מבקשים להזמין שולחן ב"נור", מסעדתו הניו־יורקית של השף מאיר אדוני, התבשרו בחודש שעבר כי היא תיסגר למשך יומיים. בעיר שלא עוצרת לשבריר שנייה, החליט אדוני לסגור את המסעדה לרגל יום כיפור. זאת אפילו לא היתה שאלה מבחינתו, שבניגוד לכל המסעדות השכנות ברחוב 20 במנהטן, שהוכתר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כרחוב החם ביותר בעיר מבחינה קולינרית, המסעדה הצעירה שלו תדומם את פעילותה.
"אני לא מקיים אורח חיים דתי, אבל הכי מאמין בבורא עולם", הוא מסביר. "מנשק מזוזות, אומר 'שמע ישראל' לפני השינה ו'מודה אני' בבוקר, וכמובן צם ביום כיפור. אני מנהל אוטוסטרדה של שיחות מול בורא עולם, יום־יום, אבל בלי להניח תפילין ובלי שום יומרה מצידי. רק מתוך אמונה גדולה וטהורה.
"אני עולה לקברי צדיקים והולך לרבנים, שלא אומר את שמם, רק אציין שאת חלקם כל עם ישראל מכיר. אני מאמין בזה וזקוק לזה. במרוץ החיים שלי אני מרגיש צורך לעצור מדי פעם כדי לשמוע דברי חוכמה, לקבל עצה טובה, הכוונה וברכה מפי רב".
אדוני (45) הוא אדם רב־שכבתי, והרובד הזה שבו, שמביא אותו לתבל את משפטיו ב"תודה לבורא עולם" וב"אם ירצה השם", מעורר לעיתים פליאה כשהוא משתלב עם רבדים אחרים. למשל, עם מיקומו המוצהר בשמאל הפוליטי, או עם החיבור העמוק לתרבות הערבית והמזרח־תיכונית, שמתבטא גם בשפה הקולינרית שלו וגם בשמות הערביים שנתן למסעדותיו, כמו "נור" ו"דוניא", או למנות בתפריטים שלו - כמו "טרטר פלשתיני", "קדאיף רמאללה", "קבב איסטנבול" ו"עטייף שכם", שאותו הגדיר גם כ"פנקייק לבנוני".
נוסף על אלה, ישנו הרובד של היותו אחד מבכירי השפים והמסעדנים בישראל, כוכב טלוויזיה, אמביציוזי, אמיץ ושופע ביטחון, שבכל פעם מחדש מפתיע עם הדמעות האלה, שזולגות מעצמן. "את יכולה לכתוב שאני באמת בכיין, זה בסדר", הוא אומר ומחלץ את מפית הנייר שתחת המזלג כדי למחות את דמעותיו הטריות.
"אין לי יכולת שליטה על זה, אמיתי. בזמן האחרון הפסקתי לדפוק חשבון ולהילחם בזה. תמיד הייתי בכיין, גם כילד. דברים שנראים קטנים מביאים אותי להתרגשות ולדמעות. שנים נלחמתי, השתנקתי, ברחתי הצידה, התפדחתי, התייאשתי. היום אני מבין שזה חלק ממי שאני, והגיע הזמן לשחרר את הבושה ולקבל את זה שתמיד יגיע הרגע שבו העיניים שלי יוצפו דמעות, ואחר כך יהיו אדומות או נפוחות".
• • •
האוכל שאדוני יוצר תואם את אישיותו. "אוכל מפוּצץ בנשמה, ביצרים ובטעמים", כהגדרתו. "אני אוהב אוכל עשיר בשכבות ובמגוון של טקסטורות. מדויק, אפילו פשוט, עדין ורגיש מאוד, אבל גם פראי, נטול פחד ומעצורים. אני רוצה שתיקחי ביס ותרגישי שהראש שלך מתפוצץ. שתגידי לעצמך, וואט דה פאק? מה הוא שם לי במנה?
"אבל כדי שהמנה תוציא אותך מדעתך, אני צריך שתסמכי עלי ותלכי איתי עד הסוף. אסור לך להפריד בין המרכיבים. להזיז הצידה את החציל או את הביצה העלומה. להפריד בין העגבניות הצלויות על הגריל לבין הכרישה. לא. אני רוצה שמי שאוכל את האוכל שלי יאמין בי, יאמין לי, ויכניס את הכל לפה, בתאווה. אני רוצה שיטרפו את מה שיש בצלחת, שיתענגו, שיחוו את מלוא החוויה, שבאמת ילקקו את האצבעות".
וכשמגיעים לקוחות צמחוניים, טבעוניים, רגישים לגלוטן או לחלב או למשהו אחר, זה מעצבן אותך שאתה צריך לשנות או להתאים מנות?
"אני הכי רוצה לבשל את מי ואת מה שאני, בחופש מוחלט. אבל התבגרתי ולמדתי להבין את כל המגבלות והבחירות האידיאולוגיות, ואני כבר לא אוכל כאפות מזה שלא יחוו בדיוק את מה שביקשתי להגשים בצלחת.
"לפני כמה שנים הגיעה אלי ל'כתית' קבוצת הודים, שמשתייכים לזרם קיצוני בטבעונות. הם אוכלים רק את מה שצומח מעל פני האדמה. היו לי בערך 20 מרכיבים לעבוד איתם, ומהם להכין ארוחת טעימות של שמונה מנות ברמה של 'כתית'. זה היה אתגר מדהים, והם התעלפו לגמרי ממה שהכנתי.
"אני אוהב לעשות טוב לאנשים, באמת ובתמים. ולעשות טוב זה גם להיות קשוב לצרכים של אחרים ולתת להם מענה".
בניו יורק, הוא מספר, המטבח שלו התקבל "בצרחות, בשאגות של התפעלות. הקהל כולו - אמריקנים, תיירים מכל העולם, ישראלים וכל שף ושפית בעיר הזאת - כולם עפים על האוכל. על הפרשנות הישראלית לאוכל מזרח־תיכוני, צפון־אפריקני, שמכיל בתוכו גם מטבחים יהודיים שהם חלק מכור ההיתוך הישראלי".
מהרגע שנפתחה, כיכבה "נור" באינספור דירוגים והמלצות על מסעדות בעיר. בדירוג 100 המסעדות הטובות במנהטן של המגזין "טיים אאוט" התברגה המסעדה במקום ה־30, ו"המזנון" של אייל שני במקום 67. במנהטן, אגב, כ־18 אלף מסעדות.
"ניו יורק היתה במשך שנים פסגת שאיפותיי", אומר אדוני. "חלום חיי היה לפתוח מסעדה במנהטן, והוא מתגשם ביג טיים, תודה לבורא עולם".
• • •
ניו יורק היא לא רק הגשמת חלום, אלא יריית פתיחה להתרחבות מעבר לגבולות ישראל. בסוף השבוע פותח אדוני מסעדה נוספת בחו"ל - הפעם בברלין. בתווך שבין המיטֶה לקרויצברג, שתיים מהשכונות השוקקות ביותר בעיר.
"ברלין היא עיר מדהימה, מלאת חיים, גם היפסטרית וגם קלאסית, עשירה באמנות, בתרבות ובכל טוב, אבל מבחינה קולינרית היא רחוקה שנות אור מערים כמו מינכן, רומא, לונדון ופריז".
"באמת ניסינו להתרגש ממסעדות שאכלנו בהן בברלין, ולא הצלחנו", אומרת לילך ספיר, מנכ"לית קבוצת המסעדות של אדוני, ששותפה לכל עשייתו בשבע השנים האחרונות. "אני לא בטוחה שכך הברלינאים רואים את עצמם, אבל קולינרית, העיר רק מתחילה להתפתח".
"וזה מה שמגניב בה", מוסיף אדוני. "הקרקע בתולית ומשוועת ליבול טוב. המסעדות האוריינטליות הן טובות יחסית - ההודיות, התאילנדיות, הווייטנאמיות, הסיניות, היפניות, ואולי כמה איטלקיות. אבל הן לא מתקרבות לרמה של 'בית תאילנדי', 'יאקימונו' או 'פרונטו' שלנו".
לצורך פתיחת המסעדה החדשה, "לילה", הקים אדוני צוות שכולל ישראלים רבים, שיעשו רילוקיישן לגרמניה, ובהם לימור עמר, שעוברת למסעדה החדשה היישר מ"נור" כדי להיות השפית בפועל, וכן שני סו־שפים ומנהלת מסעדה ישראלים.
"אני מעריץ את כוח האדם הישראלי. אין שני לו בחריצות, באינטליגנציה, במסירות, בנאמנות, בטוטאליות. כמה מהברלינאים שהצטרפו לצוות שלנו מגלים את התשוקה שלנו ומשתלבים בה מצוין, אבל אני מרגיש שאני לא יכול לפתוח מסעדות בלי שישראלים יהיו חלק משמעותי מהצוות, גם במטבח וגם במסעדה עצמה.
"היום, יותר מתמיד, אני יכול לומר שהטבח הישראלי הממוצע טוב פי כמה מכל טבח אחר בעולם. אני מרגיש שאנחנו עם אחר, שיודע מה זו עבודה קשה, שלא מתפנק, שבא לעבוד עם נשמה, מתוך אמונה ואהבה. אני לא מסוגל לעבוד עם מסורסי נשמה. הם יכולים להתהדר בטכניקה המושלמת ביותר בעולם, אבל אם לא תהיה שם גם נפש גדולה, זה אבוד, לא ילך בינינו".
"ממוקד בטוב". מאיר אדוני עם שגיא חבושה
אחרי ברלין, היעד הבא על המפה שלו הוא קייב, בירת אוקראינה. למה דווקא שם? "כי קייב הפכה מזמן ליעד עבור ישראלים, ולא רק אנשי עסקים. מושקעים שם סכומים אסטרונומיים במסעדות, אבל התוצאה היא לכל היותר בינונית מינוס. אוכל ברמה של בתי קפה ממוצעים בישראל.
"הלכתי שם לכמה מסעדות שהיו מעוצבות מדהים, יפהפיות. ואז מגיע האוכל, אתה נותן ביס ומתרסק לרצפה, בקטע לא טוב בכלל. יש שם קהל עם אמצעים אדירים, שלא מקבל מענה. זה ואקום קולינרי מטורף. פנה אלי איש עסקים אוקראיני ישראלי, שמחלק את חייו בין קייב לישראל ומאמין בזה כמוני, והוא הציע לי לפתוח מסעדה בקייב. אני מקווה שזה יקרה בשנה הקרובה.
"הפנטזיה שלי היא עשר מסעדות במקומות שונים בעולם כמו מוסקבה, טוקיו, שנחאי. הלוואי. הכל מתוך אמונה שאת האוכל שלנו צריך ונכון להפיץ. העולם משתוקק לשפה הזאת, ובזה אני אתמקד בשנים הקרובות".
בשלב מסוים תעבור גם אתה לאחת המדינות שתפעל בהן?
"בחיים לא. העוגן של החיים שלי הוא רק ישראל. היו שנים שבהן חשבתי שאני רוצה לחיות בחו"ל. היום אני מסתובב בעולם, מתרגש מהעולם, מזהה את ההזדמנויות המקצועיות האינסופיות שלי ומתכנן איך למנף אותן, אבל כל הזמן רוצה הביתה. רוצה את ישראל, רוצה להיות מוקף בעם שלי.
"אני מאוהב במדינה שלי, אני ציוני, מתגאה בכל מקום בכך שאני יהודי וישראלי ומעריץ את עם ישראל, גם כשיש לי ביקורת. כשאני בחו"ל בשבת, עוטפת אותי תמיד עצבות איומה. בדידות קשה. אני מתגעגע למולדת שלי, בכל הרצינות".
• • •
את דרכו כשף התחיל רשמית בגיל 21, בקורס "אמנות הבישול" של משרד העבודה. לא רשמית, הוא התחיל כילד, במטבח של סבתא מסעודה ואמא סימה. הוא נולד באילת בשנת 1973, הבכור בשלושה בנים. אביו, מנחם, שירת בחיל האוויר 34 שנים, "והוא אדם שסוגד למדינת ישראל. בשונה ממני, הוא נעדר יכולת להעביר עליה ביקורת".
בעקבות שירות הקבע של אביו נדדה המשפחה מאילת לבקעת הירח בסיני, לקריות, לבאר שבע ולרחובות. את לימודי התיכון עשה אדוני בכפר הנוער הימי מבואות ים שבמכמורת. "אבא שלי לא הסכים שאלמד בישול בתדמור, כי הלימודים לא כללו בגרות מלאה, אז פניתי לאהבה השנייה שלי, הים".
בצבא שירת בבסיס ההדרכה של חיל הים, ולאחר שסיים את לימודי הבישול החל לעבוד אצל עזרא קדם ב"ארקדיה" הירושלמית, וממנה עבר למוסדות קולינריים ברחבי העולם - סידני, קופנהגן, פריז, סן סבסטיאן, שיקגו וניו יורק.
בשנת 2002 פתח את מסעדת "כתית" הנפלאה, בגלגולה הראשון בתוך חממה בכפר רות, יחד עם שותפו אלי מזרחי. המסעדה פעלה קרוב ל־16 שנים במיקומים שונים, האחרון שבהם בתל אביב, צמוד ל"מזללה" שלו. שתי המסעדות כיכבו בפסגת הקולינריה הישראלית, אך נסגרו לפני כשנתיים לאחר שלא הצדיקו עצמן מבחינה רווחית.
השפה שלו החלה להתגבש סמוך לראשית ימי "כתית". "כשהתבקשתי להציג את המטבח שלי בעולם, בפסטיבלים, מול קולגות, הבנתי שאני כלומניק. שיש לי ארגז כלים מטורף, שבאמצעותו אני מבשל אוכל של אחרים. אוכל מקסים, מדויק - אבל לא אוכל שלי.
"עצרתי ושאלתי, מהי תעודת הזהות שלי? מהם המקורות שלי? איך האוכל שלי מייצג את המקום שבו אני חי, שבו אני מבשל ויוצר? אני יהודי שנולד בישראל וגדל ונשם את ישראל, השורשים שלי הם מרוקאיים וכורדיים, ואני מוקף במדינות ערב, שיש בהן טונות של השראה ושל אוכל מדהים. אוכל מרוקאי, עיראקי, תימני, כורדי, טריפוליטאי, איראני וערבי אסלי. זה מי שאני באמת.
"היו שנים בעבר הרחוק שטעיתי לחשוב שאוכל מזרח־תיכוני הוא לא מספיק טוב בשביל שף שרוצה לכבוש את העולם. התפיסה, לא רק שלי, היתה שאוכל מזרח־תיכוני הוא לא אוכל של fine dining וכוכבי מישלן. ואני אומר לך: האוכל הזה מסעיר ועוד ימשיך להסעיר את העולם.
"זה לא התחיל בי, קטונתי. אלה חיים כהן ועזרא קדם וארז קומרובסקי ושלום קדוש ואייל שני, שהתחילו לסלול נתיבים שונים של המטבח הזה ולספק המון השראה. בתוך זה גם אני זיקקתי את האמת שלי, עם הטבחים שאיתי. במיוחד יוני דנון, הסו־שף שלי כבר 14 שנים, שמעורב בהכל, עושה, כותב, מנהל ומדבר אוכל בדיוק כמוני".
• • •
המפגשים שלנו מתקיימים בשתי המסעדות הכשרות שלו במלון קרלטון בתל אביב. "לומינה" הבשרית, שפתח בשנת 2014, ו"בלו סקיי" החלבית, שנפתחה שנה לפני כן. בינואר השנה פתח אדוני את רשת "דוניא", שמונה כרגע שני סניפים בתל אביב, ושניים נוספים עומדים להיפתח בקריון שבקריות ובמרינה באשקלון.
"'דוניא' היא מאיר אדוני לכל עם ישראל. אוכל רחוב, שתמיד ריגש אותי. הכי פשוט ולא מתיימר. תואם את המגמות העכשוויות. העולם שבע ממסעדות יוקרה, מארוחות של שלוש וארבע שעות, מצלחות מקושקשות ומוגזמות ומאוכל מולקולרי וסופר־מודרני.
"ברלין מלאת חיים, אבל מבחינה קולינרית היא רחוקה שנות אור ממינכן, מרומא, מלונדון ומפריז". אדוני ב"לילה" הברלינאית // צילום: איתיאל ציון
"אנשים מחפשים עכשיו מקומות עם מוזיקה טובה ואוכל סקסי ולא מתנשא. זה מה שיש ב'דוניא'. פיתה, פרנה, ממולאים, חמוצים, פריקי, עראייס, סופלקי, חריימה, סביח מצולחת, כוסית ערק. אחחח, תענוג".
זו פעם ראשונה שאתה מתרחב ומשחרר שליטה, מעביר את המושכות לזכיינים.
"אני מתרחב, אבל נשאר בהמון שליטה. הזכיינים מחויבים לעבוד מול שף רשתי, מנהל תפעולי ומנכ"ל מטעמי. הם עובדים רק עם הבשר שאני עובד איתו, של דוד לגזיאל. בשר טרי שנשחט בישראל. מפעל סלטים מייצר את כל הסלטים - קרם חצילים, חומוס, טחינה, מטבוחה, באבא גנוש, קרם לימה, סחוג. הכל לפי מתכונים מדויקים שעבדתי עליהם במשך שבועות. כך גם לגבי מאפים של אנג'ל ולחמים, ותערובות תבלינים מדויקות של חבשוש משוק לוינסקי. הכל מאוד הדוק, שלא יהיה מקום לטעויות".
הכל יחד לא הופך ליותר מדי? גם בישראל וגם בחו"ל, גם מסעדות שלך וגם רשת.
"תמשיכי, למה עצרת? יש גם ארוחות ואירועים פרטיים, והטור שלי במוסף הזה, שאני משקיע בו את נשמתי. וקו מוצרי פרימיום של רמי לוי, שהשיק בחוכמתו שלושה ליינים של שפים - ג'קי אזולאי, אביב משה ואני. ייצרתי במיוחד עבורו פסטות מצוננות עם רטבים, סדרת מאפים, טחינות וחלבות, ויהיה המשך, אנחנו עדיין בתוך התהליך. עוד לפני שקו המוצרים פורסם, המכירות בסניפים הגיעו למספרים מטורפים. סיפור הצלחה.
"כל הטבחים הענקיים שגדלתי עליהם, שהבית שלי מלא בספרים שלהם, שאני מעריץ אותם ואני עפר ואפר לרגליהם, פעלו בהיקפים גדולים. ז'ואל רובושון שהלך לעולמו ממש לאחרונה, אלן דוקאס, ז'אן ז'ורז', פייר גנייר. הם חולשים כל אחד על 20 או 30 מסעדות ברחבי העולם. מטוקיו, דרך דובאי ועד פריז ולונדון.
"זה אפשרי כשאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה וכשיש לך צוות חזק, מיומן, מסור ונחוש. אנשים נהדרים, עתירי כישרון, שאתה מנביט ויכול לשתול בכל מקום בעולם, בלב אוהב ובטוח.
"הכל קשור גם בחיפוש התמידי שלי אחרי אתגרים, ריגוש, טירוף, הרפתקאות, רעיונות חדשים. אני בחוסר שקט תמידי, הראש שלי מפוצץ במחשבות. אני כוסס ציפורניים מילדות וקורע את הבשר סביבן. כשרגוע מדי סביבי אני מרגיש שמשהו לא בסדר. מין הפרעת קשב לא מאובחנת ולא מטופלת, שאין לי ספק שהיא קיימת. אמא שלי עד היום מנסה להבין איפה היא טעתה, שיצאתי חסר שקט כזה.
"יותר מזה, אני חייב להרגיש עוצמות. להיות בתנועה, להיות במגע. לא מסוגל שמה שמתרחש איתי יהיה חיוור, כמעט, חלקי. אם אני לא מרגיש את החיים חזק, אני מת. אני חייב לקום בבוקר לטונות של עשייה. מוכרח שיהיה לי לוח זמנים לא הגיוני, ולא ימים שסתם נמרחים ונמתחים בלי שורה תחתונה.
"אין לי כמעט זמן לקרוא ספרים, אבל ספר שקראתי ולא אשכח הוא 'האלכימאי' של פאולו קואלו. אחד המסרים שמהדהדים בי עד היום, בבהירות גוברת, הוא שכילדים אנחנו מעזים לחלום המון חלומות, גם כאלה שנראים גדולים מהחיים. ככל שאנחנו מתבגרים, כך החלומות נשמטים מאיתנו, אנחנו מוותרים עליהם, מאבדים אומץ. כל אחד צריך לעשות את מה שנכון לו בחיים, אין אמת אחת אבסולוטית. אישית, אני לא מוכן להתעורר בגיל 65 או 70, להסתכל לאחור ולהתמלא בצער על זה שוויתרתי על חלומות שהיו לי, שהתפשרתי, שלא חייתי בדיוק את החיים שרציתי".
• • •
בשנה האחרונה, לאחר 15 שנות נישואים וארבעה ילדים, נפרדו אדוני ואשתו אוריאן, שאותה הכיר כשהיה בן 23, והיא בת 17. הילדים נותרו עם אמם במודיעין.
אדוני נמנע מלגעת בפצע, שעודנו מדמם. "אלה החיים האישיים שלי, שכוללים את כל מי שהכי יקר לי בעולם הזה - הילדים שלי ואמא שלהם. אני מוכרח לשמור עליהם, לכבד אותם ואת התהליך הלא פשוט שכולנו עוברים עכשיו".
היום הוא בזוגיות חדשה, עם דניאל ברבי (32), במקור ממטולה, וכיום מתגוררת בקיבוץ נאות מרדכי. גם עבורה זה פרק ב', והיא אם לבן מנישואיה הראשונים. לפני כשלושה שבועות פורסם שהשניים מצפים לילד. "כל ילד הוא פרי אהבה", אומר אדוני, "ועבורי האהבה לא מושלמת בלי ילדים".
האהבה החדשה מאלצת אותו לחלק את חיי היומיום שלו בין תל אביב, נאות מרדכי, מודיעין, ניו יורק וברלין, וכהגדרתו - "טרפת. כשאני בארץ, אני קם בחמש בבוקר, שותה כוס קפה, מתקלח, שותה עוד שתי כוסות קפה ונוסע מתל אביב, או מנאות מרדכי, למודיעין. אני מעיר את הילדים, מכין להם ארוחת בוקר ומביא להם כריכים שווים לבית ספר או לגן.
"אחר כך אני חוזר לתל אביב, בשיא הפקקים, שבאמת בא לבכות, ומתחיל את הלו"ז שלי. רץ בין פגישות, בין המסעדות, בין המטבח לאורחים, לפרויקטים, לאירועים סגורים. פסיכיוּת אמיתית, בדרך כלל עד אחת בלילה.
"לפעמים, בין אחת לארבע בבוקר, כשאני מנקר על הספה בסלון, או במיטה במלון בחו"ל, אני רואה משהו בנטפליקס. את מעט הזמן הפנוי שלי אני משקיע בילדים שלי ובדניאל, לא לוקח זמן לעצמי".
"אני הכי רוצה לבשל את מי ואת מה שאני, בחופש מוחלט". מנה של אדוני
הוא מספר על הילדים באמצעות אוכל. "אופק, בן 16 וחצי, אוכל הכל מאז ומתמיד. דגים נאים, גבינות מסריחות מפריז. בגיל 6 הוא כבר דרש נתח אנטרקוט מדמם. כפרה על החיים שלו, הוא פתאום הפך לגבר.
"לִייַם, שתהיה בת 14 בעוד חודשיים, היא ילדה של דגים. היא אוהבת שמכינים אותם כך שהעור שלהם קריספי. היא מפרידה את העור מהפילה, טורפת אותו, ואז ניגשת לאכול את הבשר של הדג. והיא עושה קונדיטוריה מדהימה בבית. זאת האהבה שלה, של הילדה היפהפייה שלי. עדיין לא ברמה של סטלה, אבל כן עוגות בחושות, ביתיות, עוגות שוקולד מקסימות.
"יתיר, בן 9 וחצי, הוא ילד שכולו רגישות. מאוד תמים, עדין, שקט. נפש מיוחדת וגדולה. ילד עם נשמה של מלאך. הדרישות שלו באוכל צנועות ועדינות. הוא מבקש ממני את 'הסלט', סלט ערבי קצוץ דק, ואחרי ביס אחד הוא תמיד אומר לי, 'תודה אבא, איזה טעים זה'.
"ונבו, נסיך בן 3 וחצי, יודע בדיוק מה הוא רוצה ומבקש את זה מכולם, בלי לוותר לאף אחד. הוא יודע לומר בדיוק איך הוא רוצה שאכין לו את הדג, אם זה יהיה סלמון בטריאקי או דניס על הגריל. זה איש קטן שמדבר אלי בשפה גבוהה ובבגרות וגורם לי להתעלף ממנו. אני אומר לו, 'אבא יאכל אותך, אתה לא מבין?' אבל הוא בעצמו אוכל את כולם, בלי מלח.
"מה שאני הכי רוצה בעולם הוא שהילדים שלי יאהבו אותי ויהיו גאים בי. כאבא מפורסם אתה חייב לייצר איזונים בשבילם, למתוח גבולות שישמרו עליהם. אני חי בעולם יצרי, תחרותי, מסחרר, פסיכי. קל לרוץ קדימה בלי להסתכל לצדדים. אני מקפיד לא להפסיק לרגע לראות את מי שסביבי".
לחיים הצפופים שלך נוספה בשנים האחרונות חשיפה טלוויזיונית גדולה: שתי עונות של "משחקי השף", "אוטו אוכל" והעונה האחרונה של "בייק אוף".
"הטלוויזיה עשתה לי הכי מדהים בעולם. ב'משחקי השף' עם ישראל גילה מי זה מאיר אדוני באמת. רוב האנשים לא חוו אותי קודם דרך 'המזללה' ו'כתית'. אמנם ב־2007 השתתפתי ב'קרב סכינים', הייתי השף הראשון שניצח את סטפן והעלו אותי על בריקדות, שף השנה ומה לא.
"אבל 'משחקי השף' היה משהו אחר לגמרי. יכולתי להביא את עצמי לידי ביטוי, עם נבחרות שלי, שהיה לי חיבור אמוציונלי מטורף אליהן. כל עונה סחטה אותי ושאבה ממני את כל הכוחות הנפשיים. העבודה הפיזית היא לא בעיה. מנטלית זה היה קשה. אני אדם שדברים לא חולפים לידו. אני לא יודע ולא רוצה להימנע מחיבור רגשי מוחלט. הכל חודר דרכי כמו פגיונות של רגש וטירוף.
"בהפקה אמרו לי, 'מאיר, זו טלוויזיה, זה ריאליטי, קח את זה בפרופורציות'. אבל אין אצלי דבר כזה. המשתתפים בתוכנית הם לא ניצבים. הם באו להגשים את חלום חייהם, מבחינתם זה להיות או לחדול, והם חשופים לגמרי. מילאתי שם תפקיד רחב ועמוק, שכל הנשמה שלי היתה מושקעת בו, ובהתאם יוחסו לי סגולות לא מציאותיות".
אילו סגולות?
"אחרי הניצחון בעונה הראשונה הבנתי שמייחסים לי כוחות שאין לי. אני אוהב אדם ורוצה לעשות רק טוב, אבל אין בי כוחות מרפאים או משיחיים, אני לא רב, אני לא יכול לגעת באנשים ולהציל אותם. וזה מה שביקשו ממני. אנשים שאין להם שום קשר לבישול, פנו אלי וביקשו עצה, חיזוק. אמרו לי, 'תן לנו רק דקה וחצי במחיצתך, תן לנו מהאור שבך, תחבק אותנו'.
"נבהלתי מזה. מההילה הרוחנית, מהקדושה שעטפה אותי בעיני אנשים מסוימים. אני רגיש, אכפת לי מאוד מכל מי שסביבי. כל נשמה שעוברת לידי נוגעת בי, חודרת אותי. אבל הטלוויזיה כנראה מעצימה הכל פי 20 אלף. אין בי שום כוחות־על או סגולות, רק לב. רק רצון לתת שלא יודע שובע.
"לפני המון שנים, כשהייתי טבח צעיר, הלכתי לשתי מגידות עתידות, שונות מאוד זו מזו, ושתיהן אמרו לי דבר זהה, כל אחת במילותיה ובסגנונה: 'כל מה שתיגע בו בחיים האלה, יהפוך לזהב. אבל שום דבר מהזהב הזה לא יהיה שלך'.
"וזה בדיוק ככה. אלוהים בירך אותי שכל מה שאני נוגע בו הופך לזהב, אבל זה לא מתורגם לזהב במובן של עושר, ממון גדול, נכסים אדירים. ואנשים אומרים לי, 'מאיר אדוני, מסעדות, טלוויזיה, קמפיינים, ניו יורק - איפה הפרארי? איפה הווילה של חמש הקומות?'
"אני מנתב את הזהב למקומות אחרים לגמרי. כסף הוא חשוב, הוא כלי להגשמת חלומות, אבל הוא לא יעד בפני עצמו. אני מוצא חשיבות בדברים אחרים לגמרי בעולם הזה. אני עושה המון מצוות, באהבה, באמונה ובשקט, כי רק ככה עושים מצוות. לעיתים רחוקות אני נדרש לגייס עזרה נוספת מהסביבה, ורק אז חושף את הדברים (ראו מסגרת). טוב לי ככה, לא חסר לי כלום בחיים".
• • •
לאחר שתי עונות של "משחקי השף" ברשת, עזב אדוני את התוכנית ועבר ל"בייק אוף" של קשת. "הסיבה האמיתית והיחידה שלא המשכתי ב'משחקי השף' היתה סכסוך שנוצר עם אסף גרניט. אני לא מצליח להבין בדיוק מה היה שם בינינו, ואני מאמין שאף אחד מאיתנו לא התכוון להגיע למקום כזה. אני מאוד לא אוהב לריב, לא רוצה לכעוס. לא טוב לי לכעוס.
"אסף ואני התחלנו את הדרך ממקום מאוד חברי, וסיימנו אותה בנקודת שפל. היינו צוות, בשיא הפרגון, יחד עם מושיק רוט. אבל כנראה בעולמות האמוציונליים האלה, בסיזיפיות, בטירוף, במאמצים הממושכים, בביקורת הבלתי פוסקת מבחוץ ובעיקר כל אחד מול עצמו, עלולות להיווצר התנגשויות.
"התחרותיות הגיעה למקום לא הגיוני ולא בריא. ניצחתי את שתי העונות הראשונות, ניצחתי את 'אוטו אוכל', ונוצר מצב בלתי נסבל מבחינת האנרגיות והקנאה. הרגשתי שאני צריך להתנצל על ההצלחה, שאני מוקף אנרגיות שליליות. ובמקום שלא טוב לי בו, אני מסרב להמשיך להיות. הדברים היו קשורים רק באסף. מושיק תמיד ידע להכיל את אסף ואותי וקיבל הכל בקלות, כי הוא אדם כזה, ואולי גם כי הוא לא חלק מהברנז'ה המקומית".
החוויה ב"בייק אוף" היתה אחרת?
"אחרת לגמרי, מלאת קסם, אבל הפורמט שונה לגמרי ומייצר קשר שונה עם המתמודדים. יש הרבה שפים שלא נוגעים בקונדיטוריה. אני מאוד אוהב ליצור קונדיטוריה, היא מרגשת אותי לא פחות מכל דבר אחר. אבל אני לא צורך קונדיטוריה. נמנע כמעט לגמרי ממתוקים ומפחמימות, בגלל שאני סוחב טראומות ילדות של חיים כילד שמן, שסבל מאוד מהמצב שלו. ששנא את המצב שלו. קיים בי פחד אימים מלחזור להיות שמן, ובמקצוע שלי אפשר להגיע לשם ברגע. אלה באמת הסיוטים שלי.
"אז אני אוכל שווארמה בלי הפיתה. מוותר על הניוקי, הפולנטה, הפסטה, הקובנה והבייגלה הירושלמי שאני מכין במסעדות שלי. אני לא ארד על חצי מגש פיצה, אפילו אם החיים שלי יהיו תלויים בזה. גם לא הפיצה הטובה בעולם.
"פעם ביובל אני אוכל קצת מהלאפה ב'דוניא', ואז מרגיש צורך לצום שבוע. אני אנטי מתוק ברמה שהמוח שלי לא מאפשר לי ליהנות ממתוקים, והנשמה שלי דוחה אותם".
וכל זה לא היווה עבורך מחסום מעיסוק באוכל?
"מחסום? אוכל מבחינתי זה החיים. אני במקצוע הזה מתוך אהבת אמת מטורפת, אהבה גדולה מהחיים".
lanskinam@gmail.comלהגשים חלום קולינרי - למרות המחלה
"יש בשגיא עוצמות אדירות"
לפני כשנתיים קיבל אדוני פנייה מרגשת באינסטגרם משגיא חבושה (24), חולה במחלת דושן (ניוון שרירים) המרותק לכיסא גלגלים, נעזר במכונת הנשמה ונדרש לסיוע צמוד בכל פעולה בחייו. הוא ביקש לבקר את השף באחת ממסעדותיו. אדוני נענה מייד, ומאז הם בקשר, שנסב בעיקר סביב האהבה הגדולה שלהם לאוכל טוב. "שגיא מטורף על אוכל, אבל יכול לאכול רק אוכל מרוסק, במרקם קרמי ובאיטיות. בביקורים שלו אצלי, הטבחים מכינים לו את האוכל בצורה שתתאים לו, והוא מתענג מכל טעם ורגע. אין אושר גדול מזה. "שגיא הוא אחת הנשמות הכי גדולות שפגשתי בחיי. בחור מדהים, מלא אהבה ואינטליגנטי ברמות שמשאירות אותי המום בכל מפגש איתו. יש בו עוצמות אדירות, שכל מבריק ונחישות מעוררת הערצה. הוא האדם שאומר לכולנו, תתעוררו, יא כפויי טובה, תבינו עד כמה התברכתם בחייכם. תודו על כל הטוב. כי הוא בדיוק כזה. למרות קשיים בלתי נתפסים, הוא ממוקד רק בטוב".
בימים אלה מבקש אדוני, בשיתוף עם עמותת "צעדים קטנים", להגשים לשגיא את חלום חייו: לטוס לטיול קולינרי בניו יורק עם משפחתו המצומצמת, שמסייעת לו בתפקוד היומיומי. חברת אל על תרמה את כרטיסי הטיסה, וכעת נותר לגייס את יתרת הסכום, שיאפשר את הטיול בניו יורק. "אנחנו על זמן שאול. אף אחד לא יודע כמה זמן נותר לשגיא להגשים את החלום הכי גדול שלו. לכן עכשיו זה הזמן לעזור לבחור המופלא הזה לחוות את מה שיהפוך לחוויית חייו".
לתרומות (מוכרות למס) ולפרטים נוספים, חפשו בגוגל: "מגשימים לשגיא את החלום", או באימייל: meshel.sapir@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו