אלמלא בחירות אמצע הקדנציה לסנאט ולקונגרס בארה"ב, סביר שהעניין הציבורי־תקשורתי היה מרוכז השבוע בלעדית בסנקציות שהוטלו מחדש על איראן. הצדדים עצמם נמצאים בשלב ראשוני של ניסיון להבין ולהפנים את השינויים ואת משמעותם, ועסוקים בעיקר במיצוב עצמי ובקרב על נרטיב ותודעה.
יעידו על כך מהלומות הטוויטר שהחליפו וושינגטון וטהרן ערב כניסת הסנקציות לתוקף. הנשיא האמריקני דונלד טראמפ העלה צילום שלו עם הכיתוב "הסנקציות באות" - בפרפראזה על המשפט "החורף בא" מהסדרה הפופולרית "משחקי הכס" (ובאותו פונט שמשמש את הסדרה) - ובאיראן מיהרו להגיב עם תמונה של מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, ועם כיתוב בפונט דומה שאומר "אני אתמודד מולך".
חילופי השנינויות סיפקו את הבאזז המבוקש ברשתות החברתיות, אבל אחרי שחלף הגל נשארו החיים האמיתיים, ואיתם החורף אכן הגיע לאיראן. מי שעקב השבוע אחרי התקשורת הגלויה במדינה ואחרי מה שקורה אצל בנות חסותה, דיווח על דאגה רבה, לכל הפחות, מהצפוי לקרות בעתיד הקרוב. בעיקר הדברים אמורים בהשלכות של הסנקציות על האזרח האיראני הפשוט, ובמעגל הרחב יותר - על האינטרסים של איראן במרחב.
במעגל הראשון, הפנימי, נתונה איראן בלחץ זה תקופה ארוכה. התקווה שהסכם הגרעין מ־2015 ישפר משמעותית את המצב הכלכלי נכזבה זה מכבר, והסנקציות - בסיבוב הקודם ובעיקר בנוכחי - רק העמיקו את המשבר. זה עוד לא מתבטא במרד המוני ברחובות, אבל איראן ראתה בשנה האחרונה מחזות שונים מבעבר: הפגנות רחבות כמעט בכל עיר ומחוז, עם קריאות "חברתיות" מפורשות שמעלות סימני שאלה ברורים על סדר העדיפויות של המשטר, בנוסח "איראן לאיראנים" ו"די (למעורבות) בסוריה ובלבנון".
סולימאני תחת לחץ
התקווה המוצהרת בוושינגטון ובירושלים, שהמבטא המובהק ביותר שלה הוא היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, היא שהסנקציות יעמיקו את המשבר הפנימי הזה, עד כדי איום ממשי על שלטון האייתוללות. ספק אם זה יקרה; השלטון חזק, והצליח לדכא בעשור האחרון גלי התנגדות גדולים מאלה, תוך שימוש מופגן ומכוון באלימות שנועד להרתיע.
ועדיין, הדילמה תגיע במהרה. תחילה כעימות פוליטי פנימי צפוי בין הנשיא, חסן רוחאני, לבין סולימאני. אידיאולוגית, הפערים ביניהם לא גדולים: גם המתונים, כמו רוחאני, קיצונים מאוד, ותומכים בהשגת יכולת גרעינית ובהרחבת השפעתה הבינלאומית של איראן. השוני הוא באסטרטגיה, ובמהלכים שיש לנקוט; רוחאני סבור שצריך להשקיע בבית, לחזק את היסודות, ורק אחרי שהעניינים יתייצבו - לצאת החוצה. סולימאני לעומתו רוצה להמשיך כמקודם, ומבחינתו עוצמתה וביסוסה של המדינה והאינטרסים שלה חשובים מסבלו של האזרח.
בינתיים מנסה איראן לעשות "גם וגם", ונמנעת מהכרעה ברורה - שתידרש בקרוב. הלחץ מורגש לא רק ברחוב האיראני, אלא גם אצל מי שנשענים על איראן למחייתם: בתימן, בעיראק, בסוריה, בלבנון ובעזה. חיזבאללה, למשל, מנהל בחודשים האחרונים "כלכלת משבר", שנובעת מקיצוצים בתקציבו. בשונה מבעבר, איראן דורשת ממנו תשובות על מה הוא מוציא את הכסף, ואיך הוא מתנהל תקציבית; היא תובעת ייעול ושיפורים, מה שמחייב את הארגון לחשב כל שקל. זה נכון שבעתיים בחמאס, שממילא נתון בחנק כלכלי מתמיד, וחושש שגם זרזיפי הסיוע האיראני ייפסקו.
הלחץ הזה מנוקז אל שולחנו של סולימאני, שמתקשה להרגיע את הדאגה. בוויכוח הפנים־איראני שיתגבר כעת הוא יידרש להסביר לא רק למה הולך הכסף, אלא גם מה התשואה שהניבו ההשקעות שהוא מוביל: איראן שפכה מיליארדים בניסיונות ההתבססות שלה בסוריה ובמאמצי החימוש של חיזבאללה. הצלחתה היתה, במקרה הטוב, חלקית מאוד; הפעילות הישראלית שמה אותה בנקודה אחרת לגמרי מזאת שבה היא רצתה להימצא כעת. בעידן שבו טהרן חיה על האגורה, יקום בוודאי מי שישאל מה ההיגיון בהמשך ההשקעה במשלוחי נשק יקרים אם בסוף המסע רובם מותקפים ומושמדים.
זה לא אומר שאיראן תחדל מפעילות עוינת מחוץ לגבולותיה. זה מנוגד לרציונל שלה, וזה מנוגד בוודאי ליחסי הכוחות הפנימיים בה כיום. המתונים אולי חזקים יותר בדעת הקהל, אבל חלשים בשלטון. סולימאני מחזיק בעוצמה רבה, ובקרבה אמיתית, אישית ואידיאולוגית, למנהיג עלי חמינאי. ולמרות זאת, סביר שגם הוא יידרש לחשב מסלול מחדש - ולו באופן טקטי, זמני, עד יחלוף זעם.
הכיוון: התגמשות
התהליכים האלה ייקחו זמן. כלום לא יקרה מחר בבוקר. כל הצדדים ינסו להבין ולהיערך למה שיקרה עכשיו. הסנקציות במתכונתן הסופית שונות מכפי שהעריכו; בחלק מהנושאים הן גורפות יותר, באחרים פחות. באיראן עדיין מקווים שיימצא המנגנון שיאפשר לעקוף אותן: ספק אם זה יקרה. החלטתן המיידית של כל חברות הענק במערב לנטוש את טהרן כדי שלא להפסיד את עסקיהן בארה"ב, הוכיחה את שהיה ידוע: When money talks, bullshit walks.
מי שירצה לדעת מה יקרה גם במערכות הבאות, שיחפש את הכסף. איראן, שמבינה את זה, תרה אחר מעקפים. למשל, שרוסיה תמכור עבורה נפט, ותעביר לה את התמורה במזומן. התועלת העיקרית תהיה הצהרתית - להכניס לממשל האמריקני אצבע בעין - ופחות מעשית: ספק אם הכסף הזה יציל את הכלכלה האיראנית; בימי החורף הקרים תתקשה טהרן להתחמם רק מתמיכתן הפוליטית של סין, רוסיה ומדינות מערב אירופה.
המשמעות היא שבמוקדם או במאוחר תחפש איראן פתרון. דרך פעולה אחת, שנרמזת כל העת, היא לנקוט קו תקיף: לשבור את הכלים, לנסות לפרוץ אל הגרעין, לפתוח במלחמה יזומה נגד ישראל בצפון. הסיכוי לכל אלה נמוך מאוד; המשטר בטהרן קיצוני ואידיאולוגי, אבל אין לו נטיות התאבדותיות. הוא מבין שמהלכים כאלה ייתנו לגיטימציה להכות בו חזק יותר (צבאית וכלכלית), ויהפכו גם את תומכיו בעולם למתנגדיו.
סביר יותר שאיראן תנסה להתגמש. לנהל שוב מו"מ עם ארה"ב (שמועות על מגעים לא פורמליים קיימות כל הזמן), בתקווה להגיע להסכם חדש. במקרה כזה תידרש איראן להתפשר: לקבל עליה הגבלות נוספות בתחום הגרעין - ובעיקר הגבלות בתחומים שלא כוסו בעבר של פיתוח טילים ויצוא טרור - בתקווה שמתישהו בעתיד יחלוף זעם, או טראמפ, והעניינים ישובו לקדמותם.
מבחינת ישראל, כל אלטרנטיבה היא חדשות טובות. גם כי הצרה משותפת לאחרים וגדולים מאיתנו, וגם כי איראן מתרחקת, זמנית לפחות, מהגרעין, והאיום הישיר שלה - בעיקר מסוריה ומלבנון - מאותגר משמעותית, מה שאומר גם ירידה בסיכוי למערכה יזומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו