שבועות מעטים לפני שלינוי אשרם טסה לאליפות העולם בהתעמלות אמנותית, לקחה אותה המאמנת שלה, איילת זוסמן, לשיחה מתוחה בארבע עיניים. "אם את לא רוצה את זה, לא צריך", אמרה זוסמן למתעמלת האמנותית המצליחה ביותר בתולדות המדינה. "סיימי את אליפות העולם ותפרשי. תמשיכי הלאה. הכל בסדר".
אשרם היתה בעיצומו של מחנה אימונים אינטנסיבי באילת. ימים ארוכים, שהחלו השכם בבוקר והסתיימו הרחק בערב. אימונים פיזיים קשים על המשטח, שהופסקו רק לצורך אימוני שחייה בבריכה, מלווים במשטר תזונה קפדני מאי פעם. אל עומס החום האילתי היא לא נחשפה. גם לא לאווירת הנופש, לארטיק קר או לבירה צוננת על שפת הים.
"היה לה מאוד־מאוד קשה שם, בעיקר נפשית", מסבירה זוסמן (39). "גם ליתר המתעמלות במחנה האימונים היה קושי גדול. באופן טבעי, כל אחת מתבאסת בתוך עצמה, ואז התחושה האישית הופכת לקבוצתית, והן מבאסות אחת את השנייה.
"בשלב מסוים ראיתי שהראש של לינוי הופך יותר ויותר שפוף. היא באה אלי עם דמעות בעיניים ואמרה: 'אין לי כוח יותר. נמאס לי. קשה לי. לא בא לי יותר'. הסתכלתי לה לתוך העיניים ואמרתי: 'לינוי, תעברי את האליפות ותעזבי הכל. סובבי את הגב ולכי'. פשוט מאוד".
וזה באמת היה פשוט מאוד. זוסמן הוותיקה היא לא רק הכוריאוגרפית הבכירה בענף ההתעמלות האמנותית בישראל, היא גם מומחית לנבכי נפשן של מתעמלות אמנותיות. היה ברור לה לגמרי שבת טיפוחיה בשבע השנים האחרונות לעולם לא תפרוש. להפך, כל רמיזה על ויתור, כל שמץ של רפיון, גורמים לאשרם להידרך. הסנטר מתרומם, הגב מזדקף, הכתפיים נמתחות לאחור, והיא מייד צועדת בנחישות חזרה אל החישוק, האלות, הסרט והכדור.
"לא היה שום דבר מרגיע או מנחם במילים שאיילת אמרה לי", מודה אשרם בחיוך. "אלה מילים שהזכירו לי מי אני ואיפה אני. לפרוש? אין דבר כזה. אני לא פורשת".
לפני שבוע שבה אשרם מאליפות העולם בסופיה כשהיא עונדת לצווארה מדליית ארד בתרגיל הסרט, מדליית כסף בתרגיל החישוק, והמדליה החשובה מכל - מדליית הכסף בתחרות הקרב־רב. הופעה אדירה, שהכתירה אותה לסגנית אלופת העולם. אך מכיוון שהקרב־רב הוא התחרות היחידה שנערכת גם במסגרת אולימפית, משמעות הזכייה שלה גדולה בהרבה. בקיצור, אשרם עומדת להסתובב בשנתיים שנותרו עד אולימפיאדת טוקיו כשמטען כבד של ציפיות, מקצועיות ולאומיות, מונח על כתפיה.
• • •
בפינת הקפה של משרדי הוועד האולימפי בהדר יוסף הסביר לנו השבוע אחד מראשי הוועד כי "מבחינה מנטלית, לינוי היא ברזל יצוק. ראיתם איך היא מתנהגת. בלי גינונים, בלי לעשות עניין מעצמה. הבחורה באה רק לעבוד. היא חדורת מטרה". זוסמן מספרת שבדיוק לפני שנה, ממש לפני אליפות העולם הקודמת באיטליה, היתה ללינוי שבירה נפשית כמו זו שהיתה השנה.
"גם אז אמרתי לה, 'בואי נעבור את האליפות, ואז תפרשי'. אני יודעת בתוך תוכי שהיא לא תפרוש. אני יודעת לְמה היא מסוגלת. יותר מכל דבר אחר, היא אוהבת את התחרויות. היא חיה מזה. היא נושמת את זה. רגעי ההצלחה הם פי כמה יותר גדולים מרגעי השבירה. הם ממזערים אותם.
"מהרגע שלינוי התחילה להתחרות, כלומר בערך מגיל 12, היה ברור שברגע שנפתחת התחרות, קורה לה משהו. היא הופכת למשהו אחר. יש לה ברק בעיניים. ביטחון מטורף. על המשטח היא דינמיט.
"באליפות העולם בשנה שעברה, אותה תחרות שלפניה היא נשברה, אחת השופטות סיפרה לי שבסיום תרגיל הקרב־רב שלה, לינוי נעצה בה מבט כזה, שהצמית אותה מפחד. השופטת אמרה לי: 'השפלתי את העיניים ונתתי לה מהר את הציון'.
"מוסר העבודה והמחויבות המוחלטת שלה לעולם לא יאפשרו לה לוותר, ובטח שלא לפרוש לפני רגעי האמת. השבירה שלה היא ביטוי של לחץ, אבל בעיקר של רצון ענק להיות בטופ. והדרך לשם היא קשה מאוד".
את אליפות העולם בפזארו, בשנה שעברה, סיימה אשרם עם מדליית הארד בתחרות הקרב־רב ומדליית הארד בתרגיל הסרט. משם היא רק נסקה. 22 מדליות נוספו ל־300 המדליות שתלויות בחדרה או מאוחסנות בקופסה מיוחדת ("את המדליות מחו"ל אני תולה על הקירות בחדר, כי הן מיוחדות ושונות זו מזו. את המדליות מישראל, שנראות די אותו הדבר, אני שומרת בקופסה").
בין הישגיה בשנה הזו: שש מדליות זהב, שיא עולם חדש בתרגיל האלות, וכמובן, הכתרה שנייה ברצף כאלופת ישראל.
אנחנו פוגשים אותה למחרת שובה מבולגריה, כסגנית אלופת העולם. היא מגיעה לחדר הישיבות של הוועד האולימפי, בו אנחנו ממתינים לה, ונעצרת על סף הכניסה. מגניבה מבטים לצדדים, ממתינה שמישהו מאנשי הצוות שלה יחבור אליה. כשהיא מבינה שאין דמות כזו באופק, היא נכנסת לחדר בהיסוס, מתיישבת על אחד הכיסאות ומסבירה ש"תכף מישהו בטח יגיע". שילוב של ביישנות גדולה, אבל גם של הפנמת המעמד כנכס אולימפי, שחייב בליווי.
באליפות העולם בסופיה (מימין), עם מדליית הארד בתרגיל הסרט. "אני הכי פייטרית ותחרותית שיש" // צילום: אי.פי.איי
היא משתחררת מעט רק כשמצטרף אלינו אופיר אבן, מנהלה האישי ומנכ"ל הפועל ראשון לציון בהתעמלות, המועדון שבו היא מתאמנת כמעט מדי יום, מגיל 8. כשזוסמן מגיעה לאחר כמה דקות כדי להחליף את אבן, אשרם מרשה לעצמה להתרווח בכיסא.
"במציאות אני שונה לגמרי ממי שכולם רואים על המשטח. על המשטח אני חזקה, קשוחה. בחיים אני יותר שברירית, ביישנית, לא אוהבת לדבר הרבה. על המשטח הכי קל לי להביע את עצמי, הרבה יותר מאשר בדיבור".
• • •
בליל שובה לישראל ישנה אשרם שלוש שעות, בקושי. אחרי הנחיתה בארץ העניקה כמה ראיונות קצרים, ורק ב־2 לפנות בוקר נרדמה. ב־5 כבר התעוררה, כדי להספיק להתייצב בזמן בבסיס צריפין, מרחק קצר מביתה שבראשון לציון. כבר כמעט שנה שהיא משרתת שם כפקידה, במעמד של ספורטאית מצטיינת. מדי יום היא מתייצבת בבסיס לשעתיים־שלוש, אם היא בארץ ולא נערכת לקראת תחרויות גדולות.
"היתה קבלת פנים גדולה וחגיגית כזאת, והעניקו לי דרגות רב"ט", היא מחייכת בביישנות. "הייתי אמורה לקבל אותן ב־14 בספטמבר, בדיוק ביום של הגמר, אז זה קצת נדחה".
ההישגים באליפות העולם היו הפתעה בשבילך?
"ידעתי שאני יכולה לזכות במדליה. לא חשבתי איזו מדליה זו תהיה. בשנה שעברה הגעתי למקום השלישי, ועכשיו עליתי למקום השני. זה הישג. ידעתי ששתי המתעמלות הרוסיות, שדורגו לפניי ואחריי, במקומות הראשון והשלישי, הן מתחרות רציניות. והיו גם מתחרות אחרות שהן מצוינות".
זה ענף שנשלט על ידי מדינות מזרח־אירופיות.
"זה בדיוק חלק מהניצחון", משיבה זוסמן. "מה שמייחד את לינוי ואותי הוא ששתינו צבריות. הצלחנו בזכות עבודה קשה, כך שזה לא תלוי בתרבות או במדינה. זה תלוי באדם, בחלום, ובמה שאת מוכנה לעשות כדי להגשים את החלום".
לפני כל תרגיל שהיא מבצעת, אשרם שואפת אוויר מלוא ריאותיה ואז נושפת אותו החוצה בבת אחת. "זה משחרר וממקד. אני יוצאת למשטח, נעמדת בפוזה שבה אני מתחילה את התרגיל, אומרת בלב 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד', ומחכה שהמוזיקה תתחיל".
מצליחה להירדם בלילה שלפני?
"כן. אני לא חושבת על התחרויות לפני השינה ואני לא חולמת על התעמלות אף פעם".
אז על מה כן?
"על שיניים, כמו להרבה אנשים. שיניים נושרות, למשל. וחלומות שבהם יש לי בטן של היריון. אני לא מתעכבת לחשוב מה המשמעות של כל זה" (צוחקת במבוכה).
את הלחץ היא מרגישה רק בשעות שלפני התחרות, כשהיא עושה חימום ומתחילה לעבור על התרגילים. "בשלב הזה מופיעים קצת לחץ ומתח, ברמה נשלטת. תמיד אפיין אותי קור רוח, זה חלק מההצלחה שלי".
ביום הראשון של התחרות לא הצלחת בתרגיל הכדור, ולא עלית לגמר. איך הצלחת להמשיך משם בלי לאבד ביטחון?
"היום הראשון היה ממש לא טוב, וזה ביאס אותי. בכל זאת, מדובר ביום הראשון של אליפות העולם, וזה מוריד את הביטחון. בחדר, אחרי שחזרתי למלון, בכיתי.
"אבל אני פייטרית, באמת. אני פייטרית ותחרותית נורא, ואני יודעת לאסוף את עצמי אחרי תרגיל לא טוב ולהתחיל מחדש. איילת ולנה (לנה קופלנקו היא המאמנת הראשית של אשרם) יודעות להרגיע אותי. הן אמרו לי שטוב שזה קרה בשלב מוקדם של התחרות. וזה נכון. אפילו לשנייה לא אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להמשיך מהנקודה הזאת".
זוסמן: "היא נבהלה קצת מעצמה והיתה עצובה מאוד. אמרתי לה שאני מאמינה בה. שינינו קצת את התרגילים יחד, וזהו. לינוי היא תחרותית מאוד. אוהבת מאוד מדליות. היא התמלאה ברצון לחזור לתחרות עם עוד יותר להט ולהגיע למדליה בגמר.
"אני בעיקר חששתי מהתקשורת. לא רציתי שהיא תיתקל באמירות ביקורתיות שיחלישו אותה. והיו כאלו. לכן אנחנו בדרך כלל לוקחות לה את הטלפון בתחרויות. לנה ואני ידענו שעומדת להיות תחרות קשה, וידענו גם שלינוי חזקה. כיוַונו באופן ברור ליום האחרון של התחרות, לקרב־רב. התרגיל שלה היה ברמה ובמורכבות גבוהות מאוד".
עם המאמנות איילת זוסמן (מימין) ולנה קופלנקו
מדי פעם מניחה אשרם יד אחת על קצה הקודקוד ויד שנייה על הסנטר, ומסובבת את ראשה מצד לצד, כך שחוליות הצוואר משמיעות צלילי פריקה עדינים. דומים לאלה שהיא מפיקה מפרקי אצבעות הידיים, בהנאה ניכרת.
רשימת הפציעות שלה מכובדת למדי. שבר מאמץ בכף הרגל, קריעת מניסקוס בשתי הברכיים, ניתוח בברך ימין, וכמעט גם בברך שמאל. "ביטלנו אותו ברגע האחרון, אחרי שאיילת חלמה שאני לא צריכה לעבור ניתוח".
זוסמן צוחקת. "כשקמתי בבוקר טלפנתי ללנה, סיפרתי לה, והחלטנו שנדבר עם אבא של לינוי. סיפרתי לו על החלום שלי. הרגשתי שהיא תהיה בסדר בלי הניתוח, וצדקתי. הברך בסדר. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל אני מרגישה אותה. אני חיה אותה מגיל 10".
מתי הבנת שהיא עשויה מחומרים של אלופה?
"היא לא בלטה מייד. ראיתי שהיא זריזה מאוד, חזקה, עם יכולות ניתור מדהימות. הקפיצות בהתעמלות אמנותית הן אלמנט קשה מאוד, פיזי מאוד, שדורש טכניקה, ובתרגילים שלה לינוי מכניסה מקסימום קפיצות".
אשרם: "תמיד הייתי גמישה מאוד בגב, אבל לא ברגליים. גם הפוינט שלי (מתיחה והקשתה של כפות הרגליים; נ"ל) לא היה מספיק טוב. באחד החופשים, אני חושבת שאחרי כיתה ו', לקחתי על עצמי פרויקט לעבוד כל החופש על הפוינט ועל הגמישות. הייתי דוחפת את כפות הרגליים מתחת למזנון בסלון כדי למתוח אותן. כל הזמן עבדתי על הגמישות. מתיחות, שפגאטים".
זוסמן: "היא חזרה מהחופש אחרת. השיפור היה עצום. זאת היתה נקודת מפנה, הבנתי שהיא פנאטית. ראיתי כמה הילדה רוצה את זה, וכמה המשפחה שלה דוחפת, עוזרת ותומכת. זה משמעותי מאוד".
היו משברים בדרך?
אשרם: "בגיל 13 נמאס לי ופרשתי. אני זוכרת שפתאום לא הבנתי למה אני צריכה את כל זה. הרגשתי שבא לי להיות מישהי אחרת. החלטתי שאני עוברת לשחייה, אבל אחרי חודש שעמם לי להיות כל היום במים. הרגשתי שמשהו חסר, שזה לא מה שאני רוצה. אז באתי לאמא שלי ובכיתי לה שתחזיר אותי להתעמלות".
זוסמן: "היא היתה שחיינית מעולה, ואם היתה בוחרת בשחייה, היתה זוכה במדליות גם שם".
• • •
אבא שלה, אורן, הוא רב־נגד בצה"ל. האם חדווה עובדת כסייעת בגן ילדים. לינוי (19) היא השלישית בין ארבעה ילדים, קטנה מחן (23) ומעידן (22), ואחות גדולה להילה (6).
"ההורים שלי לא לחצו עלי בשום שלב בחיים", היא אומרת. "ההתעמלות היא לא החלום שלהם, אלא שלי. הם מאוד תומכים ומאמינים בי. לאבא שלי הלימודים היו חשובים. הוא רצה שאספיק הכל מהכל, עד שראה במה כרוכים ההצלחה וההישגים שלי.
"את כיתה ח' סיימתי בבית הספר, פחות או יותר, ומכיתה ט' כבר למדתי לבד, עם מורים פרטיים".
זוסמן: "לנה ואני אמרנו לו, 'תשחרר קצת'. לינוי היתה חוזרת הביתה ב־9 בערב, עייפה, אחרי יום אימונים ארוך, ומתיישבת ללמוד. הוא לא ויתר לה על שום מבחן. זה הפך להיות יותר מדי".
אשרם: "הייתי מפורקת. אמרתי לו: 'אבא, די כבר. אין לי כוח יותר', והוא הבין. עשיתי את כל הבגרויות של כיתה י"א, ואת הבגרויות של י"ב אעשה בעתיד. או שאלמד במכינה".
סדר היום שלה קשיח. "אני קמה ב־6:30 בבוקר. אם לא אכוון שעון מעורר, זה יהיה ב־7 מקסימום. אני אוכלת יוגורט עם פרי או ביצה וירקות, ונוסעת להדר יוסף. את האימונים אני מתחילה בסביבות 8:30, בריצה בחדר הכושר או על מכשיר הסקי, תוך כדי צפייה בטלפון בסדרות ישראליות. כרגע אני הכי אוהבת את 'אילת' ואת 'חברות'".
מחדר הכושר היא ממשיכה לאולם ההתעמלות. עושה חימום, מותחת את הגוף, ואז מתחילה לעבוד על התרגילים. בצהריים תאכל סלט ירקות עם טונה או חזה עוף. כרגע היא שוקלת 50 ק"ג, והיא מוכרחה לשמור על המספר הזה.
"לינוי יודעת לבד מה היא צריכה לאכול ומה לא", אומרת זוסמן. "לפעמים היא עומדת בזה, ולפעמים לא. יותר כן. היא ממושמעת ואחראית, ויודעת לשלוט במשקל שלה. בתקופות פגרה היא קצת עולה. בטירונות היא קצת עלתה. אבל לפני תחרות היא לא תעלה. אני חושבת שהיא שלמה עם עצמה, וזה חשוב".
בסביבות 2 בצהריים היא נוסעת בחזרה לראשון לציון אל מועדון הפועל, הבית המקצועי שלה. רק השנה הוציאה רישיון נהיגה, כך שרוב השנים היתה נוסעת עם איילת. "זה הזמן שבו היינו מדברות, מנתחות את האימונים, מחפשות מוזיקה לתרגילים. אחרי אימונים קשים הייתי בוכה לה".
בוכה בגלל האימון?
"כל אימון זה סיפור. אימון פחות טוב מעצבן אותי. משפיע עלי לא טוב. אני לא אוהבת שלא מצליח לי. אני לא אניח למכשיר אם לא אשתלט עליו עד הסוף".
זוסמן: "לפעמים היא מרחמת על עצמה, ואני מראה לה שאין צורך ברחמים עצמיים. לפעמים זה פינוק, וזה בסדר. רציתי מאוד שהיא תלך לפסיכולוג ספורט, היא ניסתה ולא רצתה".
אשרם: "אני לא יכולה להיפתח בפני מי שאני לא מכירה. אני לא יכולה לחשוף את עצמי בפני מי שלא מבין בדיוק מה אני עוברת. איילת מבינה אותי, וזה מספיק".
יום האימונים מסתיים ב־9 בערב. "אני חוזרת הביתה, אוכלת, מתקלחת והולכת לישון".
זהו? שום בילוי? תחביב? ספרים?
"אני לא קוראת ספרים. לפעמים אני הולכת לסרטים. הפעם האחרונה שבה ראיתי סרט בקולנוע היתה לפני חודשיים, הלכתי עם אח שלי עידן, ואני אפילו לא זוכרת איזה סרט זה היה. אני כן יוצאת לבתי קפה לפעמים, ומשחקת משחקי חשיבה בטלפון. פאזלים, רול דה בול, 2048, עוגת מילים".
חברוֹת?
"החברות שלי הן בעיקר מתעמלות, כמוני, שמבינות את החיים שלי. אנחנו נפגשות בעיקר באימונים ובתחרויות. אף פעם לא הרגשתי שיש בינינו תחרות או קנאה, או שאנחנו אחת על חשבון השנייה. גם כשאני מפסידה, אני מאחלת מזל טוב לילדה שזכתה. לעולם לא ארמוס מישהי ולא אעליב מישהי שהצליחה וזכתה".
חבר אין לה, וגם "לא היה לי אף פעם משהו רציני. מתי אני אספיק? זה לא מאוד מעניין אותי בינתיים, וזה לא חסר לי. יש בנות שמגיל 13 יש להן חבר. לי לא. אני לא יודעת איך זה להיות עם חבר.
"מתחילים איתי המון. באינסטגרם, בפייסבוק. אבל זה לא מעניין אותי. לפני אליפות העולם האחרונה היו לי 28 אלף עוקבים, ואחרי התחרות זה קפץ ל־32,200. רגע, אני אעשה רענון. 32,400. אני בקושי מעלה תמונות, ועדיין רוצים לעקוב אחריי".
• • •
כשאנחנו יוצאים איתה החוצה, אל המרחבים של פארק הירקון, אין כמעט אדם שלא מזהה אותה. עוברי אורח, צעירים כמבוגרים, קוראים לעברה "כל הכבוד", "אלופה!", "גאים בך". אשרם ממלמלת תודה רפה ומתכנסת בעצמה במבוכה.
"בשנים האחרונות נכנסתי למודעות. אני חושבת שזה התחיל משתי מדליות הארד באליפות אירופה לנערות ב־2014. היום כבר יודעים להגיד מי זאת לינוי אשרם, וגם מזהים אותי הרבה".
את אוהבת את זה?
"לפעמים, ולפעמים פחות. אני שמחה שיש מודעוּת לענף ההתעמלות האמנותית, מחמיא לי שמכירים אותי, אבל בסופו של דבר, אני לא אחת שאוהבת את אור הזרקורים מחוץ לתחרויות".
למעשה, זה תחום עם תאריך תפוגה אכזרי מאוד. בתוך שלוש או ארבע שנים תיאלצי לפרוש.
"זה לא מלחיץ אותי. אני לא חושבת על מה שאעשה בהמשך החיים. אפילו על האולימפיאדה אני מנסה לא לחשוב. אני ממוקדת בטווח המאוד קרוב. פרטים מדויקים של לוחות זמנים וטיסות לתחרויות אני מקבלת אולי שבוע מראש. ככה אני חיה. אני אסיים ואמשיך הלאה. לאן? אחשוב כשזה יהיה רלוונטי.
"אני יכולה להמשיך להתאמן בשביל הכיף, אבל נכון, מעבר לגיל 22 זה כבר לא יהיה תחרותי".
למרות שנטע ריבקין התאמנה עד גיל 25.
"נטע היא יחידת סגולה. התאמַנו יחד, ואנחנו בקשר מצוין. היא סוג של השראה בשבילי".
קצת לקחת ממנה את התהילה.
"לא, מה פתאום. נטע עשתה היסטוריה, ואת זה אף אחד לא ייקח ממנה לעולם. היא המתעמלת הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות עולם. פתחה את הדלת לכולנו. היא הגיעה לשלוש אולימפיאדות, שזה שיא שאני לא מאמינה שישברו אי פעם".
אחרי שאת קוטפת תואר ושוברת שיא, אין לך תחושת ריקנות?
"להפך. רק תיאבון לתרגילים חדשים, עונה חדשה, תחרויות חדשות. בסוף השבוע אני טסה ליפן, לאליפות העולם למועדונים, שנערכת מדי שנה. יהיה לי כיף, אני כל כך אוהבת תחרויות".
ההורים שלך באים לראות אותך בתחרויות?
"הם באים לתחרויות גדולות, וזה משמח אותי. יש להם קטע כזה, שהם לא מספרים לי שהם עומדים להגיע, למרות שאני תמיד יודעת מתי הם יגיעו ומתי לא. הם כאילו מפתיעים אותי.
"אני חושבת שהבעיה היא אמא שלי. היא מפחדת שאם אני אחפש אותם בקהל, או אם אראה אותם בקהל, זה יוציא אותי מריכוז ויפגע לי בתרגיל. באליפות העולם באיטליה בשנה שעברה הם קנו כרטיסים מעולים, ממש קרוב למשטח, ואז החליפו אותם עם אנשים שישבו רחוק, באיזה חור ביציע.
"אז אני יודעת שהם באים, ולא מדברת איתם על זה. ואז - וואו, איך אני 'מופתעת' לראות אותם".
איך חגגתם אחרי הזכייה הגדולה?
"הם חיכו שאסיים עם בדיקת הסמים, שהפעם כללה גם בדיקת דם, נוסף על שתן. זה מה שיצא בהגרלה. ואז הלכנו לחגוג במסעדה בסופיה. אמא שלי בכתה ואמרה שאני האלופה שלה, והרמנו כוסית. אני הרמתי כוסית קולה".
את זכייתה של אשרם חגג גם שמואל דונרשטיין, יו"ר ובעלים של חברת רב־בריח, שמלווה את הספורטאית ומעניקה לה חסות ותמיכה כספית. "אנחנו בטוחים שהיא תמשיך להפגין את היכולות המדהימות שלה גם בעתיד", אמר דונרשטיין השבוע. "חשוב שתעשיינים ובעלי עסקים יירתמו לתמוך בספורט הישראלי".
ועכשיו כולם מדברים על טוקיו. לא יתפשרו כאן על פחות ממדליה.
"אנחנו לא מדברות על טוקיו", זוסמן מתערבת. "בלי הצהרות על מדליות אולימפיות, בבקשה. אתם לא יודעים מה יעשו לה אחר כך. התקשורת לא מרחמת. מנטלית, זה לא נכון לה לדבר על זה, זה לא רלוונטי כרגע. ברור שהמטרה היא להגיע לאולימפיאדה. זה השיא הגדול מכולם. אבל המחשבות שלנו לא ממוקדות בזה".
בטוח חשבתן על "התקווה" באולם ההתעמלות בטוקיו.
זוסמן: "אצלי זה לא עולה בדמיון. יש לה כל כך הרבה מתחרות. מדליה באליפות העולם לא אומרת כלום על האולימפיאדה. אפשר לדעת מה יהיה בשנתיים האלה? עולות מתחרות צעירות. משתנה החוקה. ופציעות, חס וחלילה. כבר היינו שם".
אשרם: "בחיים לא דיברנו על זה באימון. כרגע אנחנו מדברות רק על השגת הקריטריון שיאפשר את ההתמודדות באולימפיאדה. עצם ההתמודדות היא החשובה".
את באמת מסוגלת להגיד לעצמך, אין לי בעיה להגיע לטוקיו ולחזור בלי מדליה?
"מבחינתי, כל מקום באולימפיאדה הוא מכבד. לא רק שלושת המקומות הראשונים. גם בלי מדליה, ההשתתפות באולימפיאדה תהיה כבוד גדול".
בכל מקרה, את בטוחה שתגיעי לטוקיו.
"בזה אני בטוחה לגמרי, כן".
lanskinam@gmail.comerann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו