הזמן לא מקהה את הכאב. גם שנים אחרי שנחשף למראות הזוועה, שי קוזלובסקי נשבר ובוכה, תוך כדי הראיון איתנו. "הפציעה שלנו שקופה", הוא אומר בכאב, "קשה לראות אותה עלינו פיזית, אבל היא שם במלוא העוצמה. אנחנו נמצאים שוב בסמטאות הלחימה, מריחים את ריח הבשר השרוף, חיים את המלחמה בכל יום. אלו חיים של גיהינום".
קוזלובסקי, בן 48, נשוי לרחלי וגר במושב יש"ע שבעוטף עזה. לבני הזוג שלושה ילדים משותפים, ולשי ארבעה נוספים מנישואיו הקודמים - שניים מהם התחתנו ומהם יש לו כבר שתי נכדות. לפני שנתיים הקים את עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח", כדי לסייע - אפשר לומר גם להציל - לאנשים שנפצעו כמותו, בנפש. "אני משתדל ללמד אותם לבחור מחדש, להכניס להם טעם לחיים, למצוא רצון לחיים", הוא אומר.
מחרתיים תערוך העמותה ערב התרמה בהשתתפות הזמרים שולי רנד ושלומי שבן, וגיבורי הסדרה "בשבילה גיבורים עפים", שמטרתו לאסוף כספים להקמת מרכז טיפול על ארבע - מרכז להכשרת כלבים שיסייעו לשיקום הלומי קרב. "אחד הכלים הכי מועילים, אפקטיביים ומוכרים היום לטיפול בהלומי קרב הוא הכלבים", מסביר שי, "הכלב מזהה כניסה להתקף, לוקח פיקוד על הסיטואציה, מעניק תמיכה רגשית וממש מציל את האדם".
הדברים הללו נראים גם בסרטונים שמתעדים את פעילות הכלבים עם הלומי קרב. האדם מתחיל לנשום ולהסתגר והכלב שומע את הנשימות הכבדות ומייד קופץ עליו, מלטף אותו, מלקק אותו וממש תומך בו רגשית. שי: "כשהלום קרב עובר התקף הוא מרגיש שהוא בתוך הקרב, נזרק לסמטאות, נמצא בסטרס עצום. יש טשטוש בין דמיון למציאות. הוא לא יודע איפה הוא נמצא, זה חוסר אונים, מישהו צריך להיכנס לאירוע ולתפוס פיקוד. פעם זה היה קורה לי מתוך שינה, הייתי אפילו תוקף את אשתי בלי לדעת. היום יש לנו את טופי, כלבה מדהימה בת 4, ואם זה קורה היא מדליקה את האור, מעירה אותי, מוציאה אותי מהסיוט. הלומי קרב לא זזים היום בלי הכלב".
"לא הצלחתי לקום - ובכיתי"
הוא נולד במושב יש"ע, הקטן מבין ארבעה אחים, למד בבית הספר הבשור ובשנת 1988 התגייס לחיל ההנדסה. ב־1995 חזר בתשובה ובשנת 2000 קיבל מהצבא פנייה להצטרף להקמת הנח"ל החרדי. לאחר מכן חזר לחיל ההנדסה, בתקופת האינתיפאדה השנייה.
לאורך שירותו הצבאי היה נראה כאילו המוות רודף אחרי שי. ההיתקלות הראשונה שלו היתה בציר הבקעה, בפיגוע ירי שבו נהרגו סימה פרנקו ויעקב חצב, מירי של רכב חולף לעברם. "הייתי באזור והוקפצנו לשם", הוא נזכר, "הגעתי בין הראשונים והמראות היו קשים מאוד. הירי. הדם. המוות. התמונה של גברת פרנקו לא יוצאת לי מהראש".
המקרה השני היה ב־2002. דבורה פרידמן ובעלה היו בדרכם לירושלים, ובכביש 60 הותקפו בצרור יריות ממארב. דבורה נפצעה ברגלה והספיקה לדווח בקשר למוקד ביטחון, רגע לפני שכדור קטלני פגע בראשה והרג אותה. "הייתי קצין הגמ"ר של הגזרה, וגם אל הפיגוע הזה הגעתי ראשון, אולי שני", מספר שי, "אתה מטפל בפציעות, עושה מה שצריך, ורק אחר כך, בסוף האירוע, מעכל את המראות שראית. היום אני יודע שכשיוצאים מאירוע כזה צריך לעצור בצד ופשוט לבכות. אז לא עשינו את זה".
גם את הפיגוע בציר המתפללים שאירע בחברון באותה שנה הוא לא שוכח: "הקפיצו אותנו לאירוע ונסענו בג'יפ עם קצין ההנדסה של החטיבה. עזרנו בפינוי הפצועים ובהוצאת הגופות. אני זוכר את המח"ט שנהרג, דרור וינברג, את הגופות של החיילים האחרים שהיינו צריכים להעמיס על הכלים כדי לצאת משם. זה היה נורא, פשוט נורא". המוות המשיך לרדוף אחרי שי, גם כשזה היה כמעט באקראי. "עברתי במקרה במקום שבו קרתה תאונת דרכים קשה בצומת ביתר עילית. אחרי רבע שעה שבמהלכה חילצנו גופות, גילינו תינוק חי, בן כמה חודשים, על רצפת הרכב. הכל משתנה לך באותו רגע, הלם. אי אפשר לשכוח דבר כזה".
האירוע המשמעותי ביותר, שבעקבותיו הבין והרגיש שהוא הלום קרב, התרחש ב־2006. "הייתי קצין ההנדסה של החטיבה הצפונית, ישבנו בבסיס שלנו בנחל עוז, כשפתאום שמענו פיצוץ חזק. יצאנו לחפש מאיפה זה בא וראינו נערה כבת 18, בדואית, רצה לכיוון הש"ג וצועקת לנו. היא היתה נסערת. מתברר שאבא שלה ואחיה, רועי צאן, היו איתה, כשהאח בן ה־16 מצא נפל של מרגמה. הוא ניסה להרים אותו והנפל התפוצץ. רצנו לשם, ומה שראינו קשה לתאר. מהאבא לא נשאר הרבה, הילד היה בחיים, אבל אלו היו הנשימות האחרונות שלו. אני זוכר את הריח, איך אני הולך ומדלג בין מה שנשאר כדי לא לדרוך. אני זוכר שאחרי האירוע הזה פשוט התפרקתי.
"בצבא קראו לי D-9 , תמיד אמרו לי 'לך תציל את המצב'. אחרי המקרה הזה המח"ט התקשר אלי שאבוא אליו, התיישבתי על הכיסא ולא הצלחתי לקום ולצאת אליו. הוא התקשר לנזוף בי כי ראה שאני לא מגיע, ואני פשוט לא הצלחתי והתחלתי לבכות".
שי מספר כי ההתמודדות עם הלם הקרב חלחלה אצלו כמעט לכל תחומי החיים: "הייתי בגיהינום. לא מצליח לעבוד, לא מצליח לתפקד, נתקף בסיוטים, בחרדות, חי מציאות של מלחמה. אתה הולך לישון עם אשתך וקם בלילה ותוקף אותה כי אתה חושב שהיא מחבלת. אתה לא יוצא מהבית, ובונה חומה של 2.5 מטרים כדי שלא יקרה משהו. אתה בקרב. בסרט אימים. סיוט".
"לא צריך לברוח יותר"
הוא מעיד על עצמו כי עוד לא החלים אבל עם השנים למד להתמודד, להפחית את השפעת הזיכרונות. "לפני חמש שנים נולד לנו בננו, איתמר. גילינו שיש לו המופיליה - מחלה שבה הדם לא נקרש וגורמת לנזקים בגוף. היום אני יכול לומר שהילד הזה, עם 100 אחוזי הנכות שלו, מציל אותנו בכל יום מחדש. הלום קרב יעשה בשביל המפקד שלו הכל, לי יש את הפצוע האישי שלי שלקח אותי למסע אחר. יש לי היום זוגיות, אהבה, בזכותו חזרתי להיות אבא, וטופי הכלבה שומרת עלי".
כלפי משרד הביטחון אין לו תלונות, ושי יודע שהוא צריך לדאוג לעצמו לפני כולם. "אני לא בא בטרוניות למערכת", הוא אומר, "פעם רציתי שיעזרו, נופפתי בידיים. לא עוד. היום אנחנו עובדים עם חמלה ואהבה. משרד הביטחון לא נותן כי לפעמים הוא לא יודע מה לתת, הנכות שלנו שקופה. לפעמים מתפקשש להם. יש פה עולם ומלואו שאני מנהל. אני קורא להם - בואו נטפל ביחד, בואו נעזור לאלה שיש קונצנזוס סביבם, שמגיע להם את זה. אלו האנשים שנתנו הכל למדינה. אני רוצה לומר להלומי הקרב - לא צריך לברוח יותר. אדם שנכרתה לו רגל לא צריך להיקבר בבית. כך גם אתם. אפשר לעזור היום, להציל, אפשר להתמודד. תבחרו בחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו