לקראת סיבוב שני בירושלים: שיא עונת החיזור

ראש עיריית ירושלים - ויהא זה משה ליאון או עופר ברקוביץ - אמנם ייבחר רק בסיבוב ההצבעה השני, אבל לפחות בעניין מרכזי אחד נפלה הכרעה: הרכב המועצה, שבה יהיה (נכון ליום רביעי בצהריים) רוב משותף של חרדים וחרד"לים (חרדים לאומיים) - 17 מתוך 31 - מבטיח שהיא תהיה ה"בוס" האמיתי בכל הקשור לסוגיות הרבות שמפלגות בין המגזרים השונים בבירה. אם מצב דברים זה לא ישתנה - והוא עדיין יכול להשתנות לאחר ספירת קולות החיילים - יהיה קשה מאוד לשמר את מערכת האיזונים הנוכחית בין חרדים לבין חילונים בירושלים. 

הנה תמונת המצב: ה"קואליציה" החרדית־חרד"לית שבה חברים דגל התורה (6 מושבים), ש"ס (5), אגודת ישראל (3), בני תורה (1), ומאוחדים של אריה קינג ויונתן יוסף (נכדו של הרב עובדיה יוסף) (2) - היא שעתידה לקבוע עתה לראש העיר שייבחר את סדר היום בכל הקשור ליחסי חרדים וחילונים בעיר. מציאות מורכבת זו היא עדיין בת שינוי, אם קולות החיילים (יותר מ־10,000 על פי ההערכה) יכניסו למועצה את משה ליאון ואת יעל ענתבי (רשימת שכונת פסגת זאב). שניהם נמצאים עתה על סף אחוז החסימה, ובמקרה כזה יצטמצם כנראה כוחם של החרדים והחרד"לים ל־16 או ל־15, אך עדיין הם יהיו רוב, או כמעט רוב, והשפעתם תהיה רבה מאוד.

משה ליאון. ניצח בסיבוב הראשון, אבל הכל פתוח // צילום: אורן בן חקון

את ראש העיר הבא אמנם יבחרו המצביעים, אך הוא ייקבע ככל הנראה פחות בקמפיינים ויותר על ידי הסכמים מעל ראשי המצביעים. במפתח אוחזים אגודת ישראל והרבי מגור. 41 אלף הקולות שאותם גרף יוסי דייטש בסיבוב הראשון יכולים להכריע את הסיבוב השני והשאלה היא מה יגבר: השנאה והיריבות העזה לדגל התורה (במקרה כזה יוענקו הקולות לברקוביץ וסיכוייו ישתפרו) או הרצון להכתיר ראש עיר דתי כליאון שמוכן "להוריד את השמיים" ולהציע ל"אגודה" הצעות נדיבות ומפליגות, אם רק תחבור אליו.

בזירה נמצא גם הקול הדתי־לאומי, שהיה ה"בייס" של זאב אלקין. האחרון גרף 48 אלף קולות, רובם של דתיים לאומיים, ומיעוטם של חילונים ומסורתיים. העניין הוא שהקולות הללו, בניגוד לקולות החרדים, אינם קולות צייתנים שמתנהגים כמקשה אחת. גם אם נפתלי בנט, בתיאום עם אלקין, יודיע על תמיכה בברקוביץ או בליאון, אין ערובה שהמצביעים הללו יאמצו את ההמלצה. בניגוד למצביע החרדי, הבוחר הדתי הלאומי הוא בעל חשיבה עצמאית, וההשפעה של רבנים או מנהיגים פוליטיים עליו - פחותה בהרבה. צריך גם לזכור שבתוך מאגר הקולות של אלקין נמצא מאגר קולות משני - של פלג בני תורה הקיצוני בראשות חיים אפשטיין, כ־9,000 קולות. בסיבוב הראשון הפלג הזה העניק את תמיכתו לאלקין, ועתה יצטרכו רבניו להחליט אם הם הולכים עם ברקוביץ או עם ליאון.

מחסום החרם הערבי לא נשבר 

והנה עוד כמה תובנות מבחירות 2018 בירושלים:

• אלקין הוא המפסיד הגדול של בחירות 2018 בירושלים. הוא לא הצליח לטוות הסכמים עם כוחות חרדיים משמעותיים, כפי שעשה ליאון. הוא גם לא הצליח לשכנע את הציבור החילוני והמסורתי הלא־דתי להעדיף אותו על פני ברקוביץ. התמיכה המוגבלת מרה"מ נתניהו, כמו גם הרוח הגבית מניר ברקת - כך התברר - לא העלו ולא הורידו דבר. למרות שאלקין מצוי היטב בענייני ירושלים, בעיני הציבור הוא הצטייר כאאוטסיידר שזה מקרוב בא. גם העובדה שהבהיר שאם יפסיד לא יישאר במועצה, הזיקה לקמפיין שלו.

• נכון ליום רביעי בצהריים (ללא קולות החיילים), 10% מקולות המצביעים בירושלים ניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, נזרקו לפח ואינם נחשבים: כ־25 אלף מכלל 242 אלף המצביעים! רק 11 מבין 21 הרשימות שהתמודדו בבחירות נכנסו למועצה.

• בניגוד לפרסומים רבים בתקשורת, שיעור ההצבעה בירושלים היה גבוה. אמנם רק 38% מקרב בעלי זכות הבחירה הגיעו לקלפי, אך מכיוון שהערבים כמעט לא הצביעו, מדובר בכ־61% מקרב בעלי זכות הבחירה היהודים. ליאון ניצח בין היתר מכיוון ששיעורי ההצבעה בקרב החרדים היו גבוהים יותר מאשר בקרב הציבורים האחרים. 

• המתמודד הערבי על מקום בעיריית ירושלים - רמדאן דבש - כשל בניסיונו לגבור על האווירה, על האיומים ועל ההכתבות מצד חמאס, אש"ף והרש"פ. רק כ־3,000 איש הצביעו עבורו, בעיקר בכפרו צור באהר וכן בבית צפאפא. גם הפעם לא נשבר מחסום החרם ו־40 אחוזים מתושבי העיר, תושבי מזרח ירושלים, ימשיכו להיות לא מיוצגים במועצת העיר.

אלקין. הצטייר כאאוטסיידר // צילום: מרים צחי

• בניגוד לפרשנויות מוקדמות רבות, לפחות בירושלים הקול החרדי כמעט לא התפזר, ולא ניתן למפלגות חילוניות ולמועמדים חילונים, וגם הפוך: הקול החילוני לא ניתן למפלגות ולמועמדים חרדים. הקווים כמעט לא נחצו. הציבור החרדי הירושלמי עדיין נוהג על פי הכלל - "ועשית ככל אשר יורוך" - רבניך ואדמו"ריך. כמעט לא היתה גם "זליגה" מדגל התורה לאגו"י והפוך.

• בפעם המי יודע כמה הוכח שלסקרים, ובפרט בציבור החרדי - ערך מוגבל. עקב האכילס של הסוקרים בירושלים היה הציבור החרדי, שאינו משתף עימם פעולה. משה ליאון שסיים ראשון עם 33 אחוזים מהקולות, קיבל בסקרים רבים (גם בסקר "ישראל היום") שיעור תמיכה נמוך בהרבה.

• בבחירות למועצה - הכישלונות הבולטים הם של משה ליאון, שנכון לכתיבת שורות אלה מגרד את המנדט הבודד, ושל סגנית ראש העיר יעל ענתבי, שבשתי הקדנציות האחרונות עמדה בראש רשימת יחיד שכונתית וייצגה את תושבי פסגת זאב. שתי רשימות מתחרות בשכונת הענק הזאת, שבה חיים כ־43 אלף תושבים - שלא עברו את אחוז החסימה - הם שהביאו כנראה לכישלונה. כניסתה למועצה, טרם ספירת קולות החיילים, מוטלת בספק. הליכוד, שבבחירות הארציות זכה בירושלים בכ־62 אלף קולות, הכניס מנדט בודד למועצה וזכה בכ־7,500 קולות בלבד. רשימת "ירושלים תצליח" שבראשה עמד בקדנציה הקודמת ראש העיר ניר ברקת, ושבראשה הועמד הפעם אלקין, קטנה במחצית, מ־4 ל־2 מושבים. אגב כך, נמחקה בפועל סיעת ירושלמים של רחל עזריה, שחברה לאלקין, ושעבורה שוריינו שם מקומות שהתבררו כלא ריאליים.

• ההצלחות הבולטות: "התעוררות" של ברקוביץ הגדילה את כוחה בשליש מ־4 ל־7 מושבים, וברקוביץ, גם אם לא יהיה ראש עיר הפעם, מיתג עצמו כמועמד החילוני הבולט לבחירות הבאות. המנצחת השנייה בבחירות למועצה היא דגל התורה, שלמרות הפילוג זכתה בשישה מושבים. גם ש"ס שמרה על כוחה, עם 5 מנדטים. אין זה עניין של מה בכך. הבית היהודי (2) ומאוחדים החרד"לית (2) שמרו פחות או יותר על כוחם, אך לא הצליחו להגדילו ולממש את הפוטנציאל האלקטורלי הדתי־ציוני שהוא לפחות כפול. הסיבה: הפיזור של הקול "הסרוג" בבחירות בין לא פחות משמונה מפלגות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו