המעבר מהפריפריה לגוש דן ברור מתמיד במהלך הנסיעה לבקעת הירדן. זה מתחיל כשענני הגשם מפנים את מקומם לשמיים הכחולים ונמשך בנוף המדברי המפורסם, כשאת התמונה משלימים המצוקים הגדולים משני צידי הכביש הצר, שמשרים אווירה רגועה. גם מיעוט המכוניות הופך את הנסיעה לשלווה במיוחד. עד שמגיעים לכביש 90.
ימים ספורים אחרי התאונה הקטלנית שגבתה בתחילת השבוע את חייהם של שישה פועלים, אין סימן לטרגדיה שהתרחשה רק מטרים ספורים מצומת פצאל שבו אנחנו עומדים. מצד שמאל - הדרך לבית שאן ולטבריה, מצד ימין - הכביש ליריחו, ים המלח ולבסוף אילת. סימני העצירה של המיניבוס ההרוס הספיקו להיעלם והכל שב לסורו, בכביש הארוך והמקולל במדינה - זה שגבה את חייהם של 17 בני אדם בתוך כשלושה שבועות, ולפחות 135 נהגים ונוסעים במשך עשור. כלי רכב דוהרים על פני הצומת ב־100 קמ"ש ויותר, משאיות ואוטובוסים נראים כנמצאים במרוץ נגד הזמן. עוקפים שוב ושוב, מנסים להאיץ עוד כדי לחסוך דקה או שתיים מהנסיעה שמרגישה לעיתים כמעט אינסופית.
"נשארנו לבד. אנחנו לא גרים במדינת ישראל אלא בישראל השלישית", אומר במרירות דוד אלחייני, ראש מועצה אזורית בקעת הירדן, ודבריו מעידים כי הכביש הוא בעצם סמל ליחס של המדינה לפריפריה בתחומים רבים. "בכל פעם מספרים לנו על תוכנית תעבורתית חדשה, אבל אני כבר עשר שנים בתפקיד ושום דבר לא השתנה. דחילק, כמה אפשר למכור לנו שישפרו את הכבישים? כל הזמן רק דיבורים. כביש 90 הוא כביש לא סלחני, וזה בלי לדבר על מוקדי הסיכון. אם לא היתה מעורבת בזה פוליטיקה אלא רק שיקולים מקצועיים - היו משפרים את הכביש הזה כבר מזמן. אף אחד לא סופר אותנו".
"פצצת זמן מתקתקת"
כביש 90 נמשך ממעבר טאבה בדרום המדינה ועד מעבר מטולה בצפון, ואורכו הוא לא פחות מ־478 קילומטרים. לכן אי אפשר באמת להתייחס אליו כאל יחידה אחת. סמוך לאילת, בחסות שדה התעופה החדש, מדובר בכביש רחב שכולל ארבעה נתיבים עם הפרדה באמצע. לאחר מכן נמשך הכביש על פני מאות קילומטרים עם שני נתיבים, בקטע שמתחוזק היטב באופן יחסי, עד צומת בית הערבה, בסוף ים המלח. אלו שממשיכים צפונה יגלו לאחר מכן עשרות קילומטרים של כביש רעוע, שבחלקו לא טופל באופן משמעותי כבר שנים. מטבריה ועד מטולה נמשך הכביש בתצורות שונות, חלקן בטוחות יותר וחלקן הרבה פחות.
ברוב ימות השנה אנחנו אוהבים להתעלם מהכביש הזה, שלמעשה משתרך לאורך גבולה המזרחי של מדינת ישראל. אלו שנוסעים לאילת כמובן נזכרים בו לרגע, בעודם מנהלים מרוץ של עקיפות חוזרות ונשנות או נסיעה מאחורי משאית איטית במיוחד. אלו שמבלים בים המלח עוברים בו למשך פרק זמן קצר עד אזור המלונות, ויתר תושבי מדינת ישראל לא מקדישים לו אפילו בדל של מחשבה, למעט תשומת לב אגבית כשמדובר בימים של שיטפונות.
כל זה השתנה ב־18 באוקטובר השנה, כשבני משפחת אביטן - כפיר, שירה וגאיה בת השישה חודשים - נהרגו בתאונה מזעזעת סמוך לים המלח. שבוע וחצי לאחר מכן נמחקה משפחה נוספת - משפחת עטר: ההורים - יריב ושושי, וששת ילדיהם - יעקב ישראל (12), עטרת (11), איילה (9), מוריה (7), ידיד (5) ואביגיל (3). הקטל המטורף בכביש המשיך רק ימים ספורים מאוחר יותר, כשביום ראשון השבוע נהרגו שישה פועלים בדרכם לעבודה, בתאונה חזיתית בצומת פצאל. מספר דמיוני של קורבנות.
"לא הופתעתי. זה היה עניין של זמן כי הכביש הזה הוא פצצת זמן מתקתקת", מבהיר אריה כהן, ראש מועצת מגילות ים המלח. "הכביש הזה גובה מחיר דמים עצום בשנה האחרונה, ולא נעשה די כדי למנוע את התאונות הללו. אין מספיק תקציבים, אין מספיק אכיפה ואין מספיק הצלה. מבקעת הירדן ועד המלונות של ים המלח יש 130 ק"מ בלי תחנת כיבוי, מה שגורם לטיפול בתאונות להיות בעייתי מאוד. יש לנו ממשלה טובה, וכשהיא מחליטה לעשות שינוי היא גם מבצעת, אבל קודם כל צריך לקבל החלטה".
שמים פס לבן
80 ק"מ מפרידים בין צומת פצאל לעין גדי, המקום שבו התרחשו בתוך שבוע שתיים מתוך שלוש התאונות המחרידות. אנחנו יוצאים לדרך, מאיצים במהירות ל־80 קמ"ש, ומשתלבים בין המכוניות עם הלוחיות הצהובות ואלו הפלשתיניות, עם הלוחיות בצבע ירוק ולבן. "צריך לנסוע בזהירות, כדי שאלו שיצפו בתיעוד שלנו לא יתפסו אותנו בעבירת תנועה", מתבדח גדעון הצלם. אבל יש גרעין של אמת בדבריו. התחושה היא של מערב פרוע, אין דין ואין דיין. אמנם מדי פעם נראות ניידות תנועה, אבל מדובר בטיפה בים. התושבים, מבחינתם, קובלים על כך שגם כשהשוטרים אוכפים את חוקי התנועה, מדובר באזורים בטוחים יחסית, והדו"חות שניתנים אינם על עבירות תנועה חמורות אלא על דברים מינוריים יחסית.
"אני מאלו שמאמינים שהמהירות היא לא הבעיה, אלא השימוש בסלולרי, בריבוד של הכבישים, והאכיפה שלא מספיקה", מספר יוחנן דה ולנסה, תושב פצאל ובעל שטחים חקלאיים ממזרח לכביש 90. "לפעמים ניידת משטרה אוכפת את התנועה, אבל זה במקום הכי בטוח בכביש".
מתפרעים בכביש. השלט ליד ים המלח // צילום: גדעון מרקוביץ
אי־הסדרת הכביש לא נוגעת רק לנוסעים מצפון לדרום. רוב היישובים של בקעת הירדן נמצאים במערב הכביש, ואילו השטחים החקלאיים נמצאים במזרח הכביש, מה שגורם לכך שחקלאים רבים נאלצים לחצות את הכביש הסואן עם טרקטורים מדי יום. "זו בעיה קשה. בכל יום עוברים על הכביש מאות טרקטורים עם עגלות מלאות. זה שעד היום לא היו כאן תאונות קשות של טרקטורים זה לא מובן מאליו".
אנו נוסעים הלאה. לפנינו מאזדה שחורה עם לוחית זיהוי ישראלית ולפניה משאית, כשלפתע נהג המכונית מחליט לצאת לעקיפה בפס רצוף - ולעזאזל התוצאות. בנס לא מגיע מול המכונית כלי רכב אחר, והפעם זה נגמר בשלום. מולנו מתרחשת עקיפה נוספת, ושוב מתברר שקו רצוף זה לחלשים. נהג משאית כבדה שנוסע בנתיב הנגדי דוהר במהירות כשהוא משוחח בסלולרי. הוא מזהה את מצלמת הווידאו ושומט את המכשיר בבהלה. הסיכון לא מטריד, החשש מדו"ח אולי כן.
התשתיות בכביש רעועות, וזאת בלשון המעטה. חלק מהפסים הלבנים מהוהים לגמרי וספק אם נראים כלל בחושך, בורות קטנים פעורים בכביש, שרק חלקים שלו שופצו לאורך השנים, טלאי על טלאי, ועל שוליים אין בכלל מה לדבר. "אף אחד כאן לא הופתע מהתאונה. זה כביש מעצבן לאללה", אומר דה ולנסה, "היה כאן מהנדס כבישים שצבע את הכביש בלבן כמעט לכל אורכו, ובשלב מסוים לנהגים נמאס לנסוע אחרי משאיות והם יוצאים לעקיפות.
"יש כאן סיבובי פתע בכביש, שאם לא מכירים אותם זה מסוכן נורא. לפני כמה עשרות שנים היתה כאן תאונה עם ארבעה הרוגים. חתן ביום חתונתו ממושב הזורעים נעלם והכלה חיכתה לשווא. מצאו אותו יומיים אחר כך בצד הכביש עם עוד שלושה הרוגים. אין פה בעיה של קרקע, ואפשר להזיז את הכביש חמישה מטרים הצידה בלי שאף אחד יאמר משהו".
דה ולנסה נמצא כבר 38 שנים באזור. הוא שמע הבטחות רבות שלא מומשו במהלך השנים, וגם הפעם הוא לא אופטימי במיוחד: "התאונה שבה נהרגו הפועלים לא תשנה כלום. משפחה עם שמונה נפשות נהרגה, וזה עבר לסדר היום וכאן גם יתעלמו. זה היה גל קטן. קצת טלוויזיה, קצת גלי צה"ל, ואנחנו נישאר כאן עם הכביש הזה".
כביש של אין ברירה
מגיעים לצומת אלמוג, אחת בצהריים. מדובר בתחנה הגדולה האחרונה להתרעננות לפני נסיעה צפונה או דרומה על כביש 90. מלכודת תיירים קלאסית. קיוסק, חנות מזכרות גדולה ואפילו גמל מקושט ממתינים לאלפי הנוסעים שעוברים במקום הזה מדי שבוע.
מסביב לשולחן קטן יושבים תוויל מופיק, תוויל ג'לאל וסמי אלטלגה, כולם בני משפחה מורחבת אחת. שני הראשונים נהגי אוטובוס ותיקים, השלישי מדריך תיירים. את הקילומטרז' שלהם על כביש 90 כמעט אף אחד לא יכול לעקוף. "אנחנו פעמיים בשבוע לפחות על הכביש הזה. זה כביש מסוכן במיוחד, בלי שוליים ובלי מקום לברוח במקרה שמישהו יוצא לעקיפה או נרדם. אנחנו כבר מומחים, אבל זה עדיין לא קל", מספר מופיק ולוגם מכוס התה, רגע לפני המשך הנסיעה צפונה. "ראינו המון תאונות. תראו את התאונה האחרונה - אנשים נמחקו בדרך לעבודה. הם היו שכנים שלנו".
סמי מציין כי גם אם הוא וחבריו היו רוצים להימנע מנסיעה בכביש, הם אינם יכולים לעשות זאת מכיוון שזהו ציר התנועה הרלוונטי היחיד ליעדים שלהם. "אנחנו, הנהגים והמדריכים, מסכמים מאיפה לנסוע, ולפעמים חושבים לא לנסוע בכבישים המסוכנים. אבל אי אפשר להימנע מנסיעה בכביש 90", הוא אומר. ג'לאל מציין מצידו כי אינו מאמין שמשהו בכביש ישתנה, ומבהיר שבעיניו הפתרון היחיד הוא הפרדה בין הנתיבים. "חייבים להפריד בין הנתיבים. תראו את אזור אילת. יש שם ארבעה נתיבים וזה עוזר לעקוף את המשאיות. הממשלה חייבת להרחיב את הכביש. היום אם יש משאית אי אפשר לעקוף, לפעמים אפילו שעה שלמה. חלקים ארוכים מהכביש הזה לא שופצו כבר עשרים שנה".
לא פסימיות, זו המציאות
כמה קילומטרים דרומה משם, בדרך למלונות ים המלח, סמוך למקום שבו התרחשה התאונה שגבתה את חיי משפחת עטר, ממוקמת מועצת מגילות ים המלח. לצד הים המרהיב מוצב שלט ענק בעברית, ערבית ואנגלית שהמילים הזועקות ממנו אומרות הכל: "חלאס, אסור לעקוף פס לבן".
העובדה שהכיתוב הוא גם בערבית אינה מקרית. התושבים והנוסעים בדרך מאשימים את הפלשתינים בנהיגה פרועה, וגם אם אי אפשר לנקות גם את הישראלים מאשמה, הרי עדויות רבות מצביעות על כך שאופי הנהיגה של תושבי הרשות גובל לעיתים קרובות מדי בחוסר אחריות. "התושבים של הרשות משתוללים בכביש. הם טסים - לא נוהגים", אומר מופיק. "אם יש ניידת משטרה שעומדת הם מהבהבים אחד לשני, עוברים אותה כמו ילדים טובים, וממשיכים לטוס". גם דה ולנסה מספר על נהיגה בלי חשבון: "זה נראה כאילו זה הפורקן שלהם. משתוללים על הכביש".
יוחנן דה ולנסה // צילום: גדעון מרקוביץ
אחרי התאונות האחרונות, ראשי המועצות לאורך כביש 90 התאגדו לגבש תוכנית פעולה, אולם על דרך הפעולה עדיין יש חילוקי דעות. "אנחנו כבר שוקלים לסגור את הכביש כי המציאות בלתי אפשרית, והמצב רק ילך ויחמיר, כי מספר כלי הרכב הולך וגדל - ופתרון אין. לצערי זו לא פסימיות, זו המציאות. נער הייתי וגם בגרתי ושום דבר לא השתנה. כלאם פאדי", אומר בפסימיות אלחייני. "יש אצלנו בממוצע תאונת דרכים כמעט כל שלושה ימים. זה נתון מדהים, ומישהו צריך לתת על זה את הדעת.
"יש תחושה מאוד גדולה של תסכול. יש עוד ועוד תאונות, וכל מה שעושים זה לתקן טלאים בכביש. בכל פעם מספרים לנו על תוכנית אב לתחבורה. אין לי מושג אם מדובר בתקציבים, אבל אפשר לומר דבר אחד - המציאות הזו לא יכולה להימשך. בינתיים מספרים לנו סיפורים. שר תחבורה יבוא, שר תחבורה ילך, והתאונות ימשיכו בבקעת הירדן. תפסיקו לדבר ותגידו שמחר מתחילים לעבוד. מה אתם מקשקשים בשכל? אני לא מצליח להבין למה האבסורד ממשיך, בחיי".
אריה כהן, מצידו, מאמין שלא צריך בהכרח לשבור את הכלים. "הממשלה העבירה 155 מיליון שקלים לאזור ים המלח כדי לפתור את בעיית הבולענים ולבנות גשרים ומעברים, אבל זה טיפה בים. זה היה עניין של זמן עד שהתאונות הללו יתרחשו, כי מדובר באזורים לא פשוטים. אנחנו מתפרנסים מתיירות, ואם נסגור את הכביש נירה לעצמנו ברגל, אולם בהחלט נוכל לסגור את הכביש מול משרד ראש הממשלה.
"חייבים להושיב את כולם מסביב לשולחן ולפתור את הבעיות בכביש - מצפון ועד דרום, ברמת התשתיות וגם ברמת האכיפה. לספק תקציב לתכנון ולהבין כמה צריך לטווח ארוך כדי לטפל בסיפור. אני לא מומחה תחבורה, והפרדה היא לא תמיד הדבר הנכון, אבל בטוח שיש פתרונות. צריך להסתכל על הכביש היטב ולקבל החלטות. כל החלטה מושכלת תהיה מקובלת עלי".
אנו פונים דרומה לכיוון המלונות, חולפים על פני רוכב אופניים והולך רגל באמצע שום מקום. הפס המקווקו הופך לרצוף, אבל מימין ומשמאל ממשיכות העקיפות ללא הפרעה. ים המלח משמאל, מצוקי ענק מימין, ובאמצע כביש ארור אחד שממשיך לגבות קורבנות בלי הפסקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו