"מג"דים ומח"טים קיבלו על עצמם מגבלות ללא צורך". לוחמי דובדבן בשטח // צילום: זיו קורן // "מג"דים ומח"טים קיבלו על עצמם מגבלות ללא צורך". לוחמי דובדבן בשטח

לירות או לא לירות, זאת השאלה

"היינו בסכנת חיים, אבל נאסר עלינו לפעול" • לוחמים רבים שהשתחררו לאחרונה מצה"ל, מדברים על חוסר אונים מול איומים ממשיים • "מתמקדים רק איך לא לחמם את הגזרה"

דצמבר 2014, כוח חי"ר נכנס לתוך קבטיה לבצע מעצר. הלוחמים עוברים בסמטאות בהליכה מבצעית כשלפתע הכוח מותקף באופן מאסיבי מהגגות. "יידו עלינו אבנים, זרקו מכונות כביסה, בלוקים ענקיים, דברים הזויים, סכנת חיים של ממש". אך במקום להגיב באש, הכוח נסוג. "אנחנו בורחים. בתוך הכפר צמודים לקירות ואנחנו לא יכולים לירות. גם לא גומי", מספר אחד הלוחמים שהיה במקום. "למרות שהיינו בסכנת חיים, בסופו של דבר נאסר עלינו לפעול. התחושה היתה שאין מה לעשות". 

בחודשים האחרונים אני מנהל שיחות רבות עם לוחמים שהשתחררו בחצי השנה האחרונה, המתארים מקרים קשים של חוסר אונים לנוכח סכנה ברורה. הלוחמים, שרבים מהם הבינו מה קרה סביבם רק לאחר השחרור, החליטו לפנות לעיתונות לאחר מותו של לוחם דובדבן, רונן לוברסקי, שנהרג במאי האחרון מסלע שנזרק לעברו מגג בניין במהלך פעילות מבצעית. "הבנתי שהייתי בעצמי בסיטואציות כאלה, ושאני או חבריי היינו קרובים מאוד לגורל של רונן. החלטתי שאסור לשתוק יותר", תיאר זאת אחד הלוחמים. 

והסיפורים מסמרי שיער. הלוחמים מתארים סיטואציות שבהן הכוח מותקף באגרסיביות במטענים, בקבוקי תבערה, סלעים ואף אסלות מלאות בבטון, ואסור להם לירות. וחמור יותר: הוראות הפתיחה באש הצה"ליות - שמאפשרות מרחב פעולה מסוים - מקבלות פרשנות מחמירה ביוזמת המפקדים בשטח, החוששים להסתבך ולהסתכן.

 

"תוקפים אתכם? אל תגיבו"

סיפור שאירע במהלך המצוד בג'נין אחר המחבל שרצח את הרב רזיאל שבח, ימחיש את המצב. "קיבלנו תדריך - המחבל בן מוות, מי שרואה אותו יורה. אבל - לא רוצים להדליק את הגזרה - אם תוקפים אתכם, מיידים אבנים, יורים וכו' - אתם לא מגיבים. הרכב ממוגן. לא עושים כלום", מספר לוחם שהשתתף במבצע. "היינו 24 שעות בתוך ג'נין, היה בלאגן שלם, הפס"דים, בקת"בים על חיילים, ולא ירינו".

לוחם במיל' ביחידה מובחרת מספר על אירוע דומה. הלוחמים נכנסו לבית נטוש באחד הכפרים באזור תקוע כדי "להראות נוכחות", כשהתדריך היה נוקשה: "אמרו לנו שאם זורקים אבנים על רכבים בכביש מותר לירות. אבל אם זורקים עליכם דברים - ולא משנה מה - אתם לא יורים אפילו באוויר". מה היה מותר לעשות? "לרדוף אחריהם ולתפוס אותם". בסופו של דבר, "פוצצו אותנו באבנים ובלוקים, בלי שיכולנו להגיב".

לוחם ששירת כצלף ביחידה מובחרת, מעיד כי המחבלים מכירים את הוראות הפתיחה באש ומנצלים אותן היטב: "מעמידים שלושה ילדים ומאחוריהם יושב מישהו ומתפעל בקבוק תבערה. אסור לי לירות". 

הלוחם מעיד מניסיונו בגזרות רבות כי מדובר בתופעה גורפת: "אנחנו יוצאים להמון פעילויות שבהן החיילים נמצאים בסיכון פסיכי, וזה נטו מגיע מהדרגים הגבוהים". 

הלוחמים מעידים על "הגדלת ראש" מצד המג"דים והמח"טים הגזרתיים, המנסחים הוראות פתיחה באש מחמירות יותר מהנדרש, שמגיעים לעיתים לכדי אבסורד. כזה הוא, למשל, תדריך שנתן קצין תותחנים לצוות של יחידה מובחרת שהגיע לתגבור בגזרתו: "אם זורקים עליך בקבוק תבערה יותר מ־10 מטר, אסור לך לירות במרכז מסה", מספר לנו לוחם במיל' שנכח בתדריך.

"מה זה 10 מטר?" הוא אומר, "כל ילד זורק בקבוק יותר מ־10 מטר". "אתה מופקר פה", אומר לוחם נוסף. "אתה יודע שאם תירה אתה יכול ללכת לכלא; אם לא תירה, אתה יכול להיפצע ואולי אפילו למות".

עדות אחרת על תדריך, הפעם באזור גוש עציון, מציגה תופעה דומה: החיילים קיבלו הוראות לא לירות גם על מי שמיידה אבנים על ציר אזרחי. "אם עומד אדם וזורק אבנים על הציר תנסו לתפוס אותו, אל תירו בו". הלוחם ניגש לקצין המתדרך לאחר התדריך, ולשאלתו אם הוא לא מפחד שאנשים ימותו, ענה: "אני מפחד, אלו הוראות הפתיחה באש".  

חייל אחר שהשתחרר מספר על האווירה בתדריכים: "כל מה שמדברים איתך זה לא איך תעשה את הפעילות כמו שצריך, אלא שחס וחלילה לא תחמם את הגזרה. זה מחלחל לראש של החייל".

חרף העדויות, מדגיש גורם בכיר בפיקוד מרכז כי "סכנת חיים היא דבר מיידי, והחיילים צריכים לבצע ירי למרכז מסה. לא משחקים עם זה". הגורם מדגיש כי לעומת זאת, "יש מקרים של פשע מסוכן שעליו מבצעים נוהל מעצר חשוד. וזה יותר מורכב. מה נחשב סכנה? דברים הם מורכבים ושונים מחייל לחייל. המענה שלנו הוא קיום תרגולות מקרים ותגובות כדי לתרגל את שיקול הדעת. אנחנו מבינים שלפעמים חיילים טועים. בדרך כלל מגבים אותם", אומר הגורם".

 

אג'נדה בעייתית

כל הלוחמים ששוחחנו איתם מעידים גם על מפקדים שנתנו גב לחיילים, התעקשו לשמור על הוראות הפתיחה באש המקוריות, הלוחמניות יותר של צה"ל, ומצאו את הדרכים להגן על החיילים וגם לבצע את המשימות. עם זאת, תופעת ההחמרה והסירוס העצמי של הלוחמים היא גורפת.

קצין במיל' ששירת במגוון יחידות ונחשף למלוא היקף הפעילות המבצעית של צה"ל, מספק לנו מבט ייחודי על התופעה. "אנשים בשטח, מחוסר ידע, גם מג"דים ומח"טים, קיבלו על עצמם מגבלות ללא צורך". 

במקרים רבים הקצין היה צריך לשכנע את המפקדים בשטח שהוראות הפתיחה באש שלהם מחמירות, ומסכנות את החיילים ללא צורך. "קרה לי הרבה שאני מתדרך חיילים לפי הוראות מסוימות, ומגיעים לתדריך מ"פ או מג"ד, והם אומרים דברים אחרים. אני עומד מולו ואומר לו שזה לא נכון, תוך שאני מראה לו את ההוראות ומשכנע אותו". כשהמשתתפים האחרים במפגש שומעים את תיאורי הקצין הזה, הם מגיבים בתדהמה: "אנחנו מתגייסים מחדש איתך".

אבל בניגוד למה שמנסים לטעון, הקצין מתעקש שחיילי צה"ל לא מפחדים. "זה לא החיילים שמפחדים. זו אג'נדה שהשתלטה על הצבא באופן חיצוני. זה לא הנהלים ולא הוראות הפתיחה באש. זו דינמיקה שהשתלטה על הצבא. זה לא הפקודות, אלא משהו אחר שנכנס ומשפיע על הפעילות בשטח. זה סירוס עצמי. מ"פ מגיע לשטח ומסרס את עצמו ואת החיילים שלו".

מדובר צה"ל נמסר: "מדיניות הפעלת הכוח באיו״ש מבוססת על העקרון של 'להבדיל ולדייק'. להבדיל על מנת להבחין מתי מפעילים כוח וכלפי מי, ולדייק על מנת להפעיל את הכוח בצורה נכונה ועל פי הוראות הפתיחה באש. הדברים המובאים בכתבה מפיהם של מספר חיילים בהקשר זה אינם משקפים את המציאות המבצעית. הטענה כי המפקדים, הנמצאים בחוד החנית של הלחימה בטרור, חוששים כביכול לפעול כנדרש אל מול פני סכנה - חסרת כל ביסוס. הדרג הפיקודי בשטח הוא הגורם המוביל בהפעלת הכוח". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...