"הם כאן וגם אנחנו - אי אפשר לעקור אותם כמו עץ"

מספר העובדים שחיכו מחוץ לשער באזור התעשייה ברקן ביום שלישי האחרון, ב־07:30 בבוקר, היה כמעט בלתי נתפס. יומיים אחרי הפיגוע המזעזע שבו נרצחו זיו חג'בי וקים לבנגרונד־יחזקאל, השתרכו אלפי פועלים, מצטופפים בניסיון להגיע למקום עבודתם. מולם עמדו המעסיקים חסרי אונים, מחכים שעות ארוכות לפועלים, שיגיעו ככל הנראה עייפים מאוד מההמתנה הארוכה. כמה מאבטחים לבושים אפודי מגן, שנועדו לזמן חירום, ניסו להשליט סדר במטרה להתרגל לשיטה החדשה. חלאס לדו־קיום, מרחבא לבידוק הביטחוני המחמיר. מחיר הפיגוע.

 "עד לפני יומיים הפועלים היו נכנסים לכאן תוך חמש דקות, עכשיו זה לוקח שעה במקרה הטוב. אני כאן מ־05:30 בבוקר, ועד עכשיו נכנסו רק 30 מתוך 60 הפועלים שלי. יש כאן 4,000 איש", סיפר אריה, בעל מפעל באזור התעשייה, כשהוא עומד מול השער הקטנטן שאליו נדחקו האלפים. "המאבטחים לא ערוכים לזה. 30 שנה לא קרה כאן כלום", הוא מספר, "לא התקלקל שום דבר. זה היה חד־פעמי. אני גר בכפר סבא וליד הבית שלי היו שישה פיגועים. אז כפר סבא התפרקה? כולם מנפחים את העניינים וזה מה שקורה. אצלנו הכל חזר לקדמותו שתי דקות אחרי האירוע. הכל תלוי בעובדים. אנשים מלמעלה מנהלים את המלחמות, אבל 'העמך' רוצה להמשיך לעבוד ולהתקיים". 

הרצל, גם הוא בעל עסק בברקן, מצטרף לשיחה, בעודו צופה מתוסכל על שורת הפועלים: "במקום להתחיל לעבוד ב־06:30 בבוקר מתחילים ב־10:00". מחצית מעובדיו של הרצל פלשתינים, ומטבע הדברים בזמן העבודה מדברים גם על הדברים הקשים. "בגלל בן אדם אחד דפוק הכל התקלקל", מצטט אותם הרצל במרמור.

תודה למציל החיים

שלושה שבועות בלבד הפרידו בין הפיגוע שבו נרצח ארי פולד, בצומת גוש עציון, לבין הפיגוע בברקן, ולמרות שיותר מ־130 קילומטרים מפרידים בין שני המקומות, בין הסכין לרובה, הקשר בין השניים רחוק מלהיות מקרי. גם בברקן וגם בגוש עציון מגדירים את הקשר בין היהודים לפלשתינים דו־קיום, ולעיתים אף סופגים על כך ביקורת מימין. ויש מחבלים ששמו לעצמם למטרה לקרוע כל סיכוי לדו־קיום, ולדרדר את האזור למלחמה.

השבוע, כשהגעתי שוב לצומת הגוש המדמם, כמעט לא ראיתי זכר למה שהתרחש בין סניף רמי לוי לקניון הקטן. ילדים מתרוצצים סביב ללא פחד, פלשתינים ויהודים רוכשים מצרכים זה לצד זה. לאחר הפיגוע החלו בצה"ל להפעיל סיור רגלי של לוחמים בתוך המתחם, ואלו היו בעיצומה של רכישת מנות שווארמה בחנות שבה קנה גם המחבל את הארוחה שלו, רגע לפני שיצא לדקירה הקטלנית. מחוץ לפיצרייה הצמודה ישבו שני פלשתינים ואכלו. בלי חשש, בלי מתיחות. עוד יום בצומת הגוש.

 

הציל חיים, רגע לפני שהתמוטט. ארי פולד ז"ל // צילום: גדעון מרקוביץ

 

מי שמתקשה מאוד לחזור לשגרה היא הילה פרץ, בעלת חנות השווארמה, שכמעט נפגעה בעצמה בפיגוע, וניצלה רק הודות לארי פולד, שפתח במרדף אחר המחבל וירה לעברו בכוחותיו האחרונים, נגד כל הסיכויים. "תודה שהצלת לי את החיים", כתבה בפוסטרים גדולים שתלתה על דלתות החנות עם תמונתו של הנרצח. מצד שמאל שלט גדול על הרצפה, במקום שבו נדקר פולד, ובו כתובים דברי געגוע לנרצח. בסמוך מונחים נרות נשמה בצורת מגן דוד, מאז יום הרצח. במשך ימות השבעה, הילה לא פתחה את החנות, לזכר האיש שהציל אותה.

רגע אחרי שהיא מטפלת בלוחמים ומספקת להם אוכל, היא יוצאת החוצה ויושבת מולי, מטרים מהמקום שבו התרחש הסיוט הגדול של חייה, מביטה בעיניים עצובות על המקום שבו נפל פולד, ומשחזרת: "המחבל קנה ממני מנת פלאפל. בחור לבוש קפוצ'ון שלא עורר חשד, כמו כל נער. הוא ילד, בן 16 או 17, כמו אלפים שמגיעים לכאן. הוא כל הזמן הסתכל ימינה ושמאלה, ישב ממש מולי על המעקה במשך 40 דקות". פתאום ראתה פרץ שהוא כבר לא יושב מולה, ומבטה הופנה שמאלה לעבר מי שהתברר לה בדיעבד כארי פולד, משוחח בטלפון וגבו אל המחבל שעמד צמוד אליו. 

"ואז פתאום הוא הוציא את הסכין", מחווירים פניה של הילה, "ראיתי אותה מנצנצת מהשמש. זה לא נותן לי לחיות - למה לא צעקתי קודם. הוא דקר את ארי, שמעתי את הצרחה, ואז המחבל הסתכל עלי, הוציא את הסכין עם הדם והחל לרוץ לעברי. אם לא הייתי בורחת הוא היה דוקר אותי ישר בתוך הראש. ארי רדף אחריו ונטרל אותו, ואני ברחתי לתוך הקניון. התעלפתי והתעוררתי כשמישהי מחבקת אותי. השאלה הראשונה שלי היתה מה קרה לארי, כי הוא נדקר בלב, לא עניין אותי מה קרה לי. רק אחרי כמה דקות הבנתי שהוא איננו".

פרץ לא בוכה, אבל פניה העצובות מסגירות את הכאב. בסמוך אליה עובר פלשתיני בדרכו לסופרמרקט ומבטה נודד. היא כבר לא סומכת על אף אחד. "אני כאן כבר חמש שנים ועברתי את כל הפיגועים, אבל זה תמיד היה בחוץ, לא בתוך המתחם. תמיד שאלו איך אני לא מפחדת ואמרתי שאני במקום הכי בטוח בעולם - שיש לי חיילים, שמירה, מצלמות. ברגע האמת מתברר שלא היה שום דבר.

המתחם מלא כרגיל - את חושבת שאנשים כאן עדיין מאמינים בדו־קיום? אני שואל. "יכול להיות שאנשים הבינו שצריך להראות לפלשתינים שזה שלנו", היא משיבה. "מצד שני, לא יכול להיות שבן אדם קם בבוקר, קונה רובה והולך לרצוח. המוח לא מקבל את זה. לא ייתכן שכל פעם ייהרג בן אדם והממשלה שלנו לא תעשה כלום. יש לנו שר ביטחון שצריך לזכור מאיפה הוא הגיע. לא ללטף אותם". 

"נזק אדיר"

השעה 07:30 בברקן, והפועלים זורמים לאיטם לתוך המפעלים. פה כלי רכב עם לוחית לבנה־ירוקה, שם פלשתיני ששותה כוס קפה ראשונה של בוקר בין משטחי העץ והכלים הכבדים. חאלד ואסד, שני תושבי האזור, יושבים על המדרכה מול המפעל שבו הם עובדים, מחכים לבעל הבית שיגיע. זה השבוע הראשון של חאלד בעבודה באזור התעשייה, וניכר שהוא בהלם ממה שנפל עליו. בגיל 22 הוא מתקשה להסביר מושגים גדולים כמו דו־קיום ורק מקווה שיהיה שקט. "אנחנו רוצים רק לעבוד", הוא אומר בעברית רצוצה. 

אני והצלם גדעון מרקוביץ מתקדמים לתוך אזור התעשייה השקט ומגיעים לרחוב של מפעל "קבוצת אלון". הפחים הירוקים המוכרים מקיפים את המתחם מכל פינה, אולם המקום, שבו לרוב עובדים 350 פועלים - יהודים ופלשתינים - שומם. מעבר לגדר מביט אלינו ערן בודנקין, מנהל התפעול והלוגיסטיקה של קבוצת המפעל, שמבשר לנו שהכניסה למתחם סגורה. "אנחנו עושים חשיבה מחדש", הוא אומר בפנים מלאות צער ומוסיף: "המקום סגור כרגע עד להודעה חדשה". מחוץ לשער תלויות מודעות האבל הגדולות שמספרות את כל הסיפור בשחור ולבן. 

"הגעתי בדיוק כשהמחבל ברח", מספר בודנקין על יום הפיגוע. "עליתי מייד לבדוק אם אוכל לסייע לנפגעים והזעקתי את כוחות ההצלה. מדובר באירוע מאוד קשה, הלב שותת דם. מעולם לא היה כאן פיגוע, והמפעל שלנו חרת על דגלו דו־קיום. כעת יש פצע בלב וחוסר אמון. זה היה צריך להיות אינטרס ראשון במעלה של הפלשתינים לשמור על מטה לחמם, ועשב שוטה הרס הכל. צריך להבין, העובדים שנכנסים נבדקים על ידי גורמי הביטחון ומאושרים על ידיהם, אולם במקרה הספציפי זה לא הספיק. כעת אנחנו עושים הערכה מחדש, לראות איך אנחנו עושים יותר כדי להבטיח את ביטחון עובדינו". 

 

ניצלה מסכין המחבל בגוש עציון. הילה פרץ // צילום: מרים צחי

 

בודנקין, תושב פתח תקווה, מאמין כי העבודה המשותפת לא צריכה להיפסק: "אנחנו כאן וזו עובדה, הם כאן וזו עובדה, ושני הצדדים צריכים פרנסה - שזו גם עובדה. לאדם שמביא פרנסה הביתה אין רצון או פנאי לצאת ולקלקל את זה. כל עוד הסטטוס קוו קיים, אין סיבה לשנות את המצב. עשינו את זה בעזה, התנתקנו ויצאנו משם, ובלי לומר אם זה היה טוב או לא - בסוף קיבלנו אלפי טילים על ישראל". 

הצדדים השונים, גם בברקן וגם בגוש עציון, אובדי עצות. מחד, יש רצון לשמור על המרקם הקיים, אולם מנגד הפחד שמשליט הטרור גורם לצעדים קיצוניים. בשבועות האחרונים הוקמו מחדש הגדרות שנפלו עם הזמן לאחר גל הטרור בצומת גוש עציון, והאבטחה בברקן תוגברה פי כמה לאחר הפיגוע השבוע. הקולות שקוראים להרחיק את הפלשתינים מהמתחמים גברו, ומנגד ישראלים רבים דורשים לא לפגוע בדו־קיום השברירי, לשמור על החיים המשותפים, ככל שניתן. שלום כלכלי, יאמרו חלקם; שקט מדומה וסיר לחץ שעומד להתפוצץ, יגידו אחרים. 

בינתיים הפלשתינים מנסים גם הם להבין את המצב החדש, ולנסות להתגבר ולהתרגל לשגרה החדשה. "אני עובד אצל בעל הבית שלי כבר כמעט 15 שנה, ובחופשות אני מקבל אישור כניסה לישראל, הולך לים ומבקר אותו בבית", מספר חאלד מועמד, כשהוא עומד במפעל הבגדים בברקן, בניין ליד המקום שבו התרחש הפיגוע. "הבוקר היה מטורף", הוא אומר, "לקח לי כמעט שעתיים להיכנס. אני לא יודע אם דברים יחזרו לשגרה, זה ייקח זמן. היורה עשה נזק אדיר, עד עכשיו אני לא מאמין שזה קרה".

"אני מקבל טלפונים מהעובדים הפלשתינים, הם בוכים על גורלם ועל האידיוט שהרס להם את הפרנסה", מספר בודנקין. "הם אמרו לי מפורשות שאם הם היו תופסים את המחבל בידיים היו הורגים אותו, כי הוא לקח להם את האוכל מהילדים. הם מרגישים שהוא פגע בהם ושולחים תנחומים. אנחנו סגורים מרגע הפיגוע, וכולם נפגעים ומפסידים".

 

***

אפשר להניח שבברקן יחזרו לשגרה, אולם לעולם לא ניתן יהיה לומר שוב שלא התרחש פיגוע באזור התעשייה שסימל עד כה דו־קיום. הפועלים יחזרו לעבודה, הבידוק הביטחוני החדש יהפוך להרגל ויהיה יעיל יותר, והחברויות יימשכו. אולם תמיד יהיו עובדים ישראלים שיביטו מאחורי גבם, יתהו אם העמית הפלשתיני השקט בצד השני של המפעל הוא ידיד או שמא מחר יביא עימו כלי רצח לעבודה, בדרך לעוד מסע טרור. 

בגוש עציון התרגלו כבר למציאות הכואבת. כאן נרצח יעקב דון, שם נרצחה דליה למקוס ופה נרצח ארי פולד. "נורא קשה לי להגיע לכאן, כי הפיגוע חוזר אלי", מתארת הילה פרץ את הגבול הדק בין דו־קיום לטרור. "אני לא יודעת אם זה דו־קיום, אם כבר שנים, בכל שבוע, יהודי נרצח. אחרי הפיגוע כל העובדים ברמי לוי באו ותמכו, אבל אי אפשר לדעת מה יקרה. אנחנו והם ממשיכים לבוא לכאן. להם אין פחד, לי יש. בסוף אי אפשר באמת לעשות הפרדה, אי אפשר לקחת אותם כמו עץ ולעקור אותם. הם כאן וכך גם אנחנו. הלוואי שזה היה כל כך פשוט כמו שטוענים חלק מהאנשים. צריך למצוא פתרון כדי שזה ייגמר". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו