בוקר טוב אריתריאה

עיר אוהלים עצומה נבנית בימים אלה סמוך לכביש הראשי המוביל מאסמרה, בירת אריתריאה, לגבול עם אתיופיה: מבני עץ פשוטים, שקירותיהם וגגותיהם עשויים בד או פלסטיק, מוקמים זה לצד זה, קילומטרים על קילומטרים, לאורך דרכי עפר שנסללו בחופזה. משאיות עמוסות שמגיעות מאתיופיה לא מפסיקות לפרוק שם סחורות - קמח, בקבוקי שמן, ביצים, פירות וירקות, וגם מכשירי חשמל, רהיטים, לבני בטון לבנייה ואפילו דלק.

אבל מה שנראה במבט ראשון כמחנה פליטים או כפרויקט הומניטרי, מתגלה כמתחם מסחרי ענק - עם מחירים ברצפה. אם בתחנות התדלוק הממשלתיות יכולים האריתריאים לרכוש כמות מוקצבת של דלק ב־20 נאקפה לליטר (חמישה שקלים), ב"שוק האתיופי" נמכר הדלק בשפע וכמעט בחצי מחיר. "הסוחרים האתיופים", מסבירים לי המקומיים, "לא צריכים לשלם דבר לממשלת אריתריאה על הכנסת הסחורות למדינה, כאן אין מסים ואין מכסים". 

וכך, אחרי שנים של בידוד וצנע, הכל נגיש וזמין, והאריתריאים עדיין לא מאמינים שזה קורה להם. בחוצות השוק מסתובבים תושבי אסמרה, ה"אסמרינוס", ומתנסים בכלכלה חופשית. הם מגיעים לכאן במכוניותיהם הישנות או על גבי עגלות הקשורות לסוסים ולחמורים, רוכשים מוצרים ככל שמאפשר להם כיסם, וחוזרים העירה. שם, הם עומדים לצידי הכבישים, פורסים את מרכולתם על המדרכות ומוכרים אותה תוך כדי עשיית רווחים צנועים. 

השוק הזה הוא אחד מפירות הסכם השלום שנחתם בהפתעה מוחלטת בין שתי המדינות ב־9 ביולי ושם קץ למלחמה חמה וקרה שנמשכה 20 שנה. מאחורי הפיוס עומדים איסאייס אפוורקי, המנהיג את אריתריאה בנוקשות רבה מאז זכתה בעצמאותה ב־1993, וראש ממשלתה הצעיר והטרי של אתיופיה, אביי אחמד. 

השניים חתמו על הצהרה משותפת, ששמה קץ לסכסוך הגבולות הממושך בין ארצותיהם - סכסוך שעליו שילמו בחייהם כ־70 אלף חיילים ואזרחים, ורבים אחרים באיכות חייהם - וכוננו יחסים רשמיים, פתחו את הגבולות למעבר חופשי של סחורות ובני אדם והחליטו לפעול לפיתוח כלכלי משולב של שתי המדינות במסגרת אזורית. 

החתימה על ההסכם גרמה לתגובת שרשרת: כמה שבועות לאחר מכן הודיעה מדינה אחרת בקרן אפריקה, סומליה, על כינון יחסים עם אריתריאה. בספטמבר הכריזו אריתריאה ושכנתה מדרום, ג'יבוטי, על חידוש הקשרים ביניהן, שנקטעו בעקבות מלחמת גבול קצרה שפרצה ב־2009. שכנה נוספת, סודאן, צפויה לנקוט בקרוב מהלך דומה. 

במקביל, רוב מדינות קרן אפריקה קראו לאחרונה לאו"ם להסיר את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על אריתריאה לפני תשע שנים, בגלל האשמות שהמשטר באסמרה תומך בכנופיות ה"שבאב" האסלאמיסטיות בסומליה. 

•  •  •

"איבדנו לשווא שני עשורים מההיסטוריה שלנו, שהיינו יכולים לנצל לטובת שני העמים", אומר לי קשיש מחויך, קמוט פנים, כבן 80, שאותו אני פוגש באחד מבתי הקפה של אסמרה. הוא חווה את השלטון הקולוניאליסטי הבריטי, שהחליף בשלהי מלחמת העולם השנייה את זה האיטלקי, את סיפוח אריתריאה לאתיופיה תחת שלטון היילה סלאסי בתחילת שנות ה־50, את 35 שנות המאבק לעצמאות, ואת כל מה שעבר על ארצו מאז זכתה בחופש. 

"אנחנו והאתיופים כל כך קרובים זה לזה", ממשיך הקשיש, "אנחנו למעשה עמים־אחים, שדברים רבים קושרים בינינו. אחרי שזכינו בעצמאות מאתיופיה היתה באריתריאה תקופה של פריחה ושגשוג, בזכות היחסים הטובים שהשכנו עם אתיופיה. אבל אז התערער לפתע משהו: פרצה המלחמה על הגבול ב־1998, משום שהאתיופים רצו להשתלט על עיר הנמל שלנו, עסאב, והתחילה תקופת הזמן האבוד - שפגעה בנו ובהם". 

האריתריאי הקשיש מסכים לשוחח איתי בתנאי שלא אנקוב בשמו. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מדווחים בשיטתיות על תנאים קשים במדינה, שעד לאחרונה נחשבה לאחת המבודדות והמסוגרות ביבשת, והוא - כמו שאר המרואיינים בכתבה - חוששים כי יואשמו ב"פגיעה בביטחון המדינה" אם ישוחחו בחופשיות ובגלוי עם זרים.

הרחובות מרשימים בניקיונם, והשימוש בשקיות פלסטיק אסור כאן בחוק. אסמרה, החודש // צילום: אלדד בק

אריתריאה מוכרת גם כ"יצואנית ראשית" של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, שנמלטו ממנה בשנים האחרונות בתקווה לחיים חדשים וטובים יותר - בישראל ובמדינות נוספות. לאחרונה, בעקבות פתיחת השערים לאתיופיה, אלפי אריתריאים יצאו אליה כדי להשתקע במדינה השכנה והעשירה יחסית, או כדי לנסות להגיע ממנה ליעדים אחרים. 

חלק מהאנשים שפגשתי טוענים כי השלטונות באריתריאה מעלימים בינתיים עין מ"הבריחה הגדולה לאתיופיה", מסיבות כלכליות. עד עתה היה נהוג במדינה "שירות לאומי" בן עשרות שנים, שבמסגרתו יכלה המדינה לחייב חיילים משוחררים לעבוד עבורה - בעיקר בחקלאות - תמורת משכורת זעומה. כעת, עם ההיפתחות לאתיופיה ולמערב, צפויה חובת השירות הזה להצטמצם או להתבטל כליל, והמשטר באריתריאה יתקשה לכלכל את המובטלים החדשים. באסמרה אף מסתובבים סיפורים על כך שלמגויסים טריים לצבא הובטח שהם ישוחררו לאחר 18 חודשי שירות החובה (חובה החלה הן על גברים והן על נשים באופן שווה), ולא יחויבו עוד לעשות שירות לאומי. 

לאסמרה הגעתי בטיסה של חברת התעופה האתיופית מאדיס אבבה, קו שנחנך לפני כמה שבועות וכבר מבוקש מאוד, בעיקר על ידי אריתריאים שכבר התאזרחו במדינות אחרות ויכולים כעת להיכנס אל מולדתם ולצאת ממנה בחופשיות. 

מאחר שלחברת התעופה של אריתריאה יש רק מטוס בואינג אחד, שאותו ראיתי חונה לראווה סמוך לטרמינל הצנוע של אסמרה, הוחלט על שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות גם בתחום התעופה, ובקרוב יפעילו האתיופים טיסות ישירות בין אסמרה למילאנו, לרומא, לסטוקהולם, לאוסלו ולדובאי - שבהן מתגוררות קהילות גדולות של אריתריאים.

בינתיים, מספר הזרים המגיעים לטייל או לעשות עסקים באריתריאה נמוך מאוד, ושגרירויות אריתריאה בעולם מעניקות ויזות כניסה בקושי רב. עם זאת, אריתריאה מקווה להפוך בעתיד הלא רחוק ליעד תיירות מבוקש, בעיקר בזכות חופיה ואייה באזור ים סוף ואופייה הארכיטקטוני הייחודי של אסמרה, שבה השתמרו מאות מבנים קולוניאליסטיים מתקופת השלטון האיטלקי, שזיכו אותה בהכרה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. 

ביקור של שבוע במדינה מספיק כדי להבין שההפיכה ליעד תיירות נחשק לא תהיה קלה: התשתית לכך עדיין אינה קיימת וזרים אינם רשאים להסתובב בחופשיות במדינה. כל נסיעה מעבר ל־25 ק"מ מחוץ לאסמרה מחייבת קבלת אישור ממשרד התיירות, שניתן לאחר רישום ותיאור מדויק של מסלול הנסיעות, תאריכיהן ואמצעי התחבורה. התורים בביקורת הגבולות אמנם קצרים, אך ההמתנה ארוכה מאחר שמערכת הבקרה הממוחשבת איטית ביותר. 

המקומיים מסבירים כי קיים ניגוד חריף בין הפוטנציאל העצום הטמון באריתריאה, "שבעבר היתה המדינה המתועשת באפריקה, ותושביה נודעו כחרוצים במיוחד", לבין הקיפאון שנכפה עליה בידי משטר שלא הצליח עד כה להשתחרר ממנטליות של תנועת מחתרת. כמה מהם סיפרו לי על יזמים מקומיים וזרים, שניסו לקדם פרויקטים שונים ונתקלו בתגובה המזלזלת "ומה אתה עשית, כדי להשיג את עצמאותה של אריתריאה?" מצד פקידי ממשל. 

•  •  •

רחובות אסמרה מרשימים בניקיונם. השימוש בשקיות פלסטיק אסור כאן בחוק, והמשטר אוכף את ההגנה על הסביבה במסירות שהישראלים יכולים רק לקנא בה. הנתק מהעולם החיצון, לעומת זאת, פחות נוח: כרטיס הסים הבינלאומי שלי אינו מתפקד במדינה, וכדי להשתמש בטלפון הנייד עלי להירשם אצל ספקית שירותים מקומית. רק במלונות ובחלק מבתי הקפה יש גישה מוגבלת לאינטרנט, ככל הנראה כחלק ממדיניות מכוונת. 

על קליטת שידורי טלוויזיה מהעולם, לעומת זאת, לא מוטל פיקוח, ואריתריאים אמידים שיכולים להרשות זאת לעצמם רשאים להציג על גגות בתיהם צלחות לוויין. התחנות הפופולריות ביותר הן אפריקניות וערביות, והערבית היא גם שפה רשמית כאן (לצד תשע שפות נוספות) ואחת המדוברות במדינה. 

"אם אתה חושב להגר מכאן ולהשתלב בשוק עבודה באחת ממדינות העולם, רצוי ללמוד אנגלית וערבית", קובע ד', צעיר מקומי באמצע שנות העשרים לחייו, שמשתף אותי בהתלבטויותיו לגבי עתידו. הוא הצליח להשתחרר מהשירות הלאומי, סיים הכשרה מקצועית, אך אינו יכול למצוא עבודה. 

מאחיו, שהגיע לישראל לפני שש שנים, הוא שמע על הקשיים הגוברים הניצבים בפני האריתריאים בארץ: "הוא אומר לי שהמצב שם קשה. הוא לא נכנס לפרטים, אבל הוא מתכנן לעבור למדינה אחרת - קרוב לוודאי שבאירופה. הוא לא רוצה לחזור לכאן. גם אני הייתי שמח לעזוב למדינה אחרת, כדי לעבוד ולהרוויח כסף. אבל היום זה לא פשוט".

"אני מציע לצעירים שמספרים לי שהם רוצים לעזוב, שיישארו", אומר לי מ', מקומי בעל אזרחות זרה, המחלק את זמנו בין אריתריאה לאירופה, "כי יש כאן סיכוי הרבה יותר גדול להשתלב בשוק העבודה. זו מדינה עם משאבים שעד כה לא נוצלו, שרק מחכה להזדמנות להתפתח כלכלית. זה עשוי לקרות בקרוב, אם תהליך השלום ימומש". 

לדבריו, "אנשים אמנם חושדים בכוונותיו של המשטר וחוששים שההתפייסות עם אתיופיה תקרוס באותה מהירות שבה נחתם הסכם השלום, אבל נכון לעכשיו אין להם מה לחפש במערב. יש שם בעיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות שנוצרו בעיקר בגלל גלי ההגירה מאפריקה, שלא לדבר על סכנת החיים שאורבת לאנשים בדרך: הכנופיות בלוב שהופכות אפריקנים לעבדים ולשפחות מין והאוניות הרעועות שטובעות במימי הים התיכון.

"לדעתי רצוי להישאר כאן ולהשתתף בבניית המדינה, מה גם שלא הכל רע כאן. תסתובב בלילה ברחובות ותראה בחורות צעירות מסתובבות בלי חשש. יש כאן ביטחון שלא תמצא במקומות אחרים באפריקה - וגם לא באירופה".

מרכז העיר, ובעיקר "שדרת השחרור" הראשית, מבהירים מדוע זכתה בירת אריתריאה לכינוי "רומא הקטנה". האיטלקים, שהפכו את הכפר הקטן לבירה בסוף המאה ה־19, הטביעו את חותמם בבניית כנסיות, בתי ממשל, בית אופרה, בתי קולנוע, וילות מהודרות, חנויות, בתי קפה ובארים - שחלקם נבנו בסגנונות האר דקו והבאוהאוס.

הקהילה האיטלקית הגדולה שנותרה כאן לאחר תום השלטון הקולוניאלי עזבה בסוף שנות ה־70. היום, בעידן השלום החדש בקרן אפריקה, איטליה מגלה עניין מחודש בשתי המושבות שלה לשעבר - אריתריאה ואתיופיה. ראש הממשלה האיטלקי, ג'וזפה קונטה, ערך השנה ביקור נדיר בשתי המדינות. שר החוץ שלו אירח לפני כמה ימים ברומא את עמיתיו מאסמרה ומאדיס אבבה. המנהיגים האיטלקים, כמו מקביליהם במדינות אירופיות אחרות, החליטו להשקיע בייצובה הפוליטי והכלכלי של אפריקה, כחלק מהמאבק בגלי ההגירה הגדולים מהיבשת. 

גם בית הכנסת הקטן והיפה שנחנך ב־1905 עבור הקהילה היהודית הקטנה שבאה לכאן מעדן שבתימן, מאיטליה, מפולין ומגרמניה, עוצב על ידי אדריכל איטלקי. היום הוא שוכן בשטחו של הרובע המוסלמי בבירה.

מ־300 חברי הקהילה שחיו באסמרה באמצע שנות ה־70 נותר רק סמי כהן בן ה־71, ששומר על בית הכנסת ועל בית הקברות היהודי כעל בבת עינו. ככלל, הוא מספר על דו־קיום למופת עם השכנים - נוצרים ומוסלמים כאחד.

הנוצרים מהווים כשני שלישים מאוכלוסיית אריתריאה, והמוסלמים הם השליש הנותר. האווירה בבירה חילונית, אך מחוץ לה אפשר להבחין בנשים המכסות את גופן בגלימות שחורות ואת פניהן בניקאב מלא, ובגברים מזוקנים שמסתובבים בגלימות לבנות ובכיפות לבנות לראשיהם, כמנהג הסלפים. המקומיים אומרים שמדינות כסודאן וכסעודיה ניסו לתפוס אחיזה בקרב המוסלמים המקומיים, אך הנשיא אפוורקי פעל בנחישות לעצור את ההתערבות הזרה הזו. 

לפני שנתיים החלו, עם זאת, התנכלויות לבית הקברות היהודי באסמרה, שבו טמונים כ־150 מחברי הקהילה. אלמונים ניתצו מצבות שיש של קהילה שאינה עוד, והרסו למחצה את אחוזת הקבר של ראש הקהילה לשעבר. חילול בית העלמין בוצע סמוך לתחילת הדיון בישראל על גירוש המסתננים מאריתריאה ונתפס בעיני אחדים כפעולת נקמה של מקומיים ביהודים. שגרירות ישראל כאן מימנה לאחרונה את שיקום המצבות שחוללו. 

אני מנסה לברר מה עלה בגורל האריתריאים שחזרו לארצם מישראל, ואם המשטר מתנכל להם. 

"בהתחלה היו להם בעיות", אומר לי אחד האנשים הבודדים שמוכנים לדבר על הנושא הטעון, "אבל אז הרשויות כאן קיבלו על הראש, והבעיות חדלו. בעבר, החוזרים קיבלו מישראל סכום כסף של כמה אלפי דולרים כתמריץ לשוב לאריתריאה. היום אומרים להם שיש באריתריאה שלום, ולכן אין כל סיבה שהם יישארו בישראל".

השלום שם קץ לסכסוך שנמשך 20 שנה. מנהיג אריתריאה, איסאייס אפוורקי (מימין), וראש ממשלת אתיופיה, אביי אחמד // צילום: רויטרס

החנויות והמרכולים מסביבי מלאים בכל טוב. מסעדות מתהדרות בשלטים שמכריזים כי הן מגישות ללקוחותיהן מיץ אבוקדו, מעדן שניתן לספק כעת בזכות היבוא החופשי מאתיופיה. על המדרכות בצידי העסקים מתמקמים להם משעות הבוקר המוקדמות קבצנים רבים - זקנות, נשים עם תינוקות וילדים, נכים שנפצעו כנראה באחת המלחמות. 

בנוסף, בשדרה הראשית קיימת תנועה מועטה מאוד של כלי רכב, הרמזורים אינם מתפקדים ולא הצלחתי להבחין בשוטרים או בחיילים במדים. זאת, בניגוד לציפיותיי מהביקור במדינה, ששמה יצא לפניה כדיקטטורה מדכאת.

חנות הבגדים "דולצ'ה ויטה" מציעה "חולצות שלום" חגיגיות עם הדפסים של דגלי אריתריאה ואתיופיה. בשאר העסקים לאורך השדרה הרחבה, המסומנת באמצעות עצי דקל גבוהים, תלויות כרזות עם דגלי שתי המדינות וגם עם צילומי שני המנהיגים שחתמו על הסכם השלום, לצד כרזות המפארות את מאבקה של אריתריאה לעצמאות. 

מורשת ההתנגדות הזו היא סיבה לגאווה לאומית, גם במציאות העגומה של היום. האריתריאים הצליחו - למרות נחיתותם המספרית והלוגיסטית - להנחיל לשכנה הגדולה והחזקה שתי תבוסות צורבות: כשהצליחו לגרש את האתיופים משטח אריתריאה בתחילת שנות ה־90, וכשניצחו במלחמת הגבול, שנמשכה בין 1998 ל־2000. 

אף שכבר אז הושג הסכם שלום בין שתי המדינות וועדה מטעם האו"ם אף הצדיקה את דרישות אריתריאה לקביעת תוואי הגבול, אתיופיה סירבה לקבל את הדין הבינלאומי וליישם את הסכם השלום - עד לקיץ האחרון.

בשעות הערב מרמזים אורות מנצנצים על מיקומם של הברים הרבים בחוצות אסמרה, מנסים לפתות את צעירי העיר לברוח לשעה קלה מהמציאות בעזרת מוזיקה ואלכוהול. בשנות העימות עם השכנים נאסר עליהם להאזין למוזיקה אתיופית. עכשיו, המוזיקה הזו חוזרת בגדול. לצד "אסמרה", הבירה המקומית המצוינת, וה"זביב", העראק המקומי שהאיטלקים החלו לייצר בסוף שנות ה־30, אפשר כעת ליהנות גם ממשקאות מיובאים מאתיופיה. 

אבל היענות המקומיים דלה. "תסתכל סביב", אומר לי מורה בשירות לאומי, שאותו אני פוגש באחד הברים. "בעבר המקום הזה היה מלא, ועכשיו הוא ריק. גם שאר הברים ריקים, הרחובות ריקים. צעירים רבים ברחו לאתיופיה, לקניה ולמדינות אחרות. האחרים מחכים לראות מה יקרה, אבל גם הם שוקלים לברוח כל עוד הגבולות פתוחים". 

"יש תקווה שהמצב ישתנה", הוא מסביר לי, "שהמשטר יבטל את מצב החירום שהוכרז לפני 20 שנה בגלל המלחמה עם אתיופיה, וישנה את מדיניותו. אבל קשה להעריך מה עובר בראשו של הנשיא שלנו, הוא מאוד לא צפוי ונוהג לפעול ככל העולה על רוחו. אם בתוך חודשיים מצב החירום לא יבוטל, השירות הלאומי לא יקוצר ולא יתאפשר לאנשים ליהנות מחופש גדול יותר, הם ימשיכו לברוח בהמוניהם. ומדינה בלי תושבים היא לא מדינה".

"אני החלטתי להישאר כאן בינתיים", מספרת לי סטודנטית צעירה לרפואה, "אריתריאה היא מדינה צעירה, ואם המצב הפוליטי והכלכלי כאן יתחיל להשתנות, יש הרבה מאוד מה לעשות פה. אם יזמים יתחילו להגיע למדינה ולהשקיע בה, יהיו פה המון הזדמנויות לעבוד. הרבה יותר מאשר באירופה ובארה"ב. יש שם בעיות גדולות של אבטלה ובעיה עצומה עם הרבה מאוד אפריקנים שהגיעו ולא יודעים מה לעשות איתם. 

"אבל אני מכירה אנשים שעוזבים את המדינה, כי הם לא מאמינים שיש לה עתיד. אריתריאה היתה סגורה בפני העולם יותר מדי זמן, והמדינה מתערבת יותר מדי בחיינו. אנשים חשים חוסר ודאות וחוסר אמון מוחלטים. הם לא יודעים מה לחשוב. האם באמת אנחנו חווים את תחילתו של עידן חדש?

"חוסר היגיון שולט במדינה הזו זה עשורים, ולפעמים נדמה שהמשטר עשה - ועדיין עושה - הכל כדי לעודד צעירים לעזוב. ככלות הכל, אלו שחיים בחו"ל ומצאו עבודה שולחים כסף למשפחותיהם ומהווים מקור הכנסה".

"הדור שבורח היום מאריתריאה שונה מאוד מאלו שברחו בעבר", מסבירה לי אקדמאית אחרת, "אז ברחו בגלל קשיי מלחמת האזרחים והמלחמות עם אתיופיה. העוזבים היום עושים זאת מאחר שהם לא רואים לעצמם עתיד באריתריאה, ובטוחים שבמדינות המערב הכסף שוכב ברחובות. שהם יקבלו שם עזרה סוציאלית, כסף, מקום לגור ומכונית, ויהיו עשירים. אלה שהצליחו להסתדר באריתריאה, גם בתנאים הלא פשוטים הקיימים, נשארים מאחור. 

"זה לא נכון שאריתריאה היא אחת המדינות העניות ביותר באפריקה. יש לה משאבים גדולים מאוד, הם רק לא נוצלו עד כה. בדיעבד, אלו שהגיעו לאירופה ולישראל לא היו חייבים לברוח. המלחמה כאן נגמרה לפני הרבה זמן. 

"הדיווחים על מעשי אלימות של מהגרים אריתריאים מזעזעים אותנו. כאן, הם לא היו מעיזים לעשות דברים כאלו. על אלימות, על אונס ואפילו על הטלת מים ברחוב יש עונשים כבדים מאוד. רק בשורות הצבא יש סיפורים על מעשי אונס. לדעתי, התנהגות לא הולמת של מהגרים מאריתריאה פוגעת בתדמית שלנו ולא משקפת את המציאות כאן".

•  •  •

בשיחות עם המקומיים עולה שוב ושוב ההשוואה למזרח גרמניה ברגעיה האחרונים: לפני נפילת חומת ברלין ואחריה ברחו ועברו מיליוני אזרחים מהמזרח הקומוניסטי העני למערב העשיר. לפי נתונים של ארגונים זרים, אחד מכל חמישה אריתריאים חי כיום מחוץ לארצו, ואוכלוסיית אריתריאה כולה מוערכת ב־5 מיליון איש. 

מערב גרמניה סיפחה אליה את המזרח, והאריתריאים לא יודעים אם לקוות לסיפוח כלכלי אתיופי או לחשוש ממנו. ככלות הכל, הם נלחמו על עצמאותם שנים רבות ושילמו מחיר כבד על המאבק הזה. אבל יותר ויותר מהם משוכנעים כי אריתריאה תוכל להרוויח רבות מאפשרות של הקמת "שוק אזורי משותף" בתמיכת מדינות זרות. 

"אנחנו עדים היום למשחק חדש בקרן אפריקה", אומר לי צעיר שעובד כרואה חשבון באחת החברות הממשלתיות. "בעבר, הנשיא אפוורקי היה בקשר טוב עם קטאר, ופתאום הוא ניתק איתם את הקשר ופנה לסעודיה ולאיחוד האמירויות. מכנים את המצב החדש באזור 'פאקס ערביקה' (שלום ערבי), אבל ארה"ב היא שעומדת מאחורי הפיוס עם אתיופיה ועם שאר מדינות קרן אפריקה. גם מדינות אירופה, למעט צרפת, תמכו בהסכם השלום".

על אלימות, על אונס ואפילו על הטלת מים ברחוב יש עונשים כבדים מאוד. נשים מקומיות באסמרה // צילום: רויטרס

לדבריו, "הסיבה לגישה הצרפתית היא שכל עוד נמשך הסכסוך, לאתיופים לא היתה גישה לים, והם השתמשו בנמל ג'יבוטי להעברת סחורות. ג'יבוטי קשורה מאוד לצרפת, והיא נהנתה מהכנסות עתק ממעבר הסחורות האתיופיות דרכה. עכשיו האתיופים יכולים להשתמש בנמלים שלנו, וזה יכניס לקופת המדינה שלנו כסף רב".

האם השליט הכל יכול אפוורקי בן ה־72, מגיבורי מלחמת העצמאות, מתכוון באמת לפתוח פרק חדש בתולדות ארצו? בריאותו, אומרים באסמרה, רעועה למדי, עוד מימי מלחמת העצמאות, שבסיומה הוטס לישראל כדי לקבל טיפול רפואי שהציל את חייו. מעט מאוד ידוע על חייו הפרטיים. הנשיא הקפיד להרחיק את אשתו ואת שלושת ילדיו מחשיפה ציבורית. יש הטוענים ששני הבנים חיים באיטליה, ואחד מהם מיועד לרשת את מקומו של אביו כשימות. בחדרי חדרים, יש המשווים אותו לשליטיה של צפון קוריאה וסבורים שהוא מעוניין לייצר שושלת משפחתית. 

דיפלומטים מערבים, מנגד, סבורים שהנשיא נהנה ממידה לא מבוטלת של פופולריות. ראיה לכך, בעיניהם, היא העובדה שאפוורקי מגיע לאירועים המוניים ללא כל אבטחה, כאחד האדם. "הרבה מאוד שקרים מופצים בעולם על אריתריאה", מדגישים בני ובנות שיחי, "המצב כאן אינו קל ופשוט, אבל רוב האנשים כאן טובים, חרוצים וגאים במולדתם. נלחמנו על עצמאותנו והשגנו אותה. כעת, הגיע הזמן לבנות את המדינה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו