זה היה שבוע מטורף אפילו במונחים החדשותיים ההיסטריים של ישראל. שבוע שהתחיל עם רגיעה בעזה, נמשך בפעולה שכפסע היה בינה לבין תקלה אסטרטגית, והתגלגל לחילופי מהלומות שנגדעו בחטף לטובת רגיעה מחודשת והובילו להתפטרותו של שר הביטחון ואולי אף להקדמת הבחירות לכנסת.
המרוויח העיקרי מהשבוע הזה הוא ללא ספק חמאס. פחות מהלחימה; בניגוד לאינסטינקט של כל ישראלי, חמאס חטף יותר מאשר החטיף, וכתמיד - עדיף היה להיות בעוטף עזה המותקפת מאשר בעזה המופצצת. אבל מה שסבב את הלחימה העניק לארגון את אחד משבועות העדנה היותר בולטים שהיו לו זה זמן רב. ספק אם במצב הכלכלי בעזה זה ייתן לו אוויר לנשימה, אבל במזרח התיכון גם לתדמיות יש חשיבות, ובקרב על התדמית חמאס ניצח. לא סתם בחר הארגון לפרסם בכלי התקשורת שלו סלוגן בעברית, שבו כתב: "הקורנט ניצח את הקבינט".
ההישג המשמעותי ביותר של חמאס הוא התפטרותו של ליברמן. משך הזמן הקצר שבין הפסקת הלחימה לבין עזיבתו את משרד הביטחון לא הותיר מקום לספק לגבי הקשר שבין פעולה (או במקרה הזה: היעדר פעולה) לבין תוצאה. ממילא גם ליברמן עצמו קשר את ההתפטרות למדיניות ברצועה - מדיניות שהוא היה שותף מלא לה עד לאחרונה.
לא ברור מתי ליברמן התהפך. האם זה קרה בגלל סקרים שקרא או כי עלה לו הליברמן. שבעה חודשים וחצי נמשך הבלאגן בעזה; ברוב הזמן הזה היה שר הביטחון הסנגור הבולט ביותר של המדיניות הישראלית השקולה והמתונה. הוא הסביר לכל שומעיו למה אסור להשתגע ולהיגרר למערכה שלא תניב דבר, ולמה חייבים לשמור על הדרום שקט כדי למקד את הקשב בצפון.
בשבועות האחרונים שינה שר הביטחון היוצא (מהיום) את הטון. הוא לא רק החל לצדד בתגובה חריפה יותר, אלא גם שיווק את דעותיו באגרסיביות. הקרבות עם נפתלי בנט על מי יותר חזק מול חמאס היו רק עדות אחת לשינוי; גם הודעותיו כי "בניגוד לנאמר בקבינט" הוא לא תמך בהחלטות שהתקבלו הבהירו כי הוא הפך לעומתי לראש הממשלה, ולעומתי למדיניות הממשלה.
שר ביטחון לא יכול להימצא בסיטואציה כזאת לאורך זמן. כולם סביבו מאומנים בלהריח דם. אנשי הצבא הבינו שהוא לא רלוונטי, ועבדו עם ראש הממשלה; השרים הרגישו שהוא פגיע, ותקפו בתקשורת. ליברמן - שנכנס למשרד הביטחון כדי לצבור עוצמה בתפקיד ששני בחשיבותו רק לראש הממשלה - הרגיש שהוא מאבד שליטה במהירות. כמו בקזינו, הוא החליט לפרוש כדי לחתוך הפסדים.
ספק אם בהחלטתו הבין ליברמן את גודל המתנה שהוא מעניק לחמאס. חיזבאללה שלח הביתה שר ביטחון (וגם רמטכ"ל) במלחמת לבנון השנייה, אבל אז זה קרה אחרי 35 ימי לחימה ו־144 הרוגים, וגם לא מייד. הפעם זה קרה אחרי פחות מיומיים ושני הרוגים, האחד קצין בפעולה יזומה של צה"ל והשני פלשתיני שנהרג מרקטה באשקלון.
בסוף, הכסף ידבר
המבצע שבו נהרג סא"ל מ' היה ההישג השני של חמאס השבוע. זה היה עלול להיות רע בהרבה - עם מספר גבוה של הרוגים או חטופים, שנמנעו בזכות תושייה של הכוח שמילט את עצמו בתעוזה יוצאת דופן - ועדיין, מבצע חשאי שנחשף, ובסיומו הרוג ופצוע, לא יכול להיחשב כהצלחה. חמאס אמנם איבד מג"ד ושני קצינים נוספים, אבל הנחיל לצה"ל כישלון צורב, ובעיקר קיבל לגיטימציה להשתולל משום שישראל היא שהפרה את הרגיעה שהושגה רק יומיים קודם לכן בעמל רב.
העובדה שחמאס בחר להשתולל חלקית בלבד מעידה כי הוא לא רצה מלחמה כוללת. הוא אמנם ירה בטירוף מבחינת הכמות - כ־500 רקטות בשתי יממות - אבל הקפיד שלא לחרוג מגבולות העוטף. גם ירי הנ"ט אל אוטובוס החיילים (הישג נוסף של חמאס) היה מחושב מאוד: ניתוח האירוע בצה"ל מלמד שבארגון בחרו במודע לשגר את טיל הקורנט אחרי שהחיילים ירדו ונמנעו משיגור טילים נוספים אל רכבים אחרים בשיירה, במטרה להעביר מסר בלי לגרום למספר רב של נפגעים שיוביל לתגובה ישראלית קשה.
מנגד, תקף צה"ל כ־150 מטרות ברצועה, ובהן ארבע מטרות איכותיות במיוחד עבור חמאס (כולל השמדה של ארכיונים שבהם נצבר מידע מודיעיני ומבצעי רב). בתקיפות נשמר אמנם צה"ל שלא להרוג פלשתינים רבים כדי שלא לתת לחמאס עילה להרחבת הלחימה, אבל הנזק שנגרם לארגון גדול בהרבה מ־15 מיליון הדולר שהוא קיבל רק כמה ימים קודם לכן לטובת החייאת מרקם החיים בעזה.
עניין הכסף הטריד מאוד את חמאס. בעיני פלשתינים רבים הוא נתפס כמי שנקנה בזול. התמונות של מזוודות הטרולי ובהן המזומנים שהגיעו מקטאר כיכבו בכלי התקשורת בעולם הערבי; המסר היה שהיהודים שולטים בארגון באמצעות כסף ערבי. הלחימה אפשרה להנהגת חמאס למרק את התחושות האלה, ולהחזיר לעצמם קצת מהילת לוחמי השחרור. אבל שלא יטעו - זה לא יימשך לאורך זמן: גם בחודש הבא יצטרכו לשלם בעזה משכורות.
חוזרים למבחן הגדר
הגיבורים האמיתיים, כתמיד, הם תושבי הדרום. 14 שנים של תופת היו להם, עד מבצע צוק איתן, שהביא איתו 44 חודשים של שקט מבורך שאפשר שגשוג ופריחה בכל האזור. די היה לראות את תנופת הבנייה בשדרות או את הדרישה העודפת למגורים בקיבוצים בגזרה, כדי להבין שמשהו טוב קורה בעוטף.
כל זה השתבש בסוף מארס, כאשר החלו ההפגנות השבועיות על גדר המערכת. העפיפונים והבלונים, והשריפות שבאו איתם, החזירו גם את סבבי הלחימה, שהשיבו לחיי התושבים את אזעקות "צבע אדום". החיים בעוטף חזרו להיות תופת; אמנם לא הכל שרוף, אבל קשה לגדל ילדים ולנהל חיי שגרה כשאין לך באמת מושג מתי זה יבוא שוב.
ישראל ניהלה מול כל זה מדיניות מחושבת. מתנגדיה יאמרו - מהוססת. ההבנה היתה ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מעוד מבצע בעזה; שבמקרה הטוב הוא יסתיים כמו קודמיו בתיקו חמוץ, ובמקרה הרע - באופן גרוע יותר. גם שרים שדיברו ברהב בתקשורת על "הכרעה" לא תמכו בכך בדיונים שבהם התקבלו ההחלטות, בהכירם את מחירה של פעולה רחבה ברצועה. השרים הסכימו שהמצב הקיים הוא הרע במיעוטו: ניהול סיכונים מחושב.
יש היגיון בקו פעולה כזה אם הוא מלווה במחשבה אסטרטגית רחבה. מי שתוקף את צה"ל על המדיניות שהציע (ובוצעה בפועל) צריך להיות הוגן ולומר שהיא היתה רק חלק מהצעה רחבה יותר, שכללה גם מציאת פתרונות למצב בעזה שהם לא כסף לפיצוחים או תוספת קטנה של סולר לחשמל.
הרעיון היה להיכנס למהלך רחב שיוביל לתהליך שיקום עמוק בעזה, ששקט בצידו. אפשר היה לעשות זאת מול חמאס, מול אבו מאזן, מול המצרים והעולם או בשילוב של כמה גורמים. ממשלת ישראל בחרה שלא לעשות, והעדיפה לנהל משבר מתמשך, בידיעה שהיא תמשיך להיות עסוקה בכיבוי שריפות שגדלות בכל פעם.
ועכשיו - יציבות
ליברמן מאס בכל זה והחליט להתפטר, אבל הבעיה נותרה כאן. המבחן יהיה מיידי: כבר היום (שישי) יתקבצו המוני פלשתינים על הגדר, כפי שהם עושים בכל יום שישי בחודשים האחרונים. הם ינסו מן הסתם לאתגר את הכוחות. צה"ל יבקש להרחיק אותם; במהלך שני ימי הלחימה ניסה צה"ל לבסס מחדש את הפרימטר הביטחוני לאורכה של הגדר. גם בימים שחלפו מאז הופגנה מדיניות אגרסיבית כלפי כל מי שניסה להתקרב אליה.
ועדיין, האתגר יהיה היום; ספק אם חמאס, ששיכור עדיין מהישגיו, יבלום את המפגינים. ספק אם צה"ל יהרוג רבים מהם, מחשש שהאש תתחדש.
התקווה היא שההפגנות יעברו איכשהו, וניתן יהיה לשוב ולדבר על כסף וסולר. אם זה יקרה, ידברו בשלב הבא על מנגנונים לטווחי זמן ארוכים יותר: על איך משמרים את השקט, מצמצמים את ההפגנות, נמנעים מפעולות חריגות. ישראל גם תדרוש פתרון לבעיית השבויים והנעדרים; היא תתנה בכך כל התקדמות בפרויקטים הגדולים של שיקום הרצועה.
הדרך הזאת רווית מוקשים. הסיכוי שהיא תצליח קטן בהרבה מהסיכוי שתיכשל. נתניהו בחר ללכת בה, בידיעת מחיר המלחמה; הציבור הישראלי מוחא כפיים למנהיגיו ולצבאו בראשית הקרבות, ודורש ועדות חקירה בסיומם. נתניהו ותיק מספיק, בקי מספיק וזהיר מספיק כדי להבין שזה מתכון מסוכן למנהיג בשנת בחירות, בוודאי כאשר אין בידיו שום קונץ־פטנט למבצע מושלם שיביא תוצאות על האפס.
הקדנציה של ליברמן במשרד הביטחון היתה אנמית: חותם משמעותי הוא לא הותיר. היה לו קל יותר מול הפקידים האזרחים במשרד; שם הוא גם הצליח להשפיע בתחומים של מיגון העורף ושל שימור המסגרת הכספית של תקציב הביטחון. מול אנשי הצבא היה לו קשה יותר; הוא אמנם עבד בהרמוניה עם הרמטכ"ל איזנקוט, אבל קשה היה שלא להתרשם שלובשי המדים ראו בו נטע זר.
ולמרות זאת, התפטרותו יצרה ואקום. למדינת ישראל דרוש שר ביטחון במשרה מלאה. המבצע שהסתבך ביום ראשון היה עדות לכך. המערכת צריכה עין פקוחה ויד מלווה וראש שיודע לשאול ולהעיר ולאתגר ולהעמיד במקום כשצריך.
עקרונית, אין שום מניעה שהשר הבא יהיה אזרח; היו כבר שרי ביטחון טובים שלא לבשו מדים. ועדיין, דומה שבעת הזאת נדרשת יציבות. ב־1 בינואר מתחלף רמטכ"ל. עוד קודם לכן ימונה גם סגן רמטכ"ל חדש. שר ביטחון עם "ל" על הגב הוא מתכון לצרות, בתקופה שבה מרווח התמרון של ישראל - בעזה על רקע המצב השברירי ובצפון על רקע המשבר הנמשך עם רוסיה - מצומצם מבעבר. ההיגיון אומר שצריך למנות מישהו שמכיר את המערכת ולא יידרש לזמן (ושכר) לימוד ממושך.
מנגד נשמעת הדרישה לשינוי. למשהו אחר, שיביא מדיניות אחרת. אלא שגם אם המינוי יהיה כזה, ספק אם התוצאה תשתנה. ניסיון העבר מלמד שכאשר שר חדש נכנס למשרד הביטחון עוטפת אותו קדושת הביטחון, או כמאמר הקלישאה: דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ליברמן למד על בשרו במהלך תקופתו במשרד הביטחון את הפער שבין הצהרות מפוצצות לפני הכניסה לתפקיד, לבין היכולת לממש אותן בפועל; גם מחליפו ילמד שהחיים מורכבים יותר מאשר סיסמאות בתקשורת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו