גיל שוחט || בן 45. מלחין, מנצח, פסנתרן ומרצה. נולד ברמת גן ומתגורר ביפו. אב לתאומים, אפריל ויונתן, בני 3 וחצי. בזוגיות. קיבל את התואר "אביר האמנויות והספרות" מטעם ממשלת צרפת. יארח את יונה אליאן ב"אמדאוס נקרע מצחוק" בהיכל התרבות בתל אביב ב־23 בינואר
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?
"אני כל הזמן שם, כי אמי, ציפי, גרה באותה דירת גג נחמדה במרכז רמת גן שבה גדלתי. הייתי ילד שקרא המון, תולעת ספרים של ממש. בגיל 7 התקבלתי לחוגי מחוננים של אריקה לנדאו ולקחתי קו 45 לבד לתל אביב, נסעתי וחזרתי. זו היתה תקופה אחרת. יש לי אח אחד, שמו אורי, והוא מבוגר ממני בשלוש שנים. אורי היה חכם יותר ממני. למרות שהיה מתופף מוכשר ותלמיד של אהרל'ה קמינסקי, הוא בחר בתחום של עסקים ושיווק, והוא מצליח בתחומו".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"אני כל הזמן קורא. בבית הזה היו לי 3,000 ספרים, אבל זה הכביד עלי והרגשתי שאני צריך להתנקות מזה, אז העברתי אותם למשרד. בחדר השינה שלי נותרו ספרים מעטים, ועכשיו אני קורא את 'ההיסטוריה של המחר' של יובל נח הררי, זה ספר מדהים. איזו גאווה הוא האיש הזה, אני מת עליו. אני לא מכיר אותו אישית, אבל אני מרגיש שבא לי לחבק אותו. בעיניי הוא יוצר אמיתי".
מתי בפעם האחרונה קיבלת דמי כיס?
"בגיל 13, כשהתחלתי לעבוד כפסנתרן בקפה הבימה, ואני מאוד גאה בזה. הייתי ילד חוצפן. אף אחד לא סידר לי עבודה, ההורים שלי לא ידעו בכלל, זה היה דור אחר. לקחתי אופניים ורכבתי להבימה, באתי למנהל והצגתי את עצמי. הייתי רזה וגבוה, עם מלא שיער, והיה שם פסנתר כנף שעמד יתום. אמרתי לו שאנגן כל שיר או יצירה שהוא רוצה. הוא ביקש את 'דונט קריי פור מי ארגנטינה', אז ניגשתי לפסנתר ועשיתי מזה סימפוניה, והתקבלתי. קיבלתי שכר גבוה, טיפים ושוקוצ'ינו".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"מזמן. התחלתי את השירות הסדיר שלי ביחידת מחשבים, ואף אחד לא הבין מי זה העוף המוזר הזה, שמתעסק במחשבים ביום ומנגן כל הלילה. לא ישנתי, אבל היה חשוב לי לסיים שירות מלא בצה"ל. זו היתה שנה קשה בחיי, ואז עברתי מסבל ומייסורים לגן עדן - לחיל החינוך. שם הייתי מפקד התזמורת הצבאית, המפיק הראשי של מדור התרבות של חיל החינוך והפסנתרן הרשמי של צה"ל. בבית השריון בתל אביב פגשתי 20 מוזיקאים מעופפים של המוזיקה הקלאסית, 60 אנשי מילואים ועוד 15 אמנים, ובהם נועה תשבי, טל מוסרי, ליאת אחירון, ליאור כלפון ומיכל צפיר - הם היו מדור בידור. אני בלטתי ביכולות הפקתיות, שילבתי אמנים ממדור בידור עם הרכבים, והוצאתי 300 קונצרטים בשנה כמפיק לכל המדינה. אחרי שעזבתי היחידה כמעט התפרקה, כל המתווה הזה קרס".
ושבוע אחר כך עלית על מטוס לרומא.
"נכון, אנחנו אוהבים טיפה להתרחק, וגם אני רציתי להתרחק מהוריי, כמו כל ילד נורמלי. מייד אחרי השחרור שלי הגעתי לאיטליה לעשות תואר שלישי כפול בקומפוזיציה מוזיקלית ובפסנתר באקדמיה הלאומית האיטלקית סנטה צ'צ'יליה. בהמשך עבדתי וגרתי גם בפריז, בלונדון ובניו יורק, ובסך הכל חייתי בחו"ל שמונה שנים. בשנת 2000 התחלתי לחזור לישראל - ובחרתי לגור ביפו".
שם אתה מרגיש בבית?
"מאוד, יש לי גם אולם קונצרטים ביפו העתיקה וסטודיו לפסנתר, והפכתי לנציג העיר, סוג של שגריר. בכל מקום אני מספר על הדו־קיום כאן - גם עם האפיפיור דיברתי על זה. אבל לאחרונה אני מרגיש עלייה באלימות ביפו, במיוחד בשעות הלילה. אני מצטער להגיד שאני חי בחשש, ואני נותן לילדיי להסתובב ברחובות רק בשעות האור. כשיורד הלילה יש אופנוענים, יריות וזיקוקים, וזו תחושה קשה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים?
"היום. בימים שאני עם הילדים, אני אבא במשרה מלאה. אני ממלא באופן עמוק את האבהות שלי, זו לא אבהות בשלט רחוק ולא אבהות מעל פני המים. אני צולל לתוך הדברים, נרטב ונחנק. לפעמים אני מאוהב, לפעמים אני באופוריה או בדיכאון. אני חווה כל מה שאבא וגם אמא חווים, ומי שאומר אחרת משקר. הורות היא הדבר הקשה בעולם, אתה חייב לוותר. את הילדים הבאתי לעולם בשיתוף עם אישה שהיא אמא נדירה, חכמה ומעניקה. הכרנו למטרת הקמת משפחה, היא לא היתה חברה שלי לפני כן, וידעתי מהשנייה הראשונה שפגשתי אותה שהיא הבחירה שלי. בשנה הראשונה הייתי אבא קשוח, ומשהו קרה לי לפני שנתיים. התחלתי לזרום ולנסות להבין את שפת הקודים הפנימית של הילדים, וגיליתי עולם מדהים. אני קשוב להם וכועס הרבה פחות".
ותגיד, הם מאזינים למוצרט כל היום והלילה?
"הם מוזיקליים מאוד ומגיבים למוזיקה מהיום שהם נולדו, אבל בניגוד למה שהייתי בטוח שיקרה, לא תמצאי סיטואציות שבהן אני יושב ומנגן להם מוצרט. חשבתי שאני אכריח אותם ואטיף להם, והיום אני אומר, 'אם זה יבוא זה יבוא'. כרגע הם לא אוהבים להאזין למוזיקה קלאסית, ואני לא מאמין בלהכריח. אני משתדל להעביר להם תכנים איכותיים, אנחנו הולכים להצגות, וגם אם הם ישרדו 20 דקות זה בסדר. הוריי לקחו אותי בילדותי לקונצרטים ולתיאטרון, וזו מתנה שאני נותן גם להם".
מתי בפעם האחרונה כתבת סימפוניה?
"בגיל 30. כתבתי תשע סימפוניות, ואת התשיעית והאחרונה סיימתי בגיל 30. החלטתי שזו תהיה האחרונה, כמו רוב המלחינים הגדולים שנעצרו בתשע (שוברט ומוצרט), אז אני נעצרתי שם. האמנות שלי באמת גדולה ממני. הרגשתי את זה בגיל 10 ואני אומר את זה בגיל 45, האמנות שלי מסמלת אותי. היא משקפת באופן העמוק את מי שאני, והדרך להכיר אותי היא לשמוע מה כתבתי".
מתי בפעם האחרונה נעלבת?
"נעלבתי עד עמקי נשמתי מחוק הנאמנות בתרבות. אני ציוני גאה וישראלי שמופיע בכל העולם, אבל הצעת החוק הזו סותרת את עקרונות היהדות, עקרונות השוויון ועקרונות היצירה הרוחנית. היא מביעה חוסר הבנה עמוק בכל הנוגע למיהו אמן, מהו חופש יצירתי ומה תפקידו של האמן בחברה. רגע המשבר הזה בין שלטון לבין אמנים צריך להוביל למהלך לאומי של הסברה לכל קצוות האוכלוסייה".
וברמה האישית יותר?
"היה מבקר בניו יורק שהציעו לו פעם לכתוב עלי, והוא אמר שלא יכול להיות שיש מלחין בן 29 שכבר יש לו ארבע אופרות, שמונה סימפוניות ו־15 קונצרטים. הוא אמר ליחצנית, 'יכול להיות שהוא כותב מהר מדי ובקלילות מדי', וסירב לעשות עלי כתבה, למרות ששום דבר לא בא לי בקלות. על כל דבר הייתי צריך לעמול, כי באמנות אין קיצורי דרך. יש אנשים שסובלים מאוד בשקט, ויש אנשים שסובלים פחות אבל עושים המון רעש. אני אישית חושב שאני רוב חיי סובל בשקט, אבל אנשים יגידו שאני מאוד רעשן".
מתי בפעם האחרונה עלית על מטוס?
"לפני כשלושה שבועות טסתי לרוסיה. במארס יעלו בקרמלין את האופרה שלי 'אלפא ואומגה', אז נסעתי לליהוק. אין רגע מרגש יותר עבורי מאשר העלאת היצירות שכתבתי. זה משמעותי לי יותר מעולם הביצוע והנגינה אפילו. פעם הייתי ציפור חופשית, נוסע בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, והיום זה אחרת. הכל בתיאום מלא עם האמא של הילדים, הגננות, המשפחה הרחבה והעבודה".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"עכשיו, ברוסיה. שמעתי את האופרה 'אלקו' של רחמנינוב, שאני מכיר כל צליל וצליל בה. משמאלי ישבה מנכ"לית האולם ומימיני מנהל האופרה, ומהרגע שהתחילו הצלילים לא הפסקתי לבכות כמו תינוק. בכיתי מהאולם, מהביצוע ומהיצירה, זה הכל ביחד. אין אקוסטיקה כזאת. כבר באקורד הראשון שמעתי את המקהלה בלי זיוף של אלפית הטון, וכשאתה נוכח מול יופי שמימי כזה, זה יכול להרוג אותך. הרגשתי שאני מת, שאין טעם לחיות יותר. הם הסתכלו עלי בוכה ולא הבינו".
מתי בפעם האחרונה ביטלת קונצרט?
"מזמן. אני לא מבטל קונצרטים, זה אחד מעקרונות חיי. ליא קניג נאלצה להפסיק הצגה לא מזמן, והיא אמרה שזו היתה הפעם הראשונה בקריירה שלה שבה היא מפסיקה הצגה, ואני כל כך הבנתי אותה. עליתי לבמה בכל המצבים הרפואיים האפשריים - עם 40 מעלות חום, עם זונדה, עם עירוי, בקרסול שבור - וניצחתי ערב שלם. בקיץ האחרון חטפתי וירוס שפעת די קשה מהבן שלי, והיה לי קונצרט מול 10,000 איש בפארק הרצליה. התעלפתי בחזרות, היתה ניידת טיפול נמרץ במקום וראש העיר אמר לי, 'לך הביתה, הקונצרט מבוטל', ואמרתי לו שבשום אופן לא. זה היה קונצרט קשה מבחינתי, התנצלתי בפני הקהל כי כמעט נפלתי ברגע אחד, אבל עשיתי אותו".
מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?
"אני אוהב מאוד סרטי זומבים וסדרות אפוקליפטיות, אז עכשיו אני רואה את 'הנותרים'. אני גם מכור ל'משחקי הכס' ומחכה מאוד לעונה האחרונה. אני יכול לצטט לך את כל 'עמוק באדמה', אבל תאמיני או לא, סדרת הקאלט שלי היא 'סקס והעיר הגדולה'. זו הסדרה עם הכתיבה הכי מדהימה".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"היום. בעבר עשיתי פילאטיס, אבל לא התחברתי, אז אני עובד בחדר כושר. אבל אני שומר על הגוף ולא מרים משקלים גבוהים. אם אצלי יימתח שריר זו בעיה, זה יפגע לי בעבודה. אני לא לוקח תוספים או סטרואידים, אבל מקפיד על תוספי תזונה, ויטמינים וסיבים תזונתיים. זה שומר אותי יחסית בריא. אני לא אוכל הכי בריא בעולם, דוחף שווארמות ופיצות, וגם סוכר לבן, אבל הורדתי לגמרי מלח".
מתי בפעם האחרונה הלכת להפגנה?
"השנה, להפגנה של הקהילה הלהט"בית למען שוויון הזכות להורות, וזאת גם היתה ההפגנה הראשונה בחיי. אנשים שראו אותי לא האמינו למראה עיניהם. באתי עם חצוצרות, דגלים ותופים וצרחתי עד שהצטרדתי. יצאתי מגדרי מהזעם שהיה לי נגד ההחלטות המטופשות, הגזעניות והשוביניסטיות נגד גברים. זה לא יעלה על הדעת שלנשים תהיה זכות להביא ילדים שיוכרו במדינה, ולגברים - בגלל נטייתם המינית - לא. על זה נאבקתי, וזה מאבק חשוב שהוא לא מאבק של ימין ושמאל, אלא מאבק על שוויון מול החוק, אופייה של המדינה וזכויות לקבוצות מיעוט".
מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?
"מתחילים איתי הרבה פחות ממה שאולי חושבים, אני לא יודע למה. אני לא בניתי את עצמי כסוג של סלב אינסטגרם פלוס קוביות בבטן פלוס צילומים בהוואי וחתיכים וחתיכות. אני בא לבמה בחליפה ובעניבה, ולא בחולצות קצרות צמודות, למרות שאני יכול. זה לא שאני לא אוהב את הסוג הזה, אבל אני חושב שכל העיסוק בנושא החיצוני מוגזם. אני עובד עם זמרי פופ שחשוב להם להיות סקסיים ומושכים ושיתחילו איתם, ואני לא נגד התרבות הזאת, אבל אף פעם לא הייתי חלק ממנה. המוזיקה כל כך מספקת, טוטאלית, נוגעת ורוחנית, שאני לא מרגיש צורך בעוד הערצה או שיתחילו איתי. אני אדם אוהב, ואני אוהב את בן זוגי ואת חיי ואת ילדיי, ואני לא מרגיש שאני זקוק לעוד משהו".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?
"בכל יום. אני בעיקר בפייסבוק, יש לי גם עמוד אישי וגם עמוד מקצועי, ושנים נמנעתי מאינסטגרם, לא הרגשתי צורך להיות שם, אבל עכשיו נכנסתי לזה ואני מעלה תמונות מחזרות ומהופעות. אני מתבייש במספר הקטן של עוקביי (כמה מאות), בטח בהשוואה לאסי עזר, אבל זה יקרה. יש לי אנשים שעוזרים לי בעניין הזה, ואני מאמין מאוד ברשתות החברתיות. עם כל הרע שזה הביא, צריך להגיד גם את הטוב - יש המון טוב בזה. בעיניי חשוב שאנחנו ננהל את זה, ולא שהרשתות ינהלו אותנו".
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"אין יום בחיי שבו אני לא לומד משהו חדש. במקצוע שלי אני חייב ללמוד יצירות חדשות. בכל יום אני לומד משהו חדש על החיים, ובשבוע שעבר הגעתי למסקנה איפה נמצא המקום הפסיכוטי ביותר עלי אדמות, והוא בקבוצות הווטסאפ של הילדים בגן. רמות חדשות של היסטריה אנושית. בהחלט למדתי שם משהו חדש, אני מתנגד להיסטריות כמו שמתחוללות שם, אבל חושש להביע את דעותיי".
מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסם?
"הפעם הראשונה באמת היתה כשנהג מונית עצר לי בתל אביב, ואיך שנכנסתי לרכב הוא התחיל לעשות תנועות של ניצוח. הייתי בן 18 וידעתי שאם זה הגיע למוניות, אז אני בסדר. היום אני מרגיש את זה במקומות מסוימים. בסין, למשל, עדיין יש תרבות של חתימות, ואני מהאמנים שאוהבים את זה. אני מקשקש איתם בסינית, חותם להם ומצטלם איתם, והם עומדים ומחכים לזה גם שעתיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו