"נמשכנו אחד לשני כמו מגנטים"

בעבר היא נתפסה כקורבן, שנעוריה ותמימותה נוצלו על ידי גבר חזק ומבוגר בהרבה. לחלופין, היו שראו בה לוליטה, צעירה מפתה, שבתושייה רבה בגדה בדמות דמוית אמא תרזה, שהצילה את חייה מבית היתומים. אבל היום, סון־יי פרבין נתפסת כסוג של משתפת פעולה, שעמדה לצד בעלה וודי אלן גם על רקע ההאשמות המחודשות מצד בתו המאומצת דילן פארו שהוא התעלל בה מינית, גם כשהמוניטין שלו צנח וכשהסרטים שלו, שהיו נערצים פעם, זכו לעיון מחודש לנוכח תנועת MeToo#. סון־יי, ילידת קוריאה, האישה הרזה בעלת השיער השחור והחלק, הופיעה מעת לעת לצידו של אלן בצילומים מגורענים, אבל כמעט לא דיברה. הנוכחות דמוית־הספינקס שלה הוסיפה למסתורין באשר למה שבאמת התרחש. מה הוא עשה? בת כמה היא היתה? והבת של מי היא?

עכשיו היא שוברת את שתיקתה. כבר הרבה זמן שהיא סבורה שמערכת היחסים שלה עם אלן הובילה לחקירת ההאשמות של דילן, אך רק לאחרונה הרגישה בצורך לספר את הצד שלה בסיפור, לדבר על מה שהרחיק אותה מאמה המאמצת, מיה פארו - וקירב אותה אל האיש שהפך לבעלה ב־20 השנים האחרונות.

"מעולם לא התעניינתי בכתיבה של 'אמא יקרה' (ספר זיכרונות שכתבה כריסטינה קרופורד, בתה המאומצת של ג'ואן קרופורד, על היחס המתעלל מצד אמה) ובלהתנקם במיה", אומרת לי סון־יי בשקט אך בביטחון. "ממש לא. אבל מה שקרה לוודי הוא כל כך מכעיס, כל כך לא הוגן. (מיה) ניצלה את תנועת MeToo# והציגה את דילן בתור קורבן, ודור שלם וחדש שומע על זה, למרות שהם לא אמורים".

זו לא הפעם הראשונה שבה אגלה עד כמה שונה סון־יי, שתחגוג בקרוב 47, מהאדם שפארו תיארה במשך יותר משני עשורים כמישהי איטית, אפילו מוגבלת, שעברה שטיפת מוח ומשמשת בתור הפה של אלן. באוגוסט 1992, בהצהרה ל"ניוזוויק", היא אמרה: "אני לא פרח מפגר וקטין שעבר אונס והתעללות מינית מצד אב חורג מרושע. רחוק מכך". במהלך סדרת שיחות שקיימתי איתה בחודשים מאי, יוני ויולי השנה, סון־יי, תולעת ספרים עם חוש הומור מוזר, מתבטאת ברהיטות ומפגינה מודעות עצמית.

אנחנו מדברות בעיקר בבית העירוני בן שש הקומות שבו מתגורר הזוג באחד הבלוקים היפים באפר איסט סייד של מנהטן, אותו בלוק שבו צילם אלן את "אנני הול" לפני 42 שנים. "אני מנודֶה", הוא אומר באחד הימים שבו הוא מצטרף אלינו לארוחת צהריים, לבוש בתלבושת הרגילה של חולצת תכלת מכופתרת ומכנסי חאקי מקומטים. "אנשים חושבים שהייתי אבא של סון־יי, שאנסתי את הבת המפגרת והקטינה שלי והתחתנתי איתה". כמו להדגיש את הנקודה שלו, הוא מציין כי התרומה שלו ושל סון־יי לקמפיין של הילארי קלינטון הוחזרה להם ללא שום תגובה רשמית.

אלן, כמעט בן 83, אכלן בריא באופן קפדני במיוחד והיפוכונדר חסר תקנה, בוחן את האוכל שלו במזלג, בזמן שסון־יי משמשת המארחת הקשובה. היא ממלאת את כוס המים שלי בכל פעם שהיא מתרוקנת ומציעה לי מנה נוספת של לזניה וסלט עוד לפני שסיימתי את הביס האחרון.

לאחר ארוחת הצהריים אנחנו עולות במדרגות אל הסלון. בחדר חלונות ענק המשקיפים אל הגינה. על הקירות ציורים של אוסקר קוקושקה וג'ון סלואן, ומסביב פזורה קולקציה של פריטי אמריקנה: מבחר קנקני פיוטר (החביבים על אלן אך לא על סון־יי), עריסה עם שמיכות טלאים, כיסא טיפולים מרופד עור ירוק, ומפוח על הקיר. כשאני מביטה סביב, בודקת את חפצי הנוי האישיים מאוד, סון־יי מצהירה: "אם נתגרש, אני מקבלת את מעצור הדלת, שצורתו בובת דובי".

אני עצמי הייתי מיודדת עם אלן במשך ארבעה עשורים, ותמיד הסתקרנתי ממנו, גם בעקבות הבדידות הכמעט אספרגרית שלו, וגם בעקבות הפער בין חיים שלמים של פרודוקטיביות שאפתנית לבין הפרסונה הקולנועית ה'נעבעכית' והיעדר האגו הנראה לעין. חוסר המוכנות שלנו, או אולי חוסר היכולת שלו, להתמודד עם ההכפשות המתמשכות לגביו, תרמו גם הם להחלטה של סון־יי לדבר בפומבי.

נקודת המבט של פארו פורסמה במידה רבה, במיוחד בשתי כתבות נרחבות במגזין "ואניטי פייר": הסידור המוזר של מערכת היחסים שלה עם אלן, שבה שניהם גרו בדירות נפרדות; היחס האוהב והמחויב שלה לילדיה המאומצים (שמספרם הגיע בסופו של דבר לעשרה); והעניין הגובר של אלן, שהפך בסופו של דבר לאלימות מינית, מול דילן, שטענה בינואר האחרון כי באחר צהריים אחד באוגוסט 1992 נגע בה אביה באזור שהיא, כילדה בת 7, קראה לו "האיברים הפרטיים". בתגובה שהעבירה אלי בעקבות הראיון הנוכחי עם סון־יי, דילן קראה לטענה על כך שנדחפה על ידי אמה לדבר בפומבי "טענה פוגענית". "זה רק הופך אותי שוב לקורבן. הודות לאמא שלי, גדלתי בבית נפלא".

חצר אחורית עם בטון

ביחס לכמעט כל היבט במשק הבית של פארו, הסיפור של סון־יי, כמו של אחיה הקטן מוזס ושל אלן עצמו, שונה באופן ניכר ממה שסופר על ידי מיה ודילן ועל ידי הבן והאח רונאן פארו, עיתונאי ה"ניו־יורקר", שכתב השנה שורת כתבות בעלות פרופיל גבוה במיוחד בנושא MeToo#. אני לא יכולה לומר שאני יודעת מה באמת קרה שם; אף אחד לא יכול, מלבד אלן ודילן. אפילו השופט, שדחה בסופו של דבר את בקשת המשמורת של אלן על דילן, כתב כי "לעולם כנראה לא נדע מה קרה ב־4 באוגוסט 1992". 

בכל מקרה, תיאור השתלשלות העניינים על פי מיה ומצדדיה הוא שהוביל את השיח. שחקנים כמו גרטה גרוויג, קולין פירת' ומירה סורבינו התנצלו לאחרונה על כך ששיחקו בסרטים של אלן, ורבים ממעריציו הנלהבים פנו נגדו, החל ממבקר הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס" ועד רופא השיניים שלי, שאמר לי בביקורי האחרון שלעולם לא יצפה עוד בסרט של וודי אלן.

מצידה של סון־יי, למרות המלכותיות המסוימת ("מיה הגדירה אותי כ'אלגנטית', זה הדבר החיובי היחיד שהיא אמרה עלי") והחיים היוקרתיים שהיא חיה עכשיו, הכוללים שף ונהג - העניינים לא היו קלים. "לא היתה לי הפריבילגיה לעשות בלאגן", היא אומרת בקולה הצעיר, שבו עקבות קלות, כמעט בלתי מורגשות, של מבטא קוריאני. "נלחמתי על ההישרדות שלי מינקות".

אין תיעוד קיים של חייה המוקדמים, אבל מסמך חתום על ידי מיה פארו ואנדרה פרבין, אביה המאמץ, שלא הגיבו לכתבה זו, קובע את תאריך לידתה ב־8 באוקטובר 1970. "אני זוכרת שהייתי ענייה במיוחד. את יודעת, אין ריהוט, אין כלום. רק חדר עירום ואמא. היה לנו סוג של חצר אחורית עם בטון. אין עצים, אין שלכת. שם ביליתי את רוב הזמן, אני לא יודעת למה.

"ואז החלטתי יום אחד לברוח. החלטתי שזה לא יכול להימשך לנצח, שחייב להיות משהו טוב יותר בחוץ. אני לא יודעת איך הגעתי למסקנה הזו, אבל זה היה נס".

אני תוהה אם היא באמת זוכרת את המחשבות הללו, או שהן חלק מבנייה־מחדש בתור מבוגר, ולו רק משום שהן נראות מתוחכמות מדי לילדה בת 5. אבל היא מתעקשת שכך הרגישה. "את יודעת, תמיד הייתי בוגרת לגילי. לדעתי, בגלל השהייה ברחובות".

היא מספרת שבילדותה פארו ביקשה ממנה להכין קלטת על הוריה, עם פירוט על כך שהיתה בת של זונה שהיכתה אותה. "הבקשה בלבלה אותי כי לא היה לי זיכרון כזה, ולכן סירבתי. הייתי שמחה למצוא את האם הביולוגית שלי, אבל אני מניחה שהיא מתה".

"לא היה לי לאן ללכת", היא אומרת על התקופה ההיא בסיאול. "אז רצתי ברחובות, חיפשתי אוכל בפחי האשפה ואכלתי סבון. לסבון לא היה טעם טוב - אני יכולה לדמיין אותו עכשיו, הוא היה מגעיל. ואז חיפשתי אוכל מחוץ למאפייה, כי גוועתי ברעב, ואישה אחת שאלה אם אני רוצה משהו לאכול.

"היא קנתה לי משהו וניסתה לקבל ממני מידע היכן אני גרה. לא עניתי, והיא לקחה אותי לתחנת המשטרה. המשטרה שלחה אותי לבית יתומים. אהבתי את המקום, ואז באו אנשים לקחת אותי לבית יתומים אחר. אני זוכרת שהתחבאתי מתחת לשולחן".

"מעולם לא בילינו לילה בנפרד מאז שהתחתנו". אלן וסון־יי במשחק כדורסל ב־1994 (לצד השחקנית דיאן קיטון) // צילום: אי.פי

טון הדיבור שלה רגוע, כאילו חשוב לה להעביר את הפרטים בצורה נכונה, בלי להישמע מאדירה את עצמה או מרחמת על עצמה. "היא היתה חזקה מאז היתה בת 5, כנראה שזה גנטי באופן כלשהו", אומר אלן באחת הפעמים שהוא מופיע בחדר (מה שגורם לה למחות, "אתה מפריע לי").

ואכן, כבר בתחילת השיחות שלנו אני חשה שיש לה עמידות כלשהי, על סף הקשיחות. היא נראית נחושה להביט לאחור בניתוק - מלבד השלב שבו נכנסה לתמונה אמה המאמצת. זה היה בבית היתומים השני, שנוהל על ידי נזירות "שהיו נחמדות מאוד כלפיי, למרות שהייתי מרדנית קטנה. באחד הימים משכתי את כיסוי הראש של הנזירה כדי לספק את הסקרנות שלי אם יש לה שיער מתחת לכיסוי".

השליחה של פארו, אישה בשם קוני בול, שעבדה עבור ארגון ילדים בקונטיקט, בחרה בסון־יי מכל הילדים בבית היתומים. "כששאלתי את בול, שנים רבות לאחר מכן, מדוע בחרה בי, היא אמרה שנסחפה אחר החוצפה שלי. הסתובבתי סביב עצמי וקפצתי מהבמה, בזמן ששאר הילדים רק קדו קידה והלכו".

פארו היתה נשואה אז לפרבין, שאיתו הביאה לעולם שלושה ילדים. הם כבר אימצו שתי פעוטות וייטנאמיות, לארק ודייזי, ב־1973 וב־1974, וכדי לאמץ את סון־יי עברה פארו למעשה על החוק הפדרלי, שאפשר באותה תקופה רק שני אימוצים בינלאומיים לכל משפחה.

פארו שלחה בובות ומתנות אחרות לבית היתומים, ויום אחד, במאי 1977, באה לשם עם מצלמה ביד, לאסוף את הילדה שכבר היתה בת 6. "אני זוכרת את השנייה שהסתכלתי עליה לראשונה", אומרת סון־יי. "היתה סביבה התרגשות גדולה, והיא באה אלי וחיבקה אותי חיבוק גדול. אני עומדת שם בלי לזוז וחושבת, 'מי זאת האישה הזאת, והאם היא יכולה להוריד את הידיים שלה ממני?' היא לא הרגישה לי אמיתית או כנה".

מאז ואילך העניינים החמירו, לדברי סון־יי, אם כי דובר של המשפחה הפריך את כל הזיכרונות שלה על התעללות פיזית, הזנחה או העדפה של ילד אחד על פני אחר. שופט המשמורת פסק כי פארו היתה "הורה דואג ואוהב", וחמישה מילדיה - לארק, דייזי, איזיאה, קווינסי ורונאן פארו - אמרו בהצהרה: "אף אחד מאיתנו לא היה עד לשום דבר מלבד יחס רחום בבית שלנו".
סון־יי אומרת שממש מההתחלה היא ופארו היו "כמו שמן ומים", אולי משום שאומצה בגיל מבוגר מכדי להיות מעוצבת על פי הציפיות של פארו. את האמבטיה הראשונה שעשתה לה פארו, במלון בקוריאה, היא זוכרת כחוויה טראומטית.

"מעולם לא התקלחתי לבד כי בבית היתומים היתה אמבטיה גדולה, שכולנו נכנסנו אליה. כאן הייתי לבד, ופחדתי להיכנס למים. אז במקום לעשות את מה שהיית עושה עם ילד - את יודעת, אולי להיכנס איתו למים, לשים צעצועים, לשים את היד שלך במים כדי להראות שזה לא מסוכן - היא פחות או יותר זרקה אותי פנימה. מהרגע הראשון היא לא היתה אימהית כלפיי".

"מיה הטמיעה בי בושה"

הבית הראשון של סון־יי עם פארו היה בסארי, אנגליה, "בית יפה וציורי עם גג סכך, מוקף נרקיסים עד קצה האופק". היתה להם משפחה מעורבת, עוד לפני שהמונח נכנס לשיח: אנדרה פרבין, שאימץ את סון־יי; דייזי ולארק; מיה פארו; ושלושת הילדים הביולוגיים של הזוג - התאומים מת'יו וסשה, והאח הצעיר פלטשר.

משק הבית כלל גן חיות של ממש, כולל תוכי מדבר, כלבים וחתולים, לטאות וחמוס. "למרות השלווה הפסטורלית, באופן כואב הרגשתי לא שמחה. למיה ולאנדרה היו מצבי רוח מטרידים במיוחד, והיתה בבית היררכיה שמיה לא ניסתה להסתיר.

"פלטשר היה הכוכב, הילד המועדף. מיה תמיד העריכה אינטליגנציה וגם מראה, שיער בלונדיני ועיניים כחולות. אני הגעתי בלי לדעת מילה באנגלית. היא ניסתה ללמד אותי את האל"ף־בי"ת בעזרת קוביות עץ. כשלא סידרתי אותן נכון, היא היתה לפעמים זורקת אותן עלי או על הרצפה. מי יכול ללמוד בלחץ?"

סון־יי, שפארו שינתה את שמה לזמן קצר לג'יג'י (אולי משום שפרבין הלחין את המוזיקה לסרט בעל אותו שם), אומרת שחשבה לא פעם אם היה לה גורל טוב יותר בבית אחר. "הייתי רואה בתים הרחק באופק וחושבת, הו, אולי הם יאהבו ילדה קוריאנית נחמדה?", היא אומרת בעגמומיות. "את יודעת, ילדה קטנה ונחמדה".

ב־1979 התגרשו פארו ופרבין, ופארו עזבה את אנגליה וחזרה לארה"ב עם רוב הילדים (התאומים בני ה־9 נותרו מאחור עם אביהם). תחילה התגוררו באי מרתה'ס ויניארד שבמסצ'וסטס, שם סון־יי זוכרת תקרית שבה לא נתנו לה לשחק בבריכה עם הילדים הקטנים יותר.

"תמרנתי את דרכי פנימה, וכשלארק נפגעה - אולי החליקה או משהו - מיה צעקה עלי: 'תראי מה עשית! את אף פעם לא מקשיבה! הייתי צריכה לשלוח אותך לבית משוגעים!' רעדתי. כל כך פחדתי, עד שחשבתי שהיא באמת עומדת להעביר אותי לבית משוגעים".

בניו יורק התחילה פארו לשחק במחזה, והמשפחה עברה לדירה המרווחת של אמה, השחקנית מורין או'סליבן, בסנטרל פארק ווסט (שם צולם הסרט "חנה ואחיותיה"). סון־יי חלקה חדר עם לארק ודייזי.

לאחר שלמדה באופן לא רציף במשך קרוב לשנה, בעיקר על ידי אומנות בזמן שפארו הצטלמה לסרט "הוריקן" בבורה־בורה, היא הצטרפה לבית ספר ארעי במרתף של כנסייה. לאחר מכן הועברה לכיתה ג' בבית הספר פילדסטון, שם היתה מבוגרת בשנתיים מבני הכיתה שלה. סון־יי מתעקשת שפארו עשתה זאת רק משום שסברה שהיא "מפגרת באופן חסר תקנה".

"יש לי לקות למידה קטנה", היא אומרת כמעט בביישנות. "אף פעם לא דיברתי על זה כי מיה הטמיעה בי את הבושה מכך. הלקות התבטאה באיות, ולכן הייתי צריכה לעבוד הרבה יותר קשה בבית הספר. אבל הייתי חדורת מטרה וגיליתי עניין. הלוואי שהיה לי מורה פרטי שיעזור לי להכין את שיעורי הבית, כמו שיש לחלק מהילדים. עד היום יש לי בעיות עם מילים זהות בכתיב ובהיגוי אך שונות במשמעות ("תודה לאל שיש אייפון, אני משתמשת בפקודות קוליות בהכל!").

"מיה נהגה לכתוב מילים על היד שלי, מה שהיה משפיל, אז תמיד לבשתי חולצות עם שרוולים ארוכים. היא גם היתה הופכת אותי, מחזיקה אותי מהרגליים, כדי לגרום לדם להתנקז לראשי - כי חשבה, או קראה את זה, אלוהים יודע מאיפה הגיעה לרעיון הזה - שהדם שיזרום אליו יהפוך אותי לחכמה יותר, או משהו כזה.

"אחר כך היא החלה לתת לי סטירות, להכות אותי במברשת שיער או לקרוא לי טיפשה ומטומטמת. לפעמים היא איבדה את זה לחלוטין, למשל כשזרקה עלי ארנב עשוי פורצלן שקיבלה מאמה. היא מעולם לא באמת אהבה אותו, לכן כנראה זרקה אותו לעברי.

"הארנב נשבר לרסיסים, והייתי יכולה לראות בהבעת הפנים שלה שהיא הרגישה שחצתה את הגבול. כי זה באמת היה יכול לפצוע אותי".

"התייחסתי לוודי כאל לוזר"

מוזס פארו (40), שהיה בן שנתיים כשאומץ ב־1980, מתאר את האימהוּת של מיה באופן דומה: "שבירה מוחלטת של הרוח שלך, כדי שתעשה מה שהיא רוצה. מייד אחרי האימוץ זה ירח דבש, אבל אחר כך הכיסוי מוסר, ואתה מתחיל לראות את מיה כפי שהיא באמת".

במהלך שיחותינו הרבות אני שואלת את סון־יי כמה פעמים אם יש לה זיכרונות חיוביים כלשהם מהשנים עם פארו. בכל פעם היא עונה בשלילה, למרות שאני לא בטוחה אם תמיד ראתה את פארו באותם מונחים בוטים, או שזה דיוקן שהפך לאפל יותר במהלך הזמן, עד שיחסיהן הגיעו לסיומם לאחר שפארו גילתה צילומי פולארויד של סון־יי בעירום, שוודי אלן צילם לאחר שהחל הרומן ביניהם.

סון־יי אומרת שהיא "מצטערת" על כך שאמא שלה גילתה את התמונות ("לדעתי זה היה נורא עבורה"), אבל מציינת שהן צולמו בפרטיות, בביתו של אלן, עבורם בלבד. "את יודעת, שנינו היינו מבוגרים שעושים את מה שהם עושים בהסכמה", היא אומרת (היא היתה בת 21 באותו זמן), לפני שהיא מודה: "יכול להיות שיש משהו מאוד פרוידיאני בעובדה שוודי השאיר כמה מהצילומים על האח בבית שלו".

אלן נכנס לתמונה בתור בן הזוג של פארו כשסון־יי היתה בת 10. "הוא לא התעניין במפגש איתנו, הילדים, והתחושה היתה הדדית: אנחנו לא התעניינו בפגישה איתו. שנאתי אותו, כי הוא היה עם אמא שלי, ולא הבנתי איך מישהו יכול להיות עם אדם כל כך מגעיל ומרושע. חשבתי שהוא גם כזה".

כדי להחמיר את מצב העניינים, באחד הימים שמעה סון־יי את אלן אומר לפארו שהוא חשב שהיא "ביישנית באופן מוגזם וצריכה לראות פסיכיאטר". 

"חשבתי לעצמי, הנוירוטי המפורסם ביותר אומר את זה - בשעה שהוא עצמו מרוויח את הפרנסה שלו מזה שהוא ביישן! שנאתי אותו קודם לכן, אבל שנאתי אותו כפליים אחרי שאמר את זה".

"חשה בגידה איומה". מיה פארו // צילום: FilmMagic

הטינה שלה לא חמקה מעיניו של אלן. "את תמיד מסתכלת עלי כאילו שאת עומדת להגיח מאחורי הארון עם סכין", אמר לה פעם. סון־יי צוחקת כשהיא נזכרת בכך. "הוא כמעט כבש אותי עם ההערה הזו, כי היא היתה כל כך מדויקת".

על רקע ההיכרות שלי עם אלן במשך השנים, הגעתי להבנה כי למרות המתנות האמנותיות שלו והשנים האינסופיות באנליזה פסיכולוגית, יש בו משהו שלא מודע לסביבה שלו. הוא ההפך ממישהו שמתחבר לרגשות הפנימיים ביותר שלו. כשלחצתי עליו באחד הימים לספר לי מה משך אותו לפארו, ענה כאילו הוא קורא מקורות חיים: "היא היתה מאוד יפה. היא היתה חכמה. היא הציגה את הצד היפה שלה כלפי חוץ. היא היתה באותו ענף כמו שלי. מה יש לא לחבב?"

סון־יי, שנראית הרבה פחות מנותקת מבעלה, מוסיפה: "מיה מצטיינת בכל מה שהיא מתעניינת בו. היא צלמת מדהימה, היא מציירת וסורגת מצוין. היא היתה מאוד־מאוד יצירתית. זה חבל, יש דברים להעריך בנוגע אליה".

במקרה הזה העניין המדויק מאוד של פארו היה מכוון לאלן. "עוד שנים לפני שהיינו ביחד היא כתבה לי מכתב אהבה", הוא אומר. "כמה שבועות לאחר תחילת מערכת היחסים שלנו היא הציעה לי נישואים, ושבועיים לאחר מכן אמרה לי שהיא רוצה לעשות איתי ילד".

סון־יי חוקרת אותו ללא רחמים. "וזה לא דחה אותך? לא ברחת?" היא פונה אלי וממשיכה: "בגלל זה התייחסתי אליו בתור לוזר. הוא אדם מסכן ופתטי. נאיבי ונותן אמון, והוא כנראה היה בשליטה מלאה שלה. יש מי שחושב שהוא כל כך מבריק... ועדיין, בעניינים מסוימים הוא כל כך נאיבי, שזה גורם לראש שלך להסתחרר ואתה חושב שהוא מעמיד פנים. מיה היתה הרבה מעבר למה שהוא היה מסוגל להתמודד איתו".

"נוצלתי בתור עוזרת בית"

אלן המשיך לגור מעבר לפארק, בביתו שבשדרה החמישית. הוא מעולם לא ישן בדירה של פארו בסנטרל פארק ווסט. "לא ראינו בו אבא", אומרת סון־יי. "לא היו לו בגדים בבית שלנו, אפילו לא מברשת שיניים".

פארו שכרה בתחילה בייביסיטר כשנשארה לישון בבית של אלן, אבל מאוחר יותר השאירה את הילדים - סון־יי, לארק, דייזי, פלטשר ומוזס (הארבעה האחרונים צעירים מסון־יי) - לבד בלילה, עוד כשסון־יי היתה רק בת 12. "היא אסרה עלינו לספר לאנדרה שהיא עשתה את זה".

"אני והאחיות המאומצות שלי נוצלנו בתור עוזרות בית, בזמן שמיה היתה עסוקה בארגון הרהיטים, הזמנה מקטלוגים, עבודה על המחברות שלה ושיחות טלפון עם חברים. עוד בכיתה ג' עשינו את הקניות בסופר עבור כל המשפחה. לארק ואני היינו מכינות רשימה של כל מה שצריך בבית, הולכות לסופר, משלמות ופורקות את השקיות בבית.

"כשהלכתי לבית הספר פילדסטון, הייתי צריכה לאסוף את האחים שלי ממוסדות הלימוד. בקונטיקט לארק בישלה ואנחנו ניקינו את האמבטיות, פינינו כלים, שטפנו וניקינו את הרצפה. כשוודי התחיל לבוא לקונטיקט, הייתי מגהצת את הסדינים של מיה".

כשסון־יי הגיעה לגיל ההתבגרות, היא נותרה למעשה לבדה כדי לטפל בעצמה. "הלוואי שמיה היתה מלמדת אותי איך להתאפר. אני לא יודעת לעשות את הדברים האלה. היא מעולם לא לימדה אותי להשתמש בטמפון, והבייביסיטר שלי היא זאת שקנתה לי את החזייה הראשונה".

החברה הכי טובה שלה מכיתה ה' ואילך, אלכסיס קלארבור, מעידה שסון־יי אכן היתה עצמאית. "היא טיפלה בכל, כולל באחים הצעירים שלה, מגיל צעיר מאוד. לא היתה לה שום הכוונה, כמו שיש לרוב הילדים מהוריהם. אמא שלי היתה הרבה יותר אימהית כלפיה מאשר מיה. למשל, היא זו שלקחה את סון־יי לסיורים בקולג'ים".

גם מוזס מתאר ילדות שצובעת את מיה בתור עצלנית בכל הנוגע למטלות השוטפות של האימהוּת ומחמירה עם חלק מהילדים המאומצים. "כואב לי להיזכר במקרים שבהם ראיתי אחים שלי, חלקם עיוורים או מוגבלים פיזית, נגררים במורד המדרגות ונזרקים לחדר שינה או ארון, ולאחר מכן נועלים להם את הדלת מבחוץ", תיאר מוזס, כיום מטפל משפחתי, בבלוג שלו בחודש מאי. "היא אפילו סגרה את אחי ת'דיאוס, משותק בגפיים התחתונות מפוליו, בסככה בחוץ למשך לילה, בתור עונש על הפרה שולית של אחד הכללים". מיה הכחישה את כל הטענות בראיון למגזין "טיים".

ב־2016 ת'דיאוס התאבד בירייה. טאם, היתומה העיוורת מווייטנאם, מתה עשור לפני כן, בגיל 19, מכשל בלב, על פי מיה והדיווחים באותה תקופה. אבל לדברי מוזס, מותה של טאם היה התאבדות שנגרמה מנטילת כמות חריגה של כדורים. גם לארק מתה בנסיבות טרגיות בשנת 2008: היא חיה בעוני מרוד ולקתה בדלקת ריאות קטלנית, הקשורה לנגיף האיידס. בת 35 היתה במותה.

אז מי הבן של סינטרה?

המפגש החברותי הראשון של סון־יי עם וודי אלן התרחש כשהיא שברה את הקרסול, כששיחקה כדורגל בכיתה י"א. "הכאב הקרין מעלה ומטה בכל הגוף שלי, אבל צלעתי בחזרה לבית הספר (בית ספר קתולי לבנות, שאליו הועברה בכיתה ה'). לא התקשרתי למיה, זה לא היה בלקסיקון שלי להתקשר אליה לעזרה. כשהגעתי הביתה, וודי הביט בקרסול הנפוח שלי והציע שאראה רופא.

"כשחזרתי מהרופא, בגבס ועם קביים, וודי אמר שהוא מוכן להסיע אותי בבקרים לבית הספר. באותו זמן הוא היה בא לדירה שלנו ב־5:30 בבוקר לראות את דילן (שאותה אימצה פארו ב־1985) ואת סאצ'ל רונאן (שנולד ב־1987). התחלתי להתרכך כלפיו. את יודעת, הוא לא היה חייב להציע כלום".

אחר כך הם החלו ללכת יחד למשחקים של הניקס. זה היה, באופן אירוני, הרעיון של פארו, שידעה שהוא תמיד מחפש מישהו לצפות איתו בכדורסל. סון־יי מספרת שהחלה להיפתח לאלן, במיוחד משום שזיהתה שמצב העניינים החמיר בינו לבין אמא שלה. "הם כבר לא היו יוצאים לארוחות ערב ולא עשו שום דבר ביחד, אז ידעתי שמערכת היחסים היתה רק בגלל הילדים".

"אני מנודה, אנשים חושבים שאנסתי את הבת שלי". פארו ואלן עם הילדים סאצ'ל ודילן // צילום: GettyImages

פארו טענה בעבר שוב ושוב שהיא ואלן עדיין היו זוג באותה תקופה, אבל אלן מאשר את דבריה של סון־יי על כך שהחיבור עם פארו נפגע. "כשסאצ'ל נולד, מיה קנתה משאבה לחלב אם ונעלה את עצמה בחדר השינה איתו", הוא מספר. "היא אמרה לי שיש שבטים באפריקה ובדרום אמריקה שבהם הילדים יונקים עד גיל 7 או 8, ושהיא מתכוונת לעשות את זה עם סאצ'ל.

"כשהייתי הולך לשם לאכול ארוחת ערב עם הילדים, היא היתה לוקחת אותו לחדר השינה שלה וסוגרת את הדלת. היא היתה לגמרי אובססיבית לגביו".

סון־יי מוסיפה: "היא מעולם לא הצליחה לאהוב יותר מאדם אחד בכל פעם, כנראה. כך שכאשר סאצ'ל הגיע, כל המיקוד שלה הופנה כלפיו. אני זוכרת שהיא היתה בחדר הסגור, מיניקה את סאצ'ל או ישנה איתו, ודילן היתה מחוץ לדלת, בוכה".

פארו אמרה פעמים רבות שמה שקרה היה הפוך - כלומר, שאלן היה אובססיבי בקשר לדילן. באשר לכך שפארו היתה ננעלת בחדר השינה שלה, אמר דובר מטעם המשפחה כי הדבר נבע מהתאוששות מלידה קשה.

אני מנצלת את ההזדמנות הזו כדי לשאול את אלן על השמועות, שלא הופרכו על ידי מיה, על כך שרונאן הוא בנו של פרנק סינטרה. פארו נישאה לסינטרה בגיל 21, כשהוא היה בן 50, והם התגרשו כעבור שנתיים.

"אני חושב שהוא הבן שלי, אבל לא הייתי אומר את זה בוודאות. שילמתי עבורו מזונות במשך כל הילדות שלו, ואני לא חושב שזה הוגן במיוחד אם הוא לא שלי. מיה גם הציגה את עצמה בתור אדם מאמין, והיא בבירור לא היתה אם היא באמת נכנסה להיריון מהרומן ההוא".

כמו סצנה מסרט של עצמו 

ב־1991 סיימה סון־יי את בית הספר מארימונט. עדיין יש לה עותק של ספר המחזור שלה, שבו כתבה פארו: "אמא לא יכולה לחלום על בת טובה יותר. את פלא ומקור לגאווה ולאושר. אני מודה מקרב לב על כל דקה לאורך הדרך. ברכותיי, בראבו, ושלוש קריאות הידד לסון־יי שלנו".

סון־יי מביטה בי באופן מסויג כשאני קוראת את ההקדשה. אני שואלת אותה מה היא מרגישה לגביה, והיא אומרת: "הייתי מלאת הכרת תודה כלפיה. הייתי אדם נוראי אלמלא הרגשתי כך, לא?"

בהזדמנות אחרת היא מראה לי שני אלבומי תמונות שפארו הביאה לאחר שהרומן של סון־יי עם אלן התפרסם והיא כבר לא גרה בבית. התמונות מראות יתומה הולכת וגדלה במגוון שמלות מתוקות, חמודה להפליא, בליווי טקסט בכתב היד של פארו: "עשית אותי טובה יותר, סון־יי, וזה אושר גדול".

ההבדל בין תיעוד העניינים של פארו לבין התיעוד של סון־יי קשה להבנה. האם הדברים באמת נראו כל כך טוב, אבל למעשה היו רעים? האם יכול להיות שהאמת נמצאת איפשהו באמצע? כשאני אומרת לסון־יי שזו היתה אולי מחווה נדיבה של פארו להכין את האלבומים מלכתחילה, ואחר כך להביא לה אותם, היא אומרת: "מיה חשבה שהיא תוכל לכבוש אותי עם האלבומים. שאני אביט בהם, ארגיש אשמה וארוץ אליה בחזרה. אני בטוחה שהיה מדובר בצעד מחושב.

"מיה מעולם לא השקיעה בבית. הלוואי שהיתה משקיעה. האלבומים היו משהו שהיא אהבה לעשות להנאתה. היא הכינה אותם לכל הילדים. היא ניסתה ליצור גרסת אגדות של המציאות. הלוואי שבמקום להכין את האלבומים, היא היתה מבלה איתי זמן איכות".

בקיץ 91' עבדה סון־יי כמוכרת בבית כלבו גדול, ואחר כך החלה את לימודיה באוניברסיטת דרו בניו ג'רזי. תחום הלימודים המרכזי שלה היה אמנות. במהלך אותו סתיו החל הרומן שלה עם אלן. שניהם מעורפלים באשר לאופן שבו החברות שלהם הפכה למינית.

"זה היה לפני 25 שנים, והיה מדובר בתהליך הדרגתי", היא משיבה, "לדעתי וודי ניסה להשיג אותי כי במשחק הכדורסל הראשון התברר לו שאני יותר מעניינת ומשעשעת ממה שחשב. מיה תמיד היתה מטיחה בו כמה לוזרית הייתי".

בשלב מסוים סון־יי שולחת לי מייל המתייחס לתחילת הרומן. "דיברנו לא מעט", היא כותבת, "ולמיטב זיכרוני חזרתי מהקולג' בחופשה כלשהי, והוא הראה לי סרט של ברגמן, אולי 'החותם השביעי'. שוחחנו עליו, וכנראה הייתי מרשימה, כי הוא נישק אותי. לדעתי זה התחיל את הכל. נמשכנו זה לזה כמו שני מגנטים". 

במילים אחרות, ההתחלה של מה שהפך לזוגיות ארוכת שנים נשמעת כמו סצנה הלקוחה ישירות מסרט של וודי אלן.

בהתחלה, אומרת סון־יי, היא ואלן דיברו על האופן שבו עשויה מערכת היחסים שלהם להשפיע על פארו ועל המשפחה, אם תתגלה. הם תכננו לשמור אותה בסוד, אבל אף אחד מהם לא דמיין שמה שאלן קרא לו "הרומן קצר הטווח" שלהם, יימשך מעבר לכך.

"זה הפך למערכת יחסים באמת כשחיברו בינינו בעקבות ההאשמות על הטרדה מינית", היא אומרת. "אלמלא ההתפתחות הזאת, הוא אולי היה ממשיך להיות עם פארו, לטובת הילדים".

סון־יי מאפיינת את הרומן שלהם בתור "דילמה מוסרית". אף שלדבריה, הכל נגמר אז בין וודי למיה, "עדיין היתה בגידה גדולה מאוד משני הצדדים, דבר נוראי לעשות, הלם נוראי שייגרם למיה".

"אני יודעת שזו לא הצדקה", היא ממשיכה, בעודה יושבת מולי בגב ישר. "אבל מיה מעולם לא היתה נחמדה אלי, מעולם לא התייחסה אלי בצורה מכובדת. וכאן היתה לי הזדמנות למישהו שמראה לי חיבה ונחמד אלי, כך שמובן שהייתי נרגשת וקפצתי על ההזדמנות. הייתי טיפשה ואידיוטית אם הייתי נשארת עם מיה".

אחרי רגע היא מוסיפה, ולו כדי ליישר את ההדורים: "אני לא הייתי זו שרדפה אחרי וודי, מאיפה היה לי אומץ לזה. הוא חיזר אחריי. זו הסיבה לכך שמערכת היחסים עבדה: הרגשתי מוערכת. זה מחמיא לי. הוא לרוב אדם מסוגר, והוא לקח צעד גדול קדימה".

למרות זאת, לא מפתיע שהציבור ראה את מה שקרה בתור מקרה של גילוי עריות, במיוחד משום שהתפקיד של אלן במשפחה של פארו מעולם לא היה ברור מלכתחילה. האם הוא היה גורם מפריע, או מילא את תפקיד ההורה?

"בנשיקה הראשונה נשביתי"

סון־יי נחושה שאלן לא היה עבורה ממלא מקום אבא. "כבר היה לי אבא. זה היה אנדרה פרבין, ומיה מעולם לא התחתנה עם וודי והם מעולם לא חיו ביחד. הוא היה החבר שלה, פשוט ולעניין. כמו ישות נפרדת. חשבתי שמיה הונתה אותו כשגרמה לו להאמין שהיא היתה אמא נפלאה.

"הרגשתי שהוא לא שם לב אלינו יותר מדי, לא מישהו ששווה להכיר. זו הסיבה לכך שהשוק הכי גדול עבורי הוא שבסוף הפכנו לזוג".

ואולי, כמו שאמרו אנשים, היא סוג של ילדה שהפכה לארוטית עבור אלן? אין ספק שפארו קבעה את התשתית לפרשנות הזאת כשהשתמשה לראשונה במילה אונס כדי לתאר את מה שקרה בין אלן לסון־יי. העניין הודגש על ידי ההאשמות של דילן, מה שגרם לאלן להיראות כבעל נטיות פדופיליות. 

אני אומרת להם שאיני יכולה שלא לתהות אם החלו להיות יחד כדי לנקום בפארו, במודע או שלא במודע. אלן אומר שלא נראה לו, וסון־יי טוענת ש"זה מגוחך. האם אני איתו כבר 20 שנה כדי לנקום במיה?"

כשאני יוצאת עם שניהם לבלות, אני מבחינה שאלן לוקח את היד של סון־יי ומחזיק אותה בזמן ארוחת הערב. מדי פעם הוא מעביר את ידו בשיערה בזמן שהוא עומד מאחוריה. היא דואגת לו במתיקות כשהם נכנסים למסעדה, והוא לא בטוח בצעדים שלו. אבל אף אחד מהם לא נראה מעריץ גדול של הבעות תשוקה.

"זה לא שאמרנו לעצמנו, 'אלוהים אדירים, חייבים להתחתן'", אומר אלן. "מערכת היחסים שלנו העמיקה בזמן שעברנו את מטר ההאשמות הנוראיות, והפפראצי הכריח אותנו לעשות הליכות על גג הפנטהאוז שלי".

סון־יי מספקת שתי גרסאות במקביל, תלוי באיזה יום אני תופסת אותה: פעם זו משיכה שהתפתחה באיטיות, ופעם אהבה ממבט ראשון. "הייתי מאוהבת בו בטירוף", היא מודיעה, וזה נשמע כן כאילו קרה אתמול. "נמשכתי אליו לחלוטין, פיזית ומינית.

"הוא אמנם אמר שאני בטח אפגוש מישהו בקולג' וזה יסתיים, אבל אני כבר החלטתי. הבנתי עד כמה הוא מבין, ואיזה אדם מתוק הוא. חיבבתי אותו יותר ויותר".

באימייל שהיא שולחת לי, היא משנה מעט את התרחיש, מראה צד אחר שלה, כזה שמוציא אותה פחות ילדה פגיעה ותמימה ויותר פלרטטנית רבת־קסם. "לדעתי וודי אהב את העובדה שהיתה לי 'חוצפה' כשהתנשקנו לראשונה, ואמרתי לו: 'באמת תהיתי כמה זמן ייקח לך לעשות את הצעד'. מהנשיקה הראשונה הוא שבה את ליבי ואהבתי אותו".

"אל תדאג, אני לא אובדנית"

בעת שחיכתה שסאצ'ל יסיים פגישה עם הפסיכיאטר בדירה של וודי בינואר 92', גילתה מיה את תמונות העירום של סון־יי. 

"אני זוכרת שיחת טלפון כשהיא מצאה את התמונות", אומרת סון־יי. "הרמתי את הטלפון, ומיה אמרה: 'סון־יי'. זה כל מה שהיא היתה צריכה להגיד, בטון הדיבור המקפיא שלה. ידעתי שהחיים שלי נגמרו ושהיא יודעת, רק מהדרך שבה אמרה את השם שלי.

"כשהגיעה הביתה, היא שאלה אותי על זה. באינסטינקט הישרדותי הכחשתי הכל. ואז היא אמרה: 'יש לי תמונות'. ידעתי שנתפסתי. כמובן, היא נתנה לי סטירה, את כבר מכירה את הדרך שבה הדברים עבדו.

"ואז היא התקשרה לכולם. היא לא הכילה את המצב, והפיצה את זה כמו אש בשדה קוצים. כשוודי הגיע, היא צעקה עליו. במקביל, דילן וסאצ'ל, שהיו אז בני 6 ו־4, שמעו אותה משתגעת, צועקת באמצע הלילה".

ב־18 בינואר, כפי שמספרת פארו בספר הזיכרונות שלה, "What Falls Away", היא כתבה מכתב קבוצתי לילדיה, שהחל במילים: "זוועה בוצעה נגד המשפחה שלנו, ובלתי אפשרי להבין אותה. אתם יודעים שאני חולקת את הכאב, הבלבול והכעס שלכם, אבל אני מרגישה שאני צריכה לדבר ולחשוב קדימה ביחד איתכם".

"לא הוגן". דילן פארו // צילום: אי.פי

סון־יי מספרת כי זמן קצר לאחר מכן זרקה אותה פארו מהדירה בסנטרל פארק ווסט, והיא נאלצה לגור בבית של חברים. "רציתי לחזור לבית, כי כשהייתי בחוץ לא היה לי מושג מה קורה. אז היא הרשתה לי לחזור, ויכולתי לשמוע אותה מדברת עם וודי בטלפון, אומרת 'היא מתחרטת על הכל, היא מאיימת להתאבד'. זה היה שקר".

אלן מצטרף: "היא היתה מתקשרת אלי באמצע הלילה ואומרת, 'סון־יי מאיימת לקפוץ מהחלון'. ואת יודעת, מיה היא שחקנית טובה בצורה בלתי רגילה, ואני חושב לעצמי, 'אלוהים אדירים!'". דובר המשפחה טוען כי סון־יי אכן דיברה על התאבדות, וכי מיה "עשתה את המיטב כדי להגן על הילדים שלה מטראומה שנגרמה על ידי חשיפת הרומן".

בשלב מסוים פסיכיאטר שחי בקומה של פארו אמר לה כי פגישות עם פסיכיאטר עשויות לעזור לסון־יי, והמליץ על פסיכיאטר באוניברסיטת קולומביה. "הייתי חייבת להיות זהירה", אומרת סון־יי, "כי לא הייתי בטוחה אם מיה היא זאת שאמרה לו להגיד את זה. הוא הציע לוודי לשים בשבילי כסף לקולג', כי הם מאיימים לנתק אותי פיננסית". סון־יי ראתה את אנדרה פרבין זמן קצר לאחר שהתמונות התגלו, והוא אמר לה שהוא לא ימשיך לשלם על הלימודים שלה.

במה שנשמע כמו סצנה הלקוחה מ"תינוקה של רוזמרי" - זו שבה רוזמרי ההרה (המשוחקת על ידי פארו) מבינה שנקלעה לעלילה מסוכנת וממהרת ברחבי העיר בחיפוש אחרי תא טלפון - סון־יי נזכרת ש"היו דיבורים כלשהם על כך שמיה שכרה מישהו שיעקוב אחריי. הייתי לחוצה כל הזמן. בפינה של רחוב 81 וסנטרל פארק ווסט ראיתי טלפון ציבורי. התקשרתי לוודי ואמרתי לו: 'אל תדאג, אני לא אובדנית. אני לא מתחרטת על כלום, ותעשה מה שאתה צריך לעשות - אני אבין'. אלו היו המילים המדויקות שלי. ידעתי שיש לו הרבה להתמודד איתו, ושהדבר האחרון שהוא צריך זה לדאוג לגביי".

"זאת סתם חתיכת נייר"

בוולנטיינ'ס דיי של 1992 שלחה פארו לוודי אלן קולאז' גותי מפורט, שבו הדביקה תמונה משפחתית על לב מעוטר בפרחים ומוזהב, ואז תקעה שיפודים בלבבות של הילדים וסכין אמיתית בלב שלה.

אחותו של אלן, לטי ארונסון, מספרת שבערך באותו זמן פארו התקשרה אליה. "היא אמרה לי, 'וודי לקח את הבת שלי, אני אקח את שלו'. אמרתי לה, 'אל תהיי מגוחכת. (דילן) אוהבת את וודי, לילדה צריך להיות אבא'. היא אמרה: 'לא אכפת לי'".

הסערה הזאת התרחבה, באופן פרדוקסלי, לצד מציאות שגרתית, שבה פארו ואלן המשיכו להיות יחד, אם כי באופן מלא תהפוכות, והיא אף שיחקה בסרטו האחרון, "בעלים ונשים".

"לא ידעתי מה עומד לקרות", אומרת סון־יי. "מיה היתה כל כך לא יציבה. אני מבינה שהיא כעסה - אל תביני לא נכון, היתה לה הזכות המלאה לכעוס. אבל היא היתה כמו פתח ניקוז של כיור ששואב את הכל".

באותו קיץ סון־יי הלכה לעבוד כמדריכה במחנה במיין. אלן נהג להתקשר אליה בתדירות גבוהה בשם הקוד 'מר סימון'. היא פוטרה בעקבות השיחות האלה, חזרה לניו יורק ונשארה אצל חברתה, אלכסיס. עד לנקודה זו פארו חשבה שמערכת היחסים של הזוג נגמרה.

ב־1 באוגוסט התקשרה פארו לסוזן קואטס, פסיכולוגית שעזרה למשפחה, תיארה את אלן בתור "שטני ומרושע" והפצירה בה "למצוא דרך לעצור אותו". מכאן ואילך המאבק בינה לבין אלן רק התלהט, עם האשמות והאשמות־נגד שהתעופפו באוויר.

כעבור שלושה ימים התרחשה לכאורה ההתעללות המינית בדילן, בכוך קטן בבית של מיה. מיה יצרה בסופו של דבר סרטון וידאו, שבו היא שואלת את דילן מה קרה - סרטון שהיה מקור למחלוקת גדולה במהלך השנים. מיה והמקורבים לה, שטוענים כי ראו אותו, אומרים שזו ההוכחה לכך שדילן הוטרדה מינית. אלן והמקורבים לו, שטוענים כי ראו את הסרטון, מתעקשים שדילן עברה מניפולציות ברורות שהובילו אותה להאשים את אביה, כפי שהוצג בדיוני המשמורת.

"קצת יותר משבוע אחרי ההתעללות לכאורה בדילן, שניים מעורכי הדין של מיה, אלן דרשוביץ ודיוויד לבט, העלו בפניי את הרעיון של הסדר פשרה חסוי ומיידי של 7-5 מיליון דולר", אומר אלן. "באותו יום תבעתי את מיה בבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק על המשמורת על סאצ'ל, דילן ומוזס. טענתי שהם לא בטוחים בידיה, ושהם יופנו נגדי".

ארבעה ימים לאחר מכן פרסם אלן הצהרה המאשרת את מערכת היחסים עם סון־יי, "שהיא אמיתית ונכונה, למרבה השמחה". הוא הודיע גם שהוא אוהב אותה, מה שהפתיע את סון־יי.

"נודע לי שהוא אוהב אותי רק כשהוא ערך את מסיבת העיתונאים ואמר זאת בפומבי. אפילו אז לא הייתי בטוחה שהוא מתכוון לזה. מעולם לא אמרנו זה לזה את המילים האלה. אני לא דיברתי איתו על הרגשות שלי כדי שלא ייבהל ויתרחק. לא רציתי להודות בפני עצמי עד כמה נשביתי בקסמיו".

ב־18 במארס 1993, לאחר חקירה של שבעה חודשים על ידי צוות של שלושה חוקרי התעללות בילדים בבית החולים ייל־ניו הייבן, הודיעו עורכי הדין של אלן כי הדו"ח מנקה אותו מחשד להטרדה של דילן פארו. עורכי הדין של מיה קראו לדו"ח החסוי "לא שלם ולא מדויק".

ב־3 במאי 1993 פורסמה הצהרה בשבועה על ידי ג'ון לבנטל, רופא הילדים שהוביל את הצוות, שלהערכתו, דילן אינה יציבה רגשית ואומנה על ידי מיה להאשים את אלן. אבל חודש לאחר מכן, בהחלטה בת 33 עמודים, השופט אליוט וויליק הטיל ספק בדו"ח של החוקרים מייל. הוא אמנם ציין כי "לא סביר שאלן יואשם בהטרדה מינית", אבל הביע אמון בעדות של מיה על כך שהוא היה "מביע חיבה באופן אגרסיבי, לא נתן (לדילן) מספיק מרחב משלה ולא נתן כבוד לשלמות הגוף שלה".

וויליק דחה את בקשת המשמורת של אלן, כמו גם את זכויות הביקור אצל דילן. שנה לאחר מכן הפסיד אלן בערעור על החלטה זו. במקביל, החוקרים של המשרד לרווחת הילד של מדינת ניו יורק השלימו חקירה שנייה של התיק והגיעו למסקנה שאין עדות מהימנה לכך שדילן הוטרדה או עברה התעללות.

ב־23 בדצמבר 1997 נישאו וודי אלן וסון־יי פרבין במשרד ראש העיר בוונציה, הגם שאף אחד מהם, כפי שאמרו לי, לא מאמין במוסד הזה. "את יודעת, חשבתי שזו חתיכת נייר", אומרת סון־יי, "סתם עניין מטופש".

העובדה שהנישואים שלהם נמשכים כבר שני עשורים היא סוג של הפתעה אפילו עבורם, שלא לדבר על אחרים המביטים מהצד. "זה מה שמיה בטח היתה הכי בהלם ממנו", אומרת סון־יי, "זה כל כך זר עבורה, היא כנראה לא יכולה לתפוס את זה".

אני שואלת את סון־יי אם היא חושבת שהיתה יכולה להתנהל עם הרומן הזה אחרת, ואולי לא להתחיל בו בכלל. "לא", היא אומרת בלי להרחיב. אלן סבור ש"התוצאה היתה אותה תוצאה גם אם הייתי בורח עם דיילת אוויר ומבקש משמורת משותפת על הילדים, או ביקורים. סקס הוא תמיד כמו רגשות אשמה יהודיים - יש לו השפעה דרמטית כלשהי על הקהל".

סון־יי סיימה תואר שני בחינוך מיוחד באוניברסיטת קולומביה, ומתנדבת בבתי ספר. האמונות החזקות שלה שהבאת ילדים לעולם נובעת מנרקיסיזם, הובילו אותה ואת אלן לאמץ שתי ילדות. שני שופטים בחנו כל אימוץ, כפי שנעשה באופן שגרתי, ואישרו אותם.

"הייתי יכולה ללדת ילדים, בהחלט", היא אומרת, "אבל מעולם לא רציתי. חשבתי שזה יהיר ואגוצנטרי. אני לא צריכה ילדים עם מאפיינים דומים לשלי ודומים לי ולוודי. למה הדנ"א של מישהו הוא כל כך מיוחד? למה שמישהו ימשיך להתרבות, כשיש כל כך הרבה ילדים שם בחוץ שזקוקים לבית אוהב?"

הבנות - בצ'ט (19) ומאנזי (18) - קרויות על שם ענקי הג'אז סידני בצ'ט ומאנזי ג'ונסון. "בזכות מיה ידעתי איזה סוג של אמא אני לא רוצה להיות", אומרת סון־יי, "כשקיבלתי לראשונה את בצ'ט כתינוקת, הרגשתי את כובד האחריות, שיש כאן בן אנוש שהוא דף חלק.

"חשבתי, 'אלוהים אדירים, היא תלויה בי בכל!' ופתאום נבהלתי. אבל עם מיה הייתי אחראית לאחים הקטנים שלי, ועשיתי הרבה בייביסיטר, כך שבאמת ידעתי מה צריך לעשות. אמרתי לוודי: 'מה אתה חושב עליה?' והוא אמר: 'היא פשוט מושלמת', וכל הפחדים שלי התעופפו מהחלון".

"אני רוצה לפנק אותה"

על פי חברים של סון־יי, שילדיהם הלכו לבית הספר יחד עם הילדות שלה, היא היתה אם פעילה מאוד. לקחה את הילדות למוזיאונים, להצגות ולסרטים - מקומות שבהם, לדבריה, לא היתה עם פארו מעולם.

היום בצ'ט היא סטודנטית שנה שנייה בקולג', ומאנזי החלה את השנה הראשונה שלה. סון־יי ואלן מחוברים יותר מאי פעם, אפשר לומר סימביוטיים. אלן מתאר את האופן שבו הם מבלים יחד בתור "משחק מקביל", מה שמצחיק את סון־יי.

"משחק מקביל", היא חוזרת, "כן, אני חושבת שאתה צודק. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר יחד, ואז אני עושה פעילות גופנית. פילאטיס עם המאמן שלי, או הליכה על ההליכון. אני גם עושה יוגה. אני קוראת את ה'ניו יורק טיימס' ומסמנת לוודי כתבות לקריאה.

"אחר כך אנחנו אוכלים ארוחת צהריים, ואחר הצהריים אני נפגשת עם חברה והולכת למוזיאון או לקניות או למשהו אחר". סון־יי אומרת שהיא אוהבת בגדים, ויש לה חוש אופנה מעורר קנאה, אבל היא קוראת לעצמה צרכנית זהירה. "וודי קורא לי חסכנית בדברים הקטנים ופזרנית בדברים הגדולים", היא מודיעה בצהלה. "אני הולכת הרבה למכירות של דוגמיות אופנה, ואת הפרחים והפירות קונה בסופר.

"ואז אנחנו אוכלים ארוחת ערב, לרוב עם חברים. אנחנו אוכלים את כל הארוחות שלנו יחד". "היא ממלאת את לוח השנה החברתי שישה שבועות מראש", מתערב אלן בעגמומיות קלה, והיא ממשיכה: "מעולם לא בילינו לילה בנפרד מאז התחתנו".

אני שואלת את סון־יי אם היא חושבת שעוצבה מחדש על ידי בעלה. "עוצבתי מחדש?" היא שואלת, "הוא נתן לי עולם שלם שלא היתה לי גישה אליו. אם את מתכוונת בצורה הזאת, אז כן".

אלן מצטרף, למקרה שלא קיבלתי את הרושם הנכון: "יש לה אישיות גדולה. נתתי לה את הגישה החומרית ואת ההזדמנות, אבל זה הכל היא. אני יותר מופנם וחסר ייחוד".

האם הם רבים? "אולי על הילדות", עונה סון־יי מייד. "הוא מרגיש שאני מחמירה איתן מדי, ואני מרגישה שהוא רחמן מדי". אלן: "זה הוויכוח הבסיסי סביב ילדים, בין ההורה המשליט משמעת להורה השני. סון־יי כל כך ממושמעת בחיים. היא היתה צריכה לשרוד ולשלוט בחיים, והיא עושה זאת באופן יפהפה. אני, מצד שני, מגיע ממשפחה יהודית אוהבת (לא שהם נשמעים אוהבים במיוחד עבורי - במיוחד אמא שלו, שאמרה לי פעם שהיא סטרה לו בכל יום, אבל הכל יחסי).

"אני נותן לילדות כל מה שהן רוצות, מתי שהן רוצות. אני רוצה לפנק אותן כמו שאני רוצה לפנק אותה". סון־יי צוחקת. "זה בסדר אם זה מכוון אלי, אבל טוב שיש להן איזון".

(דפני מרקין, ניו יורק מגזין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו