דוד אלבחרי, סופר סרבי ממוצא יהודי, נולד בשנת 1948 למשפחה יהודית בסרביה, בעיר פץ' שבחבל קוסובו, להורים ניצולי שואה. אביו היה רופא שלחם במלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא סרביה, עבר את מלחמת העולם השנייה במחנה שבויים בסרביה ושרד את המלחמה, אך אשתו וילדיו נרצחו. אמו של אלבחרי, בוסנית־סרבית מלידה, נישאה לבעל יהודי, ילדה שני ילדים לבעלה והתגיירה. היא איבדה בשואה את כל משפחתה ונישאה שנית לאביו של דוד.
המשפחה עברה לגור בעיר זמון שליד בלגרד, שם גדל דוד וחי לסירוגין. לכל אחד מהוריו הוא הקדיש ספר: לאביו את "צינק" ולאמו את "פיתיון". שניהם נושאים וגיבורים ביצירתו. עד 1995, ובמהלך מלחמת האזרחים שפירקה את יוגוסלביה לשש מדינות ושישה לאומים, התגורר אלבחרי בעיר זמון, והיה נשיא הקהילה היהודית. לאחר המלחמה עבר עם משפחתו לקלגרי שבקנדה, חי וכתב שם בשפה הסרבית ורק בשנתיים האחרונות חזר לבלגרד, חולה במחלת פרקינסון מתקדמת. בשנים האחרונות הוא כותב, מלבד פרוזה, גם שירה ומחזות.
דינה קטן בן־ציון, שתרגמה את יצירתו של אלבחרי לעברית, כתבה: "אלבחרי נולד במדינה פדרטיבית תחת משטר קומוניסטי, מרבית הקהילה היהודית שחיה באזור מאז גירוש ספרד - נרצחה. העבר והידע היהודיים, ההיסטוריה היהודית, נעלמו. השורדים, הפליטים, הניצולים ובניהם - כדוד אלבחרי ובני דורו - חיים במציאות של התבוללות, ותודעת זהות ושייכות כפולה: מצד אחד למשפחה ולקהילה, ומצד אחר לשפה, למקום. תמונת עולמם חסרה מידע וידיעה מצד אחד, ומצד שני סדוקה וחסרת אמון ואמונה".
דנילו קיש, הסופר הסרבי שאביו יהודי, היה בבחינת מקור השראה ומורה דרך לאלבחרי. השניים יצרו צורה ספרותית המשרתת את ניסיונם לברוא עולם שיש בו היגיון פנימי משלו. עולם שבו לא הרצף הסיפורי בונה את הסיפור ואת העלילה, אלא דווקא השברים; חלקי סיפורים וחלקי שמועות וידיעה מביאים את הסופר לארגן אותם כפאזל ספרותי לכלל אחדות אמנותית.
היטיב לבטא זאת אדמון ז'אבס: "מעתה תפקיד הכתיבה הוא לארוג ביצירתיות - ולא על פי תהליך מדומה של שחזור אינטלקטואלי - את הזיכרון האישי והקיבוצי של ההיסטוריה, המזועזעת תדיר על ידי 'שברים' כמו השואה. ולהבטיח למרות השבר את המשכה". הגיבור המרכזי אצל אלבחרי הוא האדם הכותב. זיכרונו שבור וספק מלווה כל עובדה. תנועת הכתיבה, ההיזכרות ומחשבת הבנייה והפירוק, הן חלק חשוב במחקר על אודות הפרוזה של אלבחרי. בשנים האחרונות כתיבתו קיבלה אופי של פסקה אחת מתמשכת לאורכו של כל הסיפור, במהלך ארוך של היזכרות והטלת ספק, של בנייה ופירוק.
ספריו של אלבחרי שתורגמו לעברית על ידי דינה קטן בן־ציון: "תיאור של מוות" (ספריית פועלים, 1986); "הספר הקצר" (הקיבוץ המאוחד, 1995); "פיתיון" (גוונים, 1999); "גץ ומאייר" (כרמל, 2003); "צינק" (כרמל, 2008).
חוה פנחס־כהן
1 זה פשוט לדבר על גלות. במשך עשרים השנים האחרונות - מהרגע שבו הגעתי לקנדה - באופן מפורש נלחמתי לא להיות מתויג כגולה. זה בסדר גמור, אומר בעל הכוונות הטובות, האם נוכל לקרוא לך לפחות - המהגר מרצון? הו, לא. קראתי. בשום אופן לא.
עבור מהגר מרצון זהו פרדוקס. אם מישהו בוחר את מה שנקרא "גלות מרצון" - הוא אינו גולה. כמושג, "גלות" מציינת מצב שבו אדם, למשל, מכריז על אדם אחר "אויב המדינה". וזה שולח או מכריח אותו לגלות או דן אותם לגלות. העוזבים מרצון יכולים לראות עצמם כגולים, אך זוהי הבחירה שלהם: למען האמת הם סוגי תיירים, נוסעים נלהבים, או חובבים. יש להם דפוסי התעניינות רבה ביעדים אקזוטיים שמתגלים קודרים מעט, אך הם מאושרים משום שמצאו עצמם במקום שבו קיוו להיות.
2 אתה רואה, זה מה שיכול להגדיר גלות אמיתית: הוא מצא עצמו במקום כלשהו, שבו לא רצה להיות.
3 אבל נוודים - מי שלא יהיו, מה מגדיר אותם? ובאיזה מקום נוודים מוצאים עצמם? במקום שהם נהנים בו או במקום שאותו הם אינם אוהבים (והאם הם נעים סביב ללא סבלנות ומחכים ללכת למקום שבו, לפחות, לא ינועו סביב בקוצר רוח)? ושאלה חשובה ביותר: האם הנווד מוגדר על ידי תנועה במרחב, או על ידי תנועה בין שפות?
4 יש יותר מדי שאלות. במקום שבו יש יותר מדי שאלות, שם בדרך כלל, יש פחות מדי תשובות.
5 ככל שעוברות השנים, שאלת הזהות מתפתחת והופכת קשה יותר עבורי. ובכל זאת, אני מאמין בעיקרון שלפיו מספר כפול של זהויות שונות יכול להיות בעל תועלת לסופר, כמו לכל יצור אנושי אחר.
היום, אני מתגעגע להיות בעלים של זהות אחת בלבד. שתהיה לי זהות של עצמי - שמי ושם משפחתי או שרק זהות אחת נבדלת שנוצרה על ידי הטקסטים שלי. בקיצור, הייתי רוצה להיות הטקסט של עצמי באופן בלעדי. הטקסט שלי, הוא מי שאני.
6 אבל אפילו הזהות הטקסטואלית שלי הופכת לצורה מיוחדת של נווד. ברגע זה ממש הטקסט שלי נתון לתרגום. בסרבית, דוד אלבחרי הוא בעל זהות; זהות משתנה באשר היא. למשל, כאשר היא מתורגמת לסלובנית או לגרמנית. ודאי שאיני מכיר את דוד אלבחרי המתגלה מתוך הטקסטים שלי בשפות אחרות. איני יכול לחוש כיצד הוא נגלה מבעד לעיניהם של אלה המכירים אותי דרך תיווך בין־לשוני.
דוד אלבחרי
מה שאני מכוון אליו, זוהי, למעשה, "זהות לשונית" - צורה משוללת זהות בהשוואה לזאת שאני רוכש, דרך דברים שאני עושה לקיומי בלבד.
ההבדל העיקרי טמון בתוכנו ומסגל לעצמו "זהות לשונית" - השייכת לעברנו. זאת, בשעה שאנו בוחרים "זהויות חד־פעמיות" על ידי רצוננו שלנו, בהתקשרות עם הנטיות שלנו, החיבות שלנו, הדחיות שלנו, או עם המניעים העדינים המופנמים ביותר שלנו.
7 מצד אחד, להיות נווד זו הרגשה של שגב. אבל מצד אחר זו תחושה איומה. זהות התוקפן מושרשת ומכאיבה לאנשים רבים. הדברים הללו מכוונים אותי לאמן הקונספטואלי מירוסלב מנדיץ', שייתכן שהוא הנווד הגדול ביותר שאי פעם הכרתי. הוא נדד באירופה במשך עשר שנים ורשם בבהירות רבה את הבלתי נראה ובלתי נתפס בעבודתו - "ורד הנדודים - עשר שנים של הליכה ברחבי אירופה 1991-2001". בעשותו כך, הוא הוריד מעצמו מכל זהות הקשורה לזמן. הוא נעשה ליבו של הוורד - הוורד עצמו - בתהליך.
8 כאשר הגעתי לקנדה, לפני עשרים שנה, כאשר מצאתי עצמי חשוף לשכנוע המוני שאני "גולה מרצון", שהוא משהו שמצאתי מחריד, והכחשתי בעוז אז, ועדיין אני מכחיש - למרות ההכחשות קיננה בי תחושה עקבית כאילו אני נשדד: רצו לשדוד את שפתי, רצו לשנות את זהותי. הכריחו אותי לכתוב על נושאים שלא עניינו אותי בעבר. אלה ששלחו אותי לדרכי, היו בדעה שזו זכותם לדחוף את האצבעות החמדניות שלהם לתוך כיס הנשמה, לכרית החלומות, לשסתומי הלב, לתוך קופסת החיסכון של הזיכרונות. וכך - חסר כל, נטרף, מושפל - המשכתי לחזור הביתה וללקק את פצעיי.
פצעים פיזיים תמיד נרפאים אבל מה שנשאר אלה הפצעים הסמליים, העמוקים כמו הקניון הגדול. פצעים אלה לעולם אינם נרפאים. כל עוד אתה חי, הפצעים הללו נותרים לנצח. ואולי זהו הכאב המיוחד אשר מגדיר את הזהות החדשה, הנרכשת לממדים גדולים יותר.
לא משנה איך תקרא לה - נווד, גולה, אתני, מהגר או היברידי. תחושת הכאב הזו מאפשרת לך לדעת שהפכת למשהו אחר. אתה סובל כאב כשאתה שוכב, אתה כואב כשאתה עומד, אתה בכאב כאשר אתה רץ. אתה כואב אפילו כשאתה חושב שאין כאב - שהכאב פסק, ושלעולם הוא לא יפתיע ויתעורר. אלא שלמעשה הוא רובץ על כתפיך ללא הפוגה, רק כדי לסטור לך מאחורי האוזן ולגרום לך לראות כוכבים גם כאשר אינך מצפה לראותם. אתה במקום אחר. עדיין אותו אדם, אבל שונה באופן מוחלט ממה שתהיה. מעכשיו ועד עולם.
9 אם אנחנו תופסים את המשפט "אורח חיים נוודי" במובן הרחב של משמעותו - כולנו נוודים. הסופרים והאמנים ומה שאנו מכנים "האנשים הרגילים". מי שלפחות פעם אחת יצא אל העולם, להרפתקה קלה, הרוויח את הזכות להיות מזוהה כנווד. לפעמים מספיק לצאת מחדר אחד ולהיכנס לאחר כדי להיות נווד. לפעמים לא צריך יותר מאשר שדלת המרפסת תהיה פתוחה.
ואז שוב, יש זמנים שבהם הגוף נשאר במקומו, חסר תנועה, בשעה שהנפש ממשיכה לנסוע הלאה, הלאה. הנפש היא לפעמים הנווד המקצועי האמיתי, והגוף יכול רק לקנא בה.
בשעה שמישהו בוכה מתחת לחלון מאחר שאמורים להיות שם "שחקנים נודדים", מדוע לא יהיו אם כן, "סופרים נודדים"?
אבל כמובן, למה שלא יהיו?
10 "הו, לוליטה שלי" אומר המברט המברט, דמותו העצובה של נבוקוב. "יש לי רק מילים לשחק איתן". לכן, אני מנסה לשחק עם מילים בעצמי. אם נתבונן במילה: "נווד", נראה כאילו היא מורכבת משתי מילים אנגליות - "No" ו"Mad". ובסדר הנכון: "Nomad", כלומר, "לא משוגע". במילים אחרות, נווד הוא מי שאינו משוגע.
המילה המסוימת הזאת מזכירה לנו גם חיבור של ביטוי "No" ו"Mud" (או "אדמה" במובן הרחב יותר) ואשר יכולה להיות מובנת כ"נווד". אין גוף העשוי "אדמה" (כמו בהקשר לסיפור המקראי על בריאת העולם). יתר על כן, דרך החיים הנוודית היא מעלה של התודעה. לא רק תנועת הגוף חשובה, אפוא, אלא גם תנועת הנפש.
גלות אינה אופנתית עוד. אנו חיים בתקופה של ידע המוני, והעולם מוכר כרשת. הגוף נשאר במקומו והוא כמעט חסר תנועה, בשעה שהנשמה נוסעת במהירות דרך החלל הווירטואלי, ואינה יותר מאשר תמונת מראה של הרוח הקולקטיבית של האדם. היא קשורה לשיטה ייחודית של קשר חוט אלחוטי, שלעולם אינו חדל לעבוד.
במילים אחרות, כולנו נוודים, כי אנחנו נוסעים על בסיס יומיומי, או לפחות אנו משוכנעים שאנו נוסעים בעולם הווירטואלי, שאנחנו מאמינים בקיומו. אילו לא היינו מאמינים בקיומו, לא היינו מסוגלים להאמין אפילו בקיומנו שלנו. וכל כולו לא יוביל אפילו לא לעקבה אחת הנשארת מאחור. אפילו לא לעקבה בוצית אחת - לנווד אין בכלל בוץ.
מתוך דברים שנשא אלבחרי כשקיבל פרס ספרותי בסלובניה; מאנגלית: חוה פנחס־כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו