27 דקות - זה משך הזמן שחלף מרגע שמסר צה"ל את ההודעה לצבא רוסיה על התקיפה המתוכננת בלטקיה, ועד שהופל מטוס הביון הרוסי.
הנתון הזה מקפל בתוכו את הסיפור כולו. את התיאום, את מרווחי הביטחון, את החובבנות הסורית ואת הציניות הרוסית. ולא רק אלה; ההודעות שמועברות לרוסים באמצעות "הקו החם" שפועל בין "הבור" בקריה לבין חדר המבצעים של חיל האוויר הרוסי בבסיס חמיימים, לא כוללות רק דיווח לקוני על התקיפה. נאמר בהן גם באיזו גזרה תתבצע התקיפה, ומהיכן יגיעו המטוסים.
לרוסים היה אם כך הרבה זמן להתכונן. ליתר דיוק: יותר מעשר דקות מרגע ההודעה על התקיפה ועד לתקיפה עצמה, ואז עוד כרבע שעה עד שהופל המטוס שלהם. בזמן הזה הם יכלו לוודא שכל כלי הטיס שלהם מתרחקים מהגזרה, ולתאם גזרות עם מערך ההגנה האווירית הסורי. דבר מזה לא נעשה; רק עכשיו, אחרי התקרית, הודיעה רוסיה כי תעביר לסוריה מערכות זע"ט (זיהוי עמית־טורף), שאמורות להבחין בין מטוס ידידותי לעוין.
להגדיר מחדש, לא לרמוס
בישראל הופתעו מאוד מהעוינות הרוסית הגלויה בעקבות התקרית. התקוות הראשוניות שמדובר בזעם מעושה שיחלוף, ובשטח דבר לא ישתנה, התחלפו בדאגה עמוקה. כמה צעקנים, ובהם חברי כנסת חסרי אחריות, הזדרזו אמנם להציע שישראל תעמיד את רוסיה במקומה ותבהיר לה מי בעלת הבית באזור. אבל בדרג המדיני־ביטחוני הבכיר איש לא התפתה למשחקי כוח מיותרים. פערי הכוחות ברורים, אמר אחד האישים שהשתתף בדיונים; די שהרוסים ישתעשעו ברעיון של הטלת סנקציות על כל גורם שסוחר עם ישראל - כמו שארה"ב עושה לאיראן - כדי לקפל אותנו ברגע.
זה לא עומד על הפרק. מוסקבה לא מחפשת, לפחות כרגע, לרמוס את ישראל. היא כן רוצה להגדיר לה כללי משחק ולהרגיע אותה. להעמיד אותה במקום. מלכתחילה הרוסים לא אהבו את התקיפות של חיל האוויר בסוריה; לא רק מחשש שחיילים רוסים ייפגעו, אלא משום שזה הלבין את פניהם. ישראל עשתה הכל כדי להימנע מכך, אבל המציאות היתה ברורה לכולם: אם ישראל תוקפת מטרות סמוך לכוחות רוסיים, זה אומר שאו שלרוסיה לא אכפת, או שהיא לא מעוניינת לעצור את זה. כך או כך היא נראית רע.
אבל המשחק הרוסי רחב מהסיפור הישראלי־סורי. הוא מכוון למגרש של הגדולים - לוושינגטון. לא בכדי רגע אחרי ששר ההגנה הרוסי שויגו הציג את העברת מערכות ההגנה S-300 לסוריה כעובדה מוגמרת, הגיע שר החוץ לברוב ואמר שהוא מוכן לדון בנושא עם ארה"ב. התרגום של דבריו היה פשוט: אם הכוחות האמריקניים ייצאו מאזור טנף, במזרח סוריה, אנחנו נשקול לא לחמש את משטר אסד.
ישראל יכולה כמובן להשפיע על המהלכים הללו, אבל בדרך שונה משסברה עד כה. אם עד לתקיפה בלטקיה היו משוכנעים בארץ שקשרי נתניהו־פוטין והתיאום בין הצבאות יוכלו לכל, היום ברור שרוסיה רואה קודם כל את עצמה, אחר כך את בת־חסותה סוריה (שבהגנתה היא חפצה כדי ליהנות מפירות שיקומה הכלכלי), ורק בהמשך גורמים אחרים, ובהם ישראל. מכאן שעל ישראל לחזור ליסודות: המשענת הביטחונית היחידה היא ארה"ב, והתיאום איתה הוא קריטי בעיקר במקרים שבהם נדרש גב מעצמתי.
כמה אבנים יש בדומינו?
מרתק היה לחזות השבוע בשיח שהתנהל בין ירושלים למוסקבה. זה היה לרוב שיח של חירשים; בעיקר בנוגע להשתלשלות האירועים. בישראל טענו שאין קשר בין החוליה הראשונה בשרשרת (התקיפה) לחוליה האחרונה (הפלת המטוס), משום שהחוליה האמצעית (ירי הנ"מ הסורי) מנתקת אותן.
במוסקבה הדפו את ההסבר הזה וטענו כי מדובר באפקט דומינו. האבן הראשונה (התקיפה) הפילה את השנייה (הנ"מ) שהפילה את השלישית (המטוס). מכאן שאם ישראל לא היתה תוקפת, לא היה נופל המטוס.
אבל אם לוגיקת הדומינו הרוסית הזאת עובדת, יש לה ארבע חוליות, ולא שלוש. הראשונה היא הפעילות האיראנית בסוריה, שגרמה לשנייה (התקיפה), שהובילה לשלישית ולרביעית.
את זה רוסיה מסרבת לקבל. זה לא שהיא אוהבת את הפעילות האיראנית בסוריה, ההפך הוא הנכון, אבל היא לא חיה בשלום עם שום הסבר שיש בו פחות מ־100 אחוז אחריות כחול־לבן. לאסד וכוחותיו - שבשילוב של חובבנות וחוסר אחריות גרמו להפלת המטוס - הם נתנו פטור מלא, והאיראנים הם בכלל לא צד לסיפור. מבחינת מוסקבה, הכל מתחיל ונגמר בישראל.
עוינות רוסית. נתניהו ושויגו // צילום: חיים צח/לע"מ
אלה חדשות מדאיגות בהסתכלות לעתיד. שלוש שנים מאז נסעו רה"מ נתניהו והרמטכ"ל איזנקוט למוסקבה - נסיעה שהולידה את התיאום בין הצבאות - הצליחה ישראל גם לתקוף וגם לחיות עם הרוסים בשלום. העידן הזה נגמר; צריך להודות על כך שזה לא קרה קודם, ולעשות הכל כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד.
ועדיין, הסיכון שזה יקרה קיים, כי במקצוע הזה משחקים באש. ישראל אמנם לא פעלה (ככל הידוע) מאז התקיפה בלטקיה, אבל זה עשוי לעמוד על הפרק שיתרחש מחר או בעוד שבוע. האיראנים, שנדמה שגם הם עצרו רגע להבין את הכללים החדשים, יחדשו מן הסתם את מאמצי ההתבססות שלהם בסוריה ואת העברת אמצעי הלחימה המתקדמים לחיזבאללה, והם גם עלולים לעשות זאת בדרך שתגביר את סכנת החיכוך הישראלית־רוסית.
זה אומר שכל תקיפה בעתיד תהיה רגישה שבעתיים, ולא רק מהטעם שהיא עלולה להתבצע תחת הגנה אווירית סורית משודרגת (ואולי גם תחת מאמצי מיסוך אלקטרוני רוסי). גם כיום נשקלת כל תקיפה בזהירות, ובהחלטה על ביצועה מעורבים כל הדרגים - עד לראש הממשלה. אבל רצף כל כך ארוך של הצלחות יוצר באופן טבעי גם ביטחון עצמי שעלול להיות מופרז; זה הסתיים כעת באחת.
ולמרות זאת, סיכום הביניים של הפעילות במב"מ (המערכה שבין המלחמות) הוא חיובי מאוד. שנתיים מרגע שקיבלה החלטה אסטרטגית על התבססות בסוריה, קיוותה איראן להיות כיום במקום אחר: עם נמל ימי בלטקיה, עם בסיס אווירי ב־T4, ועם מתקני מודיעין ובסיסים יבשתיים למיליציות השיעיות שפועלות תחת חסותה. כלום מזה לא קרה; הפרחים לצה"ל.
על הדרך גם שוכללה המכונה האווירית־מודיעינית לכדי אמנות. מכל העולם באים ללמוד איך ישראל עושה את זה. לא סתם הגיעו עשרות מפקדי חילות אוויר לכנס שערך מוקדם יותר השנה עמיתם, האלוף עמיקם נורקין. לא סתם גם משחרים ראשי מודיעין בעולם לפתחו של המקביל הישראלי שלהם (בצה"ל, ובסוגיות ספציפיות גם במוסד ובשב"כ). ישראל היא מעצמה בתחום, וזה ברור לכולם; גם לרוסיה - וגם זה מסביר, אולי, חלק מהכעס במוסקבה.
בריק, ברק, והקרב המתעצם
העוצמה האווירית־מודיעינית של ישראל קטנה בסדרי גודל כשמגיעים ליבשה. כבר שנים רבות ניטש ויכוח על תפקידו של צבא היבשה במלחמות עתידיות ועל אמונם של מקבלי ההחלטות בו, ובין לבין על מצבו ואיכותו.
הראיון שפורסם כאן בשבוע שעבר עם מפקד זרוע היבשה, האלוף קובי ברק, הצית אש גדולה. נציב קבילות החיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, ראה בו הכרזת מלחמה. הוא נפגע מהדברים שנאמרו עליו, מהספק שהוטל במהימנות קביעותיו על מצבו של צבא היבשה.
מי שנחשפו לדו"ח של בריק, שמחזיק כ־200 עמודים עמוסים בעדויות (אנונימיות), סבורים שבחלק מהדברים הוא צודק, ובחלק הוא שוגה. בריק משוכנע שהצדק המוחלט בצד שלו; שאם רק הדברים ייבדקו, יתברר כי הוא היה אפילו עדין בתיאורים שלו.
גם צה"ל משוכנע שהצדק המוחלט בצד שלו - של הצבא. לכן החליט השבוע הרמטכ"ל על בדיקת טענותיו של בריק. "אנחנו לא חוששים כי בדיקה תוכיח שאנחנו צודקים", אמר שלשום גורם בכיר, שנדרש לנושא. לשאלה אם לא היה עדיף להורות על בדיקה מרגע שעלו הטענות, ולא להמתין, ענה הגורם שהדו"ח של בריק התקבל בצבא רק לפני כעשרה ימים. "לו הוא היה טורח להעביר לנו אותו בזמן, לשלוח לנו טיוטה, כמקובל, ולבקש התייחסות, כנראה זה היה קורה קודם".
בחילופי הדברים האלה מקופל הסיפור כולו. שני הצדדים מתבצרים בעמדתם. רמת האמון ההדדית ביניהם - אפסית. כל מהלך שעושה צד אחד מתקבל רע אצל הצד השני. בריק, שנפגע מברק, לא מצליח להבין שבמקביל הצבא נפגע ממנו. צה"ל, שתוקף את בריק, מתקשה להבין מדוע הוא איבד כעת את האמון במערכת.
היבשה במרכז. גדי איזנקוט // צילום: דובר צה"ל
מדובר בטרגדיה, משום שכוונתם של שני הצדדים טובה. שניהם בעד הצבא. לא מעט עדויות הצטברו אצלי מאז פרסום הראיון עם ברק. אנשי מילואים וקצינים בקבע שהתקשרו לספר, בדרך כלל להלין, על מצבו של צבא היבשה. כולם פטריוטים, כולם רוצים להציל את המולדת, לכולם יש שפע של מידע. הבעיה היא שלאיש מהם אין ראייה מערכתית שלמה, ובעיקר - אף אחד מהם, כולל בריק, לא נושא באחריות.
מי שמחזיק בה הוא הרמטכ"ל. איזנקוט הוא לא רק הרמטכ"ל הראשון זה יותר מעשור שבאמת שם את היבשה במרכז, אלא שהוא גם חתום, אישית, על מסמך שהוגש לקבינט ובו הוא מקבל אחריות מלאה על כשירותו של הצבא, כלומר שאם תהיה מחר מלחמה והצבא מפשל - התיק הוא אך ורק שלו. למה לו לעשות את זה, שאל מישהו את בריק השבוע, הרי הרמטכ"ל לא טיפש. "אין לי תשובה", ענה בריק.
ולא רק זאת: הוועדה שמינה הרמטכ"ל לבדיקת טענותיו של בריק הונחתה להגיש מסקנות ראשוניות בתוך 45 יום - עדיין בקדנציה של איזנקוט. כלומר, אם יתברר שהמצב קטסטרופלי, האחריות עליו.
סביר שהרמטכ"ל מודע היטב למצבו של הצבא; בהנחה שהוא לא מתאבד שיעי, ואם המצב אכן כל כך עגום כפי שמתאר בריק, הוא היה יכול בקלות להשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה ליורשו.
לבריק יש תשובה גם לזה. הוא משוכנע שהוועדה שמינה הרמטכ"ל מכורה מראש. המבקר היוצא של מערכת הביטחון, תא"ל (מיל') חגי טננבאום־ארז, כינה השבוע בתגובה גלויה את ראש הוועדה - מבקר צה"ל, תא"ל (מיל') אילן הררי - "מקורבו הקרוב" של איזנקוט. זה אומר הכל. שניהם, בריק וטננבאום־ארז, דורשים שוועדה חיצונית תבדוק את הטענות.
כצפוי, בצה"ל מגיבים בזעם. "קודם דרשו שם שהדברים ייבדקו", אמר הבכיר. "עכשיו, כשאנחנו בודקים, הם מודיעים מראש שזאת בדיקה לא רצינית". יש מספיק גורמים, אומרים בצה"ל, שמוסמכים להורות על בדיקה חיצונית כזאת: הקבינט, שר הביטחון, ועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון, מבקר המדינה. איש מהם לא עשה זאת, ולא סתם. כולם, חוץ מבריק, סומכים על הצבא שיידע לבדוק את עצמו ולתקן את מה שדרוש, אם דרוש.
הסאגה הזאת לא תסתיים בקרוב. בריק לא ייתן לזה לקרות. זה אקורד הסיום של הקריירה הצבאית־ביטחונית המפוארת שלו, והוא ימצה אותו עד תום. אין בדברים האלה אפילו שמץ של לעג: בריק הוא גיבור ישראלי; הצלקות שעל פניו וגופו, זכר למלחמת יום הכיפורים, מעידות מה עלול לקרות לצבא זחוח שנרדם בשמירה.
ספק אם זה המצב. יותר מכל דבר אחר, צה"ל של איזנקוט פתוח לביקורת - פנימית וחיצונית. דווקא בריק הוא זה שלא עסק בנושא בעשר השנים שלו בתפקיד, ונזכר רגע לפני שהוא עוזב. זה לא אומר בהכרח שהוא טועה; זה גם לא אומר בהכרח שהוא צודק.
סביר שהבדיקה תעלה פגמים. מרביתם ידועים מראש: המוטיבציה בעייתית; קשה להשאיר את הטובים בצבא; ומעל הכל - צבא היבשה מתועדף בחסר לעומת הזרועות האחרות, בדגש על חיל האוויר והמודיעין. כל זה היה ידוע גם לפני הדו"ח של בריק. חלק מזה הוא תוצאה של המצב הביטחוני המשופר, חלק אחר נובע מהחשש הגובר של מקבלי ההחלטות להטיל את צבא היבשה למערכה ולהסתכן בנפגעים רבים.
בסופו של יום, בריק מכוון למגרש הלא נכון. הביקורת שלו הופנתה מטה, במקום למעלה. האחריות הכוללת מוטלת על הדרג המדיני: הוא צריך להגדיר תפיסת ביטחון חדשה לישראל, ולגזור ממנה את יעדי צה"ל, ואת המבנה ותוכניות העבודה שלו. כל עוד זה לא ייעשה, שום בדיקה - פנימית או חיצונית - לא באמת תשנה דברים מן היסוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו