מישהו אחר, ונתפסתי בירושלים. נתנו לי מכות די קשות ואז הציעו לי לשתף פעולה - והסכמתי. ברגע שהסכמת לשתף פעולה, אין דרך חזרה".
מה עשית כמשתף פעולה?
"הייתי עוזר לשב"כ כל הזמן. היו לי הרבה הצלחות מבצעיות, ועזרתי לעצור מחבלים ולתפוס פושעים. הייתי שומע דברים, למשל על חוליות שמתכננות פיגועים, ומדווח. את הפיגוע לא צריך למנוע כשהמחבל כבר בשטח עם חומר נפץ או סכין, אפשר להקדים רפואה למכה ולתפוס את החוליות עוד בשלב התכנונים".
ב־2008, אחרי שהצליח לחמוק כמה פעמים מציפורני אנשי הרשות שחשדו בו, בהאא נעצר. "בחקירות עברתי עינויי תופת", הוא נזכר, "אחר כך, בכלא, הסוהרים היו מתקשרים אחד לשני ואומרים 'הלילה יש חאפלה' - ואז קושרים לך את העיניים ואתה לא יודע מי מרביץ לך, נותנים מכות חשמל, מתיזים מים. מצמידים אותך לקיר, טוענים רובה מול הראש שלך ואומרים לך לבקש בקשה אחרונה. הרגשתי כמו מי שמת וחזר לחיים.
"גם האסירים הפלשתינים שונאים אותך, בגלל שאתה חשוד בשיתוף פעולה עם ישראל. חושבים שאם אתה מדבר עם מישהו אתה רוצה לגייס גם אותו. אסור שיהיו לך חברים. כל הזמן היו מלשינים עלי, אומרים ששמעו אותי מדבר מילה בעברית בטלפון. קיבלתי המון עונשים: עינויים, בידוד".
סייען מתחת לכל אבן
את הכתובת לטיפול בו מצא בהאא, כמו מאות סייענים כמוהו, בדמותו של עו"ד מיכאל טפלו, יהודי חייכן בן 57, חובש כיפה, המתגורר בקרני שומרון. הוא נולד בבוסטון למשפחה דתית ציונית, למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת קולומביה ועבד בוול־סטריט כעו"ד לענייני מיסוי. בין התיכון לאוניברסיטה למד שנה בארץ בישיבת בית מדרש לתורה בירושלים. באותה שנה החליט לעלות ארצה. "היה לנו מדריך שלקח אותנו לכל היישובים ביהודה ושומרון", הוא מספר, "הרגשתי שזו הזדמנות לתרום לפרויקט הציוני". לישראל עלה ב־1990 עם אשתו ובתו הקטנה, אז בת שבעה חודשים, והם השתקעו בקרני שומרון.
מה לעו"ד ימני ולמשתפי פעולה פלשתינים?
"חלק מהפעילות שלי היתה גאולת קרקעות, כלומר רכישת קרקע מערבים כדי לבנות יישובים. אגב, בקרב הפלשתינים מי שמוכר קרקע ליהודים נחשב גם הוא לבוגד ועל פי החוק ברשות אפשר לגזור עליו גזר דין מוות. הלקוח הפלשתיני הראשון שלי הגיע אלי ב־1999, תקופת יישום הסכמי אוסלו. הוא היה סוחר קרקעות שפשוט דפק על חלון הבית שלי ואמר 'מה, אתם עוזבים אותנו?' אמרתי לו שלא ננטוש אותו ושאני מוכן לעזור לו. הוא נרצח ברשות כמה שנים לאחר מכן".
"חייבים לטפל בסייענים. בהאא ועו"ד מיכאל טופלו // צילום: יהושע יוסף
שמו של טפלו, ככתובת היחידה לסייענים ש"נשרפו" וחייהם בסכנה, התפשט במהרה מפה לאוזן. "מתחת לכל אבן יצא סייען", הוא מספר, "במשך השנים טיפלתי במאות מהם, מכל התחומים - סייענים ביטחוניים שמשתפים פעולה עם השב"כ, סייענים שמשתפים פעולה עם המשטרה בכל מה שקשור לגניבות רכבים, סייענים למשרד החקלאות בנושא הברחות הביצים והבשר לרשות וממנה ועוד. נחשפתי למנגנון שיתוף הפעולה האדיר שמפעילה ישראל ביו"ש".
משת"פים בני מוות
בין שהצליח להגיע לישראל באופן חוקי ובין שלא, המסלול שעובר משתף פעולה פלשתיני לאחר שנחשף הוא מורכב. מי שמוכר כ"סייען" מקבל מהמדינה מסלול שיקום מסוים, שכולל למשל עזרה בדיור ולפעמים גם במציאת עבודה. מי שאינו זוכה להכרה, כמו למשל בהאא, יכול להגיש בקשה לוועדת המאוימים שהוקמה ב־1999 וכוללת נציגים מהשב"כ, מהמשטרה, מפרקליטות המדינה, מהמינהל האזרחי וממתאם פעולות הממשלה בשטחים. הוועדה יכולה לתת אישור שהייה לתקופה שנמשכת בין כמה חודשים לחצי שנה, ואז דנה במקרה שוב.
"מאוים הוא מי שנמצא בסכנת חיים בשטחים על רקע של חשד בסיוע למדינת ישראל", מסביר בסדרה עו"ד הרן רייכמן, המייצג את הפרקליטות בוועדה, "הבעיה היא שבמשטרה, במשרד הפנים, בשב"כ ובאופן כללי, תפיסת העולם היא להכניס כמה שפחות פלשתינים לישראל. פלשתיני הוא סכנה דמוגרפית, ביטחונית.
"המסה של האנשים ששיתפו פעולה במידה מסוימת היא כל כך גדולה, והמדינה לא מפנימה את המחיר שיש לכך שהיא משתמשת במשתפי הפעולה. אתה הופך אנשים לפליטים, לחסרי בית ולאומללים, ואתה מנצל מצוקה בתוך הדבר הזה. אלה אנשים שהקריבו את כל היקר להם, ויתרו על הבית ועל המשפחה שלהם, כדי לעזור לך לשלוט בשטחים".
מנגד, פרופ' מנחם הופנוג, שחקר את תופעת הסייענים ואת קליטתם בישראל, מעריך בסדרה כי "דרך הסייענות נכנסו לישראל הרבה יותר מ־100 אלף פלשתינים. מהבחינה הזו - זאת הגירה. אני מעריך שיש בין 4,000 ל־6,000 איש שמדינת ישראל הכירה בהם כסייענים. מסביב לכל סייען כזה יש סדר גודל של 30-25 אנשים נוספים, והיו גם מקרים של יותר מ־100. סייען ותיק הגיע לכאן עם כמה נשים, 45 ילדים ו־10 נכדים, אז זה החישוב. היום יש גם את מי שלא מוכרים כסייענים, והם למדו שברגע שלאדם יש ביד נייר, שאומר שיש הליך משפטי שמתקיים, הם לא מגורשים מישראל. זה קונה להם זמן".
האם יש פלשתינים שנכנסו באופן לא חוקי לישראל ומנצלים את ועדת המאוימים כדי לקבל אישור שהייה? סביר שכן. אולם כדי להמחיש את הסכנה שבה נמצאים החשודים בשיתוף פעולה, אומר בסדרה מנכ"ל בצלם לשעבר, יזהר באר, כי "יש משתפי פעולה ברמה הכלכלית, המוניציפלית והמסחרית, למשל עבריינים, סוחרי סמים וזנות. למה הם נחשבים משתפי פעולה? כי הם מחלישים את החברה הפלשתינית ומהווים פוטנציאל לגיוס. כשיש התנגדות לאומית, אינתיפאדה, מנקים את הרחובות. גם משתפי פעולה, או כאלה שחשודים בשיתוף פעולה, נהרגו ונרצחו. הרגו אלפים, עינו יותר מאלפים".
באר הוא היחיד שחיבר בעבר דו"ח שהוקדש למשתפי הפעולה, ואחריו הפסיקו ארגוני זכויות האדם הישראלים והבינלאומיים את המעקב אחר מצבם של משתפי הפעולה ברשות הפלשתינית. לדבריו, "כמו בכל חברה, יש סכסוכים. הדבר הכי פשוט לחיסול חשבונות עם מישהו הוא להעלות את זה לרמה הלאומית, כלומר להגיד שהוא בוגד. זה גרם להרבה מעשי עונשין כאלה לקבל הכשר. כשמחסלים בפומבי משתף פעולה, אמיתי או מדומה, וגוררים את גופתו בטנדר לאורך הרחובות וכל העם רואה ושומע את הקולות, יש לזה השפעה מרסנת על משתפי פעולה עתידיים. מי שמשתף פעולה צריך לפחד".
הפחד הזה ניכר באחת הסצנות החזקות בסדרה, שבה נראים בהאא וחברו מוחמד - שריצה ארבע שנים בכלא הפלשתיני באשמת שיתוף פעולה, והיום מבקש מקלט בישראל - קוראים כרוז של גדוד אל־אקצא. "לכל מי שהיצר שלו פיתה אותו לשתף פעולה עם הכיבוש הציוני", מקריא בהאא את שמו, המוזכר בכרוז לצד שמותיהם של חשודים אחרים, "אנו מוסרים שגדודי אל־אקצא מתירים את דמם".
מי אתה, תזכיר לי?
כשסייען "נשרף" או מרגיש שנחשף, הוא בדרך כלל מתקשר בבהלה למפעיל, כשלפעמים מדובר בדקות או בשעות ספורות עד שייעצר. לפעמים מקפיץ המפעיל גדודים שלמים בצה"ל כדי לחלץ את הסייען, כפי שמספר בסדרה אחד מהם. "הקפצתי את כל יחידת אגוז כדי לחלץ את הבחור הזה, שבפעילות שלו הסגיר לידינו מחבלים מתאבדים והציל חיים של עשרות יהודים. הוא היה כמו חייל חטוף מבחינתי", הוא אומר.
אלא שלא תמיד זה המצב. "יש מפעילים שלא עונים לטלפון, או שפתאום אינם מכירים את הסייען", אומר טפלו בסרקזם בלתי מוסתר, "הסייענים המופקרים האלה הם בדיוק מי שפונים אלי לעזרה. אני מעריך שבמשך השנים הגשתי יותר מ־130 עתירות שלהם לבית המשפט העליון".
בהאא ומשפחתו. "הם עוד סובלים בגללי" // צילום: מתוך הסדרה
גם עם בהאא הגיע טפלו לעליון, וזה פסק כי לא נשקפת לו סכנה בכפרו וכי עליו לחזור לשם בתוך חצי שנה. בדיון התברר כי בהאא חזר לכפרו בסתר, כדי לפגוש את אשתו ואת בתו הקטנה שאך נולדה. אותה כניסה לכפר היא הסיבה שבגללה - כך מנחשים בהאא וטפלו, שכן החומרים שהגישה המדינה לבית המשפט לא נחשפו בפניהם - נטען כלפיו כי הוא יכול לחזור לכפרו. לאחר מכן הגיש טפלו בשם בהאא עתירה נוספת, הפעם לבית המשפט המחוזי, שלהכרעה בה הם ממתינים בימים אלה.
בהאא מרגיש נבגד על ידי מדינת ישראל ומי שהפעילו אותו בשמה. "בהתחלה אמרו 'נגן עליך, נתמוך בך', אבל אחרי שנפלתי אף אחד לא הסתכל עלי. המפעילים שלי סיננו אותי, פתאום כולם היו בפגישות", הוא אומר בעצב, "עכשיו אין לי מה לעשות ברשות הפלשתינית, החיים שלי בסכנה שם וגם המשפחה שלי עוברת עד היום הרבה חוויות רעות בגללי. זה פחד מוות, וגם אם לא ירצחו אותי לא אוכל לעבוד ואף אחד לא ירצה קשר איתי. אני שרוף.
"בשבוע שעבר אמא שלי היתה חולה. היא הגיעה לבית חולים ברשות, ואני הייתי בלחץ איום אם יקרה לה משהו ואני לא אוכל להגיע, ואם אסתנן פנימה לכפר אולי יקרה לי משהו ואשתי והילדות יישארו פה לבד. זה מצב מסובך ואני תקוע באמצע. מה אני בסך הכל רוצה? לחיות בשקט. לא מעניין אותי הסכסוך הישראלי־פלשתיני, אבל אני כן רוצה להיות כמו כולם, לקנות רכב, בית למשפחה שלי, אפילו לשלם מסים... למישהו מסודאן נותנים את זה ולי, שסיכנתי את החיים שלי עבור מדינת ישראל, לא".
טפלו שומע ומהנהן בהסכמה. "אני מכיר סייען בכיר, היום כבר אדם מבוגר, שב־1967 ראה כגבר צעיר בן 18 חיילים ישראלים נכנסים לעיר מגוריו ונותנים חלב לילדה קטנה ברחוב", הוא מספר, "אותו סייען אמר לעצמו 'כנראה מה שסיפרו לי על הישראלים ועל העם היהודי לא נכון'. הוא הבין שטובת העם שלו זה לעזור לישראלים.
"כמובן, יש כאלה שמשתפים פעולה תמורת כסף, ויש כאלה שלוחצים עליהם כי הם עברו איזו עבירה, אבל בסופו של דבר יש גם מי שמשנים גישה ומתחילים לכבד את החיים ואת המחויבות להציל אותם. האם הם חוזרים בתשובה? במובן מסוים אני חושב שכן".
יש מי שאומרים שצריך להפסיק לעבוד איתם.
"אני חושב שהסייענים נדרשים לביטחון המדינה. הם הצילו אלפי יהודים. לצערי, לפעמים אני צריך לחנך את המפעילים שלהם או את המערכת הישראלית כולה שהמסלול של קדושת החיים הוא דו־כיווני. הסייענים הם לא סתם כלי שאפשר להשתמש בו ולזרוק.
"אני אומר היום, ואמרתי גם לשב"כ בשנות ה־90 וגם בבית המשפט העליון, חייבים לטפל בסייענים ובמאוימים באופן מוסרי, הוגן וראוי, אחרת זה כמו להפקיר חייל בשטח. השולט ביהודה ושומרון מ־1967 ועד היום זו מדינת ישראל. האחריות עלינו. אי אפשר לאפשר לרשות הפלשתינית לעשות זוועות כאלה לבני אדם, במיוחד כלפי מי שסייעו לך. אני גאה במדינה שלי, אבל זה כואב לי ואני אומר, ריבונו של עולם - קבלו אחריות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו