רגע מעניין עבר עלי כשסיימתי לקרוא את "גיליוטינה", סיפור קצר שנכלל בקובץ הסיפורים "עשר אגורות" מאת לאוניד פקרובסקי. קראתי את השורה האחרונה, עצרתי, וניסיתי להעריך מה עשו לי שישה וחצי עמודים של טקסט קריא ובלתי מתיימר. לכאורה, לא היו בו גילויים משמעותיים, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הצורה. ועל אף זאת, הרגשתי שהסיפור לא עוזב אותי. הוא תופס ומכריח להרהר, להסכים או להתווכח. מכריח לחשוב.
הרקע להתרחשויות העלילה במרבית הסיפורים של פקרובסקי אחיד וקשור בהצגת המספר כשומר במגדל משרדים תל־אביבי מוכר. עמדת השומר אינה מקום עבודה יוקרתי וקוסם, אבל למיטיבי מבט היא מספקת עמדה נוחה להפליא לבחינת המציאות. אלפי אנשים שחולפים לידה יום־יום הם דמויות באינספור עלילות, שגלויות לעין השומר או לכל הפחות לדמיונו המפותח. באי המגדל הופכים, בלי לדעת זאת, לשחקנים במחזה החיים. השומר, שרובנו חולף על פניו בלי משים, נהנה מצפייה במחזה בלי להיזקק אפילו לכרטיס כניסה.
תפקיד השומר של המספר יוצר אמנם את האקספוזיציה, אבל לא מגביל. אצל פקרובסקי ההתרחשויות יכולות לקחת אותנו לכל כיוון. פעם השומר רוכש לעצמו מכונית, ואנו מפליגים אחריו לחקור את מהות הצרצרים, אשר להם המכונית כה דומה (הסיפור "הצרצר"). ובפעם אחרת הבעיות במקום העבודה של השומר והאשמות השווא בגניבה מובילות אותנו לתהות על טוב ורע ועל רוח האדם (הסיפור "שמוליק"). פקרובסקי הוא פייטן הרוח האנושית גם כאשר הוא כותב על מכוניות.
מפגש השומר עם אישים רמי־מעמד טומן בחובו מתח מובנה. זו העת לציין שלאוניד פקרובסקי עצמו לא נולד שומר. לפני עלייתו ארצה מקייב למד את תולדות האמנות, עבד במשרד התרבות ואצר תערוכות. בישראל מצא את עצמו בלי מקצוע מפרנס, ונדחק לעבוד כשוער ושומר. ברבים מסיפוריו הוא פותח בשיחות עומק עם עורכי הדין שוכני המשרדים על נפלאות השירה של הומרוס, מעין ערבוב תפקידים ישראלי. אך כעבור כמה דקות כל אחד חוזר למשבצת השמורה לו - עורך הדין אל משרדו היוקרתי, והשומר לבדיקת התיקים של הנכנסים.
האם פקרובסקי מנסה לרמז על מקומו של סופר ב"שרשרת המזון" התרבותית של המציאות העכשווית? האם הוא סבור שסופר לעולם לא יזכה לעבור את סף השומר במגדל הנוצץ ולעלות לקומות הגבוהות והנחשקות? ייתכן, אבל סיפוריו מלמדים שזינוק מעלה יכול רק להזיק לסופר. במשרדים הסטריליים לא יוכל להתבונן מקרוב בנחיל האנשים ולא ידלה ממנו סיפורים טובים. במבט מלמעלה קשה להבחין באופי האנושי.
למרות סגנון ארכני למדי, פקרובסקי ניחן בכישרון הצמצום. לכאורה, יש בכך סתירה. רק לכאורה. יציאת הסופר אל מרחבי הדיון הפילוסופי מתרחשת כמעט בכל סיפור שלו, ונדמה שפקרובסקי לא ממהר לחזור מן הטיול הזה ולדבוק בעלילה. לעיתים, מתעוררת תחושה שהוא מאס בעלילה ומעדיף להתמקד במחשבות. ואז בדיוק בא לידי ביטוי הצמצום, ובכמה אבחות חדות מנחית על הקורא הלא מוכן את סיום העלילה.
בסיפור "גיליוטינה", פקרובסקי מכנה את עצמו סאטיריקן ורומז לכוחו בסאטירה פוליטית נשכנית. יש בכך מן ההגזמה. לפעמים המחבר באמת מתיימר להסיק מסקנות על מצב החברה וחולייה, אלא שהתפקיד הזה, כך נדמה, גדול עליו. התובנות החברתיות של פקרובסקי (דוגמת אלה שמושמעות בסיפור "עשר אגורות") נראות מעושות ובנאליות, והביקורת החברתית שלו צפויה ובלתי מנומקת.
כאשר הוא מצליח להישאר בתפקיד המתבונן, התוצאות טובות הרבה יותר. רק מתבונן מוכשר באמת יבחין בדמיון בין גיליוטינה, כלי ההמתה הידוע לשמצה של המהפכה הצרפתית, לבין... תפקיד של ראש עיר במדינת ישראל של ימינו. שניהם כורתים ראשים, מאבחן פקרובסקי, ושניהם מושתתים על אותו מנגנון, כאשר את תפקיד הלהב האימתני הנופל על צוואר הקורבן ממלא בגיליוטינה המוניציפלית קבלן הבנייה. אם נביא בחשבון שאנו עומדים על סף הבחירות המקומיות, וניזכר בכמה מקרים שאי אלו קבלני בנייה "כרתו" כמה וכמה ראשים ברשויות, נבין שלהשוואה האירונית של פקרובסקי יש על מה להתבסס.
ככלל, האירוניה היא הנכס הגדול של פקרובסקי. בסיפור "תאוות בשר החזיר" האירוניה עולה על גדותיה ומשתלטת על הקורא, שמתוודע לחנות בשר החזיר של אליק, לזבניות שעובדות בה (כולן יפהפיות בעלות מידות אידיאליות, חיוך טבעי ושיניים מושלמות), לקשיי החיים של החזיר הישראלי (הקיבוצניקים מאכילים אותם בתפוזים ובננות, והחיות המסכנות שונאות את הדיאטה הטרופית הזאת שגורמת להן לצרבת ולשיהוקים) ולטכניקות ההטעיה של אליק הפושטק (להוסיף לבשר שום בעל עוצמת ריח שטנית ובלתי מנוצחת). "לפעמים השום המנוול, עם ריחו הבלתי נסבל, חודר גם לחיים הפרטיים: קורה שהשותף למיטה מתחיל פתאום, בלי סיבה נראית לעין, למשוך באפו ולרחרח", מסכם פקרובסקי כשהקורא מנסה בכוחותיו האחרונים שלא לצחוק, ומגחיך את הסיטואציה עד היסוד.
פקרובסקי מתגלה בשיא כישרונו בסיפור "ארבעה מיליון". העלילה, כרגיל אצלו, אינה מתוחכמת, שהרי מה כבר יכול לקרות לשומר של בניין משרדים: אלוף במיל' (ומנהל חברות בהווה) מוצא מעטפה, מעביר אותה לגיבורנו ולמנהל המשמרת שלו, וכעבור כמה דקות מגיעה בריצה מזכירה של אחד המשרדים כדי לאסוף את האבדה, ובה צ'ק על סך 4 מיליון שקלים.
מן המצב הרגעי הזה הסופר מייצר מטעמים: מגוון הרגשות שחשים בערבוביה כל המעורבים הקטנים האלה כה גדול, שהיה יכול לפרנס רומן, וכל הרגשות האלה מתוארים בקלילות מצמיתה, החל באדישותו של האלוף, שהכבוד העצמי שלו לא איפשר לו להציץ במעטפה; דרך הבחילה של השומר, שלראשונה ראה סכום כזה וחשש פן יקרוס מעוצמת המראה; וכלה באימת המזכירה שהתחלפה מייד בהתלהבות של המציאה. זהו תיאטרון הסיפור הקצר במיטבו.
עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג; ספרית פועלים, 169 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו