עבודת שורשים

אלפי מופתים נקשרו בשמו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. אבל הנס שקרה לחניכי המכינה הקדם־צבאית החילונית תבור, שהגיעו לעיירה שבה קבור הצדיק באוקראינה, הרעיד אפילו את ליבם של הספקנים ביותר. חניכי תבור הגיעו למז'יבוז' רגע לפני גיוסם לצה"ל, במסגרת מסע להכרת חיי היהודים בפולין ובאוקראינה. הם התכוונו לבלות בעיירה הציורית שבת של יידישקייט, פיוטים ומנוחת נפש, ואפילו הסכימו להיפרד מהסלולרי ליממה רוחנית אחת. אבל כשעמדו להביט בנוף המשגע מסביב, משהו לא נתן להם מנוח. 

"במכינה למדנו שביער מול מז'יבוז' נמצא קבר אחים של 3,500 יהודי העיירה, שנרצחו ביריות ב־1942", מספר שון אזולאי (19) ממושב שורש הסמוך לירושלים, שעומד להתגייס בקרוב ליחידה יוקרתית בחיל האוויר. "אמרנו לעצמנו שאנחנו חייבים למצוא אותו. שאין מצב שנעזוב את מז'יבוז' בלי לגלות איפה הוא".

אבל איך מאתרים פצע בן 75 שנים שחבוי בין העצים? מהיכן מתחילים, כשהשלטונות לא טרחו אפילו להציב שלט או רמז קטן שיכול לסייע בניווט?

התפנית התרחשה בבוקר שבת, כששישה מחניכי המכינה, ובהם אזולאי, התגברו על הצינה הגדולה ויצאו לריצת כושר מחוץ למז'יבוז'. "בדרך פגשנו שני אוקראינים, אבל גם הם לא ידעו להגיד לנו איפה נמצא הקבר", הוא נזכר, "החלטנו שפשוט נרוץ 'על עיוור', לתוך היער, ושהגורל יעשה את שלו, יהיה מה שיהיה. לא פחדנו ללכת לאיבוד כי עמיחי, ראש המכינה שרץ איתנו, דאג לסמן את המיקום שלנו בשעון הג'י.פי.אס. בכל רגע נתון היתה לנו נקודת ציון לנווט אליה בחזרה". 

דקות ארוכות הם רצו ביער, אך ללא הועיל. "בשלב מסוים כמעט התייאשנו וחשבנו לוותר, אבל אז, ברגע האחרון, ראינו מולנו מרחוק משטח צר בצורת מלבן. רצנו לשם מייד. זאת היתה בטונדה באורך עשרה מטרים וברוחב ארבעה, ועליה נר זיכרון כבוי. לא היה כתוב שם כלום, אבל הבנו שמצאנו את מה שחיפשנו. זה היה ממש כאילו כיוונו אותנו משמיים".

מצמרר.

"היינו בהלם של כמה שניות, שתקנו. זה משהו שקשה לעכל. אצלי בראש עלתה מייד תמונה של הנאצים יורים ביהודים. עמדנו ואמרנו את המילים שזכרנו מתוך הקדיש, ואחר כך הנחנו אבנים. אף אחד מאיתנו לא דתי, אבל זה היה רגע של חיבור שקשה לבטא במילים. לא אשכח אותו כל חיי".

בעוד הם שם, המומים, קרה משהו נוסף ללא הסבר הגיוני. "שמענו פתאום מרחוק צרחה מקפיאת דם, כמו הד שכאילו הגיע משום מקום. חוץ מכמה סוסים לא ראינו שם כלום. זה היה רגע מפחיד. משהו לגמרי מיסטי. הרגשנו כאילו קפצנו 75 שנה אחורה".

"לא עוד סיור של שואה"

48 חניכי מכינת תבור יצאו ביוני האחרון למסע מרתק בעקבות יהדות מזרח אירופה. בני 19 שהיו רגע אחרי התיכון ושנייה לפני המדים, ביקשו לעשות עם עצמם משהו ערכי ומאתגר - אנטיתזה לעוד טיול בטן־גב שגרתי לפני הדייט הראשון עם הרס"ר. במשך חמישה ימים הם סיירו בערים חשובות בהיסטוריה היהודית (בהן: ורשה, לובלין, קרקוב, לבוב, קייב); סקרו בתי כנסת שחרבו ושופצו; עמדו על קברי רבנים (הרמ"א, הבעש"ט, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, רבי אלימלך מליז'נסק), חגגו בפסטיבל תרבות יהודית, ובעיקר התוודעו - לראשונה בחייהם - לתפארת הקהילות ששגשגו מאות שנים לפני הכיליון בשואה. רק דבר אחד לא עניין אותם לעשות: שופינג.

תבור, שפועלת בנצרת עילית מאז 2010, פונה לבוגרי שמינית בדרכם לשירות צבאי מלא ומשמעותי. בכל שנה ובמשך עשרה חודשים היא מכשירה עשרות חניכים מכל רחבי הארץ ומקנה להם למידה חווייתית בנושאי יהדות, ציונות, חברה ופריפריה. 

במחנה טרבלינקה. שון אזולאי (19): "מול קבר האחים שתקנו בהלם. אצלי בראש עלתה מייד התמונה של נאצים יורים ביהודים. עמדנו ואמרנו מילים שזכרנו מהקדיש. אף אחד מאיתנו לא דתי, אבל זה היה רגע של חיבור שלא אשכח אותו כל חיי"

את רעיון המסע יזם עמיחי שיקלי (36), מנכ"ל מדרשת תבור למנהיגות ציונית וראש המכינה. שיקלי, רס"ן במילואים בסיירת גולני המתגורר בקיבוץ חנתון שבגליל התחתון ומגדיר עצמו "חילוני שמתעניין ביהדות", מדגיש כי לא רצה "עוד סיור של שואה ומחנות השמדה", בשונה מהמסעות שעוברים בכל שנה עשרות אלפי תיכוניסטים מישראל.

עומר מיוסט (18), חניך המכינה מהיישוב רעות ששואף להיות טייס קרב, מסכים עם התפיסה: "עד היום הסתפקנו בלדעת מה קרה החל מ־1939, אבל כשאתה לומד על החיים שהיו כאן לפני מאות שנים אתה מבין לאן אנחנו יכולים להגיע. קהילות יהודיות שגשגו פה והביאו לעולם רעיונות ששרדו אלפיים שנה. כצעיר ישראלי, זה גורם לי לשאוף לבנות גשר של המשכיות הלאה, לעוד אלפיים שנה לפחות".

בזמן שהחברים שלך חוגגים את הגיוס המתקרב במסיבת חוף, אתה משוטט בין קברים ועיירות.

"זה יישמע פלצני, אבל בסופו של דבר זאת שאלה של זהות. אני יודע שרוב בני גילי היו מעדיפים להתקרחן באיביזה, וזה אחלה, אבל אני רציתי משהו יותר משמעותי, משהו שאקח איתי הלאה".

"השמיים בוכים כאן"

בבית העלמין היהודי בוורשה קפא הזמן לפני 200 שנה. לא הרחק מכאן, סמוך לשטח הגטו שחרב במרד הגבורה היהודי ב־1943, ניצבים מרכזי הקניות התוססים שבשנים האחרונות מושכים רבבות תיירים ישראלים חובבי מותגים גבוהים ושער זלוטי נמוך. בתוך בית העלמין כפופות מצבות נושנות של אדמו"רים, של סופרים ידועי שם ושל רבניות "חשובות ונדבניות". גשם לא אופייני לעונה מרטיב את "אוהלי" הקהילות. "לא פעם ראשונה שהשמיים בוכים כאן", מתפייט אחד החניכים.

אשרת סיסו, מראשי המכינה: "בעקבות אסון הערבה התעקשנו לשכור אוטובוס שבו כל החניכים יישבו ביחד. מאבטחים מקומיים ליוו אותנו לכל מקום, והחניכים תודרכו להימנע מהתנהגות לא אחראית. הם הבינו שזה בנפשם"

כקילומטר וחצי משם פועל המוזיאון החדש לתולדות יהודי פולין, שהושק בוורשה לפני חמש שנים. כאן עוקבים הצעירים מישראל אחרי מדריך מקומי, שמספר בעברית מצחיקה על פרעות חמלניצקי במאה ה־17 ועל הפריצים הגויים, שאהבו לשגר יהודים לגבות בעבור מיסים - מהלך שהגביר את השנאה האנטישמית כלפיהם, על לא עוול בכפם ("בהפם", כהגיית המדריך).

למחרת, ממשיכים לפלונסק, עיירת הולדתו הפולנית של דוד בן־גוריון. כאן, בשכונה מנומנמת כגלולת שינה, נולד וגדל ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל, לפני שעלה ארצה ב־1906. בית ילדותו ניצב ברחוב סיירפנייה 15, מול כיכר מלבנית שבמרכזה פסל אביר מכונף. בקומה התחתונה פועלת כיום סוכנות טיולים מקומית, ולצידה גלידרייה שמציעה וניל־שוקו־תות טעים להפליא בארבעה זלוטי, כלומר ארבעה שקלים. על החזית טבוע לוח הנצחה שהציבה עיריית פלונסק ב־1995, לכבוד "הפעיל הציוני והוגה הדעות", ובמרחק הליכה קצר משם ניצבת כיכר ירוקה ומוצלת המוקדשת למנהיג הישראלי. 

"יש פה ממש שיגעון בן־גוריון", מסביר יוני גרינוולד, אחד ממדריכי המסע. "הם גאים באישיות הדגולה שיצאה מהעיירה, ותמיד שמחים לכוון לבית כל תייר שמתעניין. מבחינתם, בן־גוריון הוא גאווה שלהם לא פחות משהוא גאווה שלנו". אחד החניכים מסנן בחיוך: "אז כאן בן־גוריון התרוצץ יחף ועם נזלת?". האחרים מזדרזים להצטלם בעמידת ראש על קיר הבית ההיסטורי, מחווה לצילום המפורסם של "הזקן" מ־1957, בחוף הים של הרצליה.

בנסיעה באוטובוס, בשעות הארוכות שבין יעד ליעד, שולף שון אזולאי את הקלרינט שלו, ומתמסר לניגון העתיק "ארבע בבות" שהלחין רבי שניאור זלמן מלאדי. "את המנגינה למדתי רק אתמול בלילה, אז תסלחו לי אם אני מפקשש", התנצל. אחר כך יצטרפו החניכים לקול החזן הערב של המדריך הראשי במסע, אודי הרשלר, בביצועים ל"ניגון הבעש"ט" וניגון "כלות הנפש".

באוטובוס מלא צעירים שומעים בדרך כלל סטטיק ובן־אל או היפ־הופ.

"זה נשמע מוזר שצעירים חילונים שרים ניגונים חסידיים. אבל אלה מנגינות מאוד יפות", משיבה יובל בראון (19) מכפר שמריהו, שעומדת להתגייס למערך הטכני בחיל המודיעין. "לא תמצא אותן באיי־טיונס, זה ברור, אבל הן מרגשות ברמות. כשמזמזמים אותם ביחד, כמעט עולות דמעות". 

"אני לא נכנס לדיכאון. אסרתי על עצמי לומר 'איזה באסה' או 'איך זה קרה לי'. זה מה שיש ועם זה צריך לנצח, כמו שאומרים. מבחינתי אם יש בעיה, צריך לחפש פיתרון. אני לא מסכן ולא קורבן, זו לא השפה שלי"

הרשלר (39), ירושלמי מרקע חרדי שמסתובב עם כובע קסקט במקום כיפה ("אני לא קונבנציונלי בכל קנה מידה"), מסביר שהדרך לליבו של דור האפליקציות, הסמארטפונים והקשב המהיר עוברת במסלול של חוויות. "נדרשת עבודה רגישה כדי לקלף מהצעירים של 2018 את הרתיעה החיצונית מכל מה שנתפס כארכאי. צריך לתרגם דברים לשפה שלהם ולא לאיים. איך? באמצעות סיפורים, שירים ולמידה חווייתית. ואז, כמו שאתה רואה, הם מגיבים ופותחים את הלב והנשמה".

בכל שנה מתקבלים לתבור כ־50 חניכים מתוך מאות פונים. המכינה מתגאה במספר הבוגרים הרב ביותר שמתגייס ליחידות מובחרות בצה"ל, ובין בוגריה ניתן למצוא טייסים, לוחמי סיירות, מטכ"ל ושלד"ג, קציני מודיעין ואנשי טכנולוגיה בתפקידים רגישים. כשני שלישים מכלל יוצאי המכינה לאורך השנים השתלבו בתפקידי פיקוד והדרכה. לצד לימודים עיוניים בנושאי זהות ישראלית ומורשת יהודית עוברים החניכים אימוני כושר קרבי בהדרכת בוגר שייטת 13, קורסי קרב מגע, תרגולי יוגה ומסעות ניווטים להכרת השטח. 

2018 לא היתה שנה טובה, בלשון המעטה, למפעל המכינות הצבאיות. השיטפון שקיפד את חייהם של עשרה מחניכי מכינת "בני ציון" התל אביבית במהלך טיול גיבוש שערכו בנחל צפית בערבה באפריל האחרון, איים להטביע איתו גם את שאר עשרות המכינות. השיח הציבורי סביב המפעל הערכי החשוב הורעל, עיניים מאשימות הופנו מכל עבר וסף הרגישות לנושאי בטיחות נסק לגבהים.  

"לכאורה, אחרי אסון הערבה לא היתה היתכנות קוסמית לקיומו של המסע הזה. עד לרגע האחרון לא ידענו אם נצליח להוציא אותו לפועל", מגלה אשרת סיסו (32) ממושב אילניה, ממנהלות המכינה. "כל חוזרי המנכ"ל המגבילים שיצאו אחרי הטרגדיה, כל הדרישות הבטיחותיות שהתחדדו, והדאגה הטבעית והמובנת של הורי החניכים - איימו להשאיר אותנו בבית. בעיקר התמודדנו עם קושי לגייס כספים למימון המסע".

איך התגברתם?

"נלחמנו, עמדנו בכל הדרישות ורתמנו נותני חסות ערכיים. את רוב המסע מימן ארגון 'דה בראונסטון' היהודי מניו יורק, שיש לו סניף גם בתל אביב. זה ארגון שמציע לצעירים וצעירות דרכים חווייתיות להיכרות עם נושאים בזיקה יהודית, בלי כפייה ומתוך גישה פלורליסטית. התמיכה שלהם עזרה לנו מאוד להגשים את החוויה האדירה הזאת".    

נושאי הבטיחות במסע קיבל תשומת לב מיוחדת בעקבות האסון בערבה?

"בהחלט. התעקשנו, למשל, לשכור אוטובוס גדול אחד, שבו כל החניכים יישבו ביחד, כך שיותר קל לעקוב ולפקח. היה חשוב לנו לשכור מאבטחים מקומיים שליוו אותנו לכל מקום. והכי חשוב: החניכים תודרכו להימנע משתייה מופרזת, מיציאה מהמלון בלי הודעה ומהתנהגות לא אחראית. הם הבינו שזה בנפשם".

חוגגים את החיים

בבית הכנסת "טמפל" בקראקוב שבפולין נערך פסטיבל מוסיקה יהודי שאירח, בין היתר, את המוזיקאי הישראלי קותימן ולהקתו. מכונת הקצב תוצרת ישראל הצליחה לנער את הקהל הפולני המעונב, והוכיחה שגם יהודים יודעים להקפיץ ישבנים כשצריך. פוגרום? פה גרוב!

"אני, יחד עם כל המין האנושי, לא אגמור את החיים בחיים. פרופ' ישעיהו ליבוביץ אמר פעם שהייעוד של האדם, המקום שאליו הוא הולך, זה המוות. אז אני לא חושב על זה. אותי מעניין מה אני עושה בזמן שנשאר לי"

צעירי תבור, שהגיעו לפסטיבל בתום סיור בתי עלמין, הסתערו על ההזדמנות להתפרק, סילקו מהדרך את הכיסאות המתקפלים ולימדו את המקומיים פרק בהלכות שמחה כשרה. אפילו עוברי אורח מחוץ לבית הכנסת נעצרו להקשיב להילולה הספונטנית. "אחרי ששמענו כל כך הרבה על הזוועות שהיו פה, זה מדהים לשבת בתוך בית כנסת, לשמוע אמן ישראלי אומר 'ערב טוב' בעברית לקהל", מתמוגגת מעין לוקס (31) מהוד השרון, מדריכה במכינה. "זה סוג של סגירת מעגל. להיות כאן עם בני נוער ישראלים ולחגוג איתם את החיים, לא רק לבכות על מה שהיה". 

הסיור היחיד במסע שנקשר ישירות לשואה היה במחנה ההשמדה טרבלינקה, שמרוחק כ־85 קילומטרים מוורשה. מהמחנה, שלפני שבעה עשורים וחצי היה תופת עלי אדמות, לא נותר זכר אחרי שהנאצים הנסוגים דאגו להחריבו עד היסוד. כיום ניצבת במקום קרחת יער שמתפקדת כאנדרטת שואה רעיונית, מיצג מופשט לגבולות הרוע האנושי. 

את הקהילות שהושמדו במחנה מסמלים מאות סלעים אילמים שפזורים בשטח, נושאים כל שם קהילה וקהילה. חניכי תבור סקרו את האבנים במבט אילם, שמעו הסברים על הזוועות ולבסוף התגודדו לצילום משותף עם דגל ישראל מתוח במתכוון ובגאווה על "מסילת פסים" ענקית - סמל לתחנת הרכבת שהביאה הנה כ־900 אלף יהודים אל מותם. "אני המום, זה לא יותר גדול מהחדר שלי בבית", הגיב אחד החניכים כששמע מה היה שטחו של תא גזים טיפוסי.

במעבר הגבול הרגלי בין פולין לאוקראינה התענגו החניכים על היכולת לקפוץ -מילולית - ממדינה למדינה. בעוד פולין משדרת ווייב מודרני ומסודר יותר, השכנים מאוקראינה נתקעו במאות נשכחות. "ממש אפשר לצלם פה את טוביה החולב", אומר הרשלר בחיוך.

למחרת, בעיר לבוב שבאוקראינה, נערכת קבלת פנים חגיגית בבית הכנסת המקומי. הרב הראשי של הקהילה, הרב בולד, מברך בהתרגשות את האורחים מישראל: "כבוד גדול שאתם כאן איתנו. אנחנו יודעים שאין אחריות יותר גדולה מאשר לשרת בצה"ל, ואתם לוקחים אחריות על עם ישראל כולו. הקדוש ברוך הוא רוצה שתהיו אנשים טובים ומועילים ואתם מקיימים את מצוותו".

"לא להישאר רובוטים"

ממשיכים לעיירה ליז'נסק, שם קבור רבי אלימלך. שיקלי מספר לחניכים על הרתיעה שחש האדמו"ר הגדול, בן המאה ה־18, ממצוות אנשים מלומדה, "כלומר, מעשיית דברים באופן אוטומטי, רק מתוך הרגל. הלקח שאפשר ללמוד מרבי אלימלך הוא שתמיד צריך לחשוב בצורה עצמאית ולהתכוון להשלכות של מה שתעשו. זה עניין מהותי גם לכם, כשתיכף תעלו על מדים. תזכרו להיות חיילים טובים, בעלי מחשבה ויצירתיות. לא להישאר סתם רובוטים".

עמיחי, אתה מודע למונח הכי טעון היום בשיח הציבורי: "הדתה". אתם, אחרי הכל, מכינה חילונית.

"הגישה שלי לנושא היא כמדרש חז"ל: 'פִתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'. זאת לא אמירה של החזרה בתשובה, אלא של תיקון השיבוש הגדול שבו כל עולם היהדות שייך לכאורה רק לדתיים - ולחילונים אין בו דריסת רגל. בעיניי זה קלקול איום ונורא. במכינה אנחנו מנסים לפתוח לצעירים פתח כחודו של מחט, והיתר יהיה תלוי בהם ובהחלטות שהם ייקחו בחיים".

ההורים החילונים צריכים להתחיל לדאוג?

"ממש לא. יש המון חוכמה בהגות הרבנית, שמעניינת ורלוונטית גם לחילונים. אנחנו לא צריכים לשפר את מידותינו? אנחנו לא נדרשים להתמודד עם קנאה וכעס? בתפיסה שלי, היהדות נותנת לנו אוצר אדיר. מתכון של איך להיות בני אנוש יותר טובים וזה בכלל לא קשור רק בענייני הלכה".

משחררים מתח בקראקוב

שון אזולאי: "אני בחור ישראלי חילוני, עם כל האינסטגרם והטאבלטים, אבל אני יכול גם להתחבר לשורשים היהודיים שלי. זה לא סותר. אני אוהב ללמוד את התנ"ך ובסמינר החרדים שהעבירו לנו במכינה סיפורי החסידות ריתקו אותי. אני אוהב להיכנס למוסיקה ולניגון של התפילות. זה לא אומר שמחר בבוקר אני מתחיל להניח תפילין". 

האוטובוס חולף על תחנת רכבת בפאתי עיירה אוקראינית, כשהמאבטח המקומי נוטל את המיקרופון ומבשר: "בוצ'אץ'". הגענו לעיירת הולדתו של ש"י עגנון. כאן ירד בן דמותו בערב יום הכיפורים אחר חצות, בפתיחת הרומן "אורח נטה ללון", ולא הרחק במורד מתפתל נהר הסטריפא, שמככב תדיר בכתבי הסופר. למרבה הפלא, מתגלה ה"נהר" כיוּבל צנוע מאוד בתוך גלויית הנוף. 

לא כפי שתיאר אותו עגנון נראה כיום בית העלמין היהודי הישן של בוצ'אץ'. שיפועיו אמנם עולים ויורדים אבל הם כבר לא "מלאים קברים שנושכים זה בזה". קברים רבים הועלמו לצורך סלילת כביש, ומצבות נעקרו לשמש לבנייה ולריצוף. רק אוהל הצדיק עדיין "מבצבץ רחוק", כפי שכתב עגנון.

החניכים פוצחים בתחרות: מי יאתר ראשון את מצבות קברי הוריו של עגנון, אסתר ושלום־מרדכי צ'צ'קס (שם משפחתו המקורי), קברים שאת סיפור הביקור בהם חתם הסופר במילים: "כשהלכתי אצל קבר אמא היו עיניי יפות, וכשהלכתי משם אצל קברו של אבא היו עיניי סמויות מחמת הדמעות".

עד מהרה התגלתה המשימה כבלתי אפשרית. הזמן קילף מרוב המצבות את שמות הנפטרים, ולא מעטות נטו כמבוישות על צידן, כרעו לקרקע או שקעו לגמרי באדמה. בתום קדיש מרגש חזרו המחפשים בדממה לאוטובוס. אגב, את מצבת אמו של עגנון איתרה לבסוף משלחת סטודנטים מישראל שביקרה במקום כעבור כחודש. "עוד חוויה בלתי נשכחת. כבר הפסקתי לספור כמה כאלה היו לנו בטיול", פסקה יובל בראון.

מחפשים בבית העלמין היהודי הישן בבוצ'אץ' 

בסוף השבוע הגיעו החניכים למז'יבוז', העיירה של הבעל שם טוב, וגברברי תבור התנסו בטבילה צוננת במקווה הטהרה המיוחס לצדיק. בשנים האחרונות הוסב המקווה - המקורה בחלקו - למתחם מטופח ומוקף חומה שילדים אוקראינים מתגודדים בפתחו לבקש בעברית "רק שקל" נדבה. במקום פועלת גם חנות מתנות ומזכרות שמוכרת, בין השאר, מי מעיין קדושים בבקבוק ב־8 שקלים. 

מי המקווה, שנובעים ממעיין פתוח בלב המתחם, מגדירים מחדש את המושג "קפוא". בזמן שהבנות המתינו בחוץ, החניכים הנועזים, שבקרוב יהיו רובם פייטרים, הצטופפו בחדרון הצר בכניסה לבריכת המקווה, התפשטו וניגשו למים, שגם חובבי אתגרים באינטרנט היו נכנעים להם. "הראשון שנכנס למים האלה לא היה הכי 'גבר'", הסביר איתי, מלווה נוסף במסע, לחניכים הרטובים. "למה? כי הוא לא ידע מראש איזה קור מצפה לו. האחרים שנכנסו אחריו כבר ידעו - ולכן הם הגיבורים האמיתיים. תלמדו מזה לקח לצבא, כשתעמדו מול דילמות של אומץ והחלטות גורליות". 

ביציאה התעניינה אחת החניכות איך היה בפנים. בתגובה חיבק אותה אחד החניכים הרחוצים כמאוהב. "אומרים שלמקווה הבעש"ט יש סגולה למציאת זיווג מהיר", הסביר לה. היא, מצידה, החזירה חיבוק וחייכה: "ואללה, זה מתחיל לעבוד". 

בערב, נערכת התכנסות משותפת בבית הכנסת של הבעש"ט, בטעימות תפילה שמותאמות לחיך חילוני. אחר כך יוצאים לשיר בחוץ במעגל ולברך "ברכת הלבנה". מצב הרוח מרומם, על גבול האקסטזה. "אפשר ממש להרגיש את אווירת הקדושה", אומר ליאל שטרן (19), שעומד להתגייס לשריון. "פעם ראשונה שאני מבין למה אנשים מתרגשים מהחוויה הרוחנית של בית כנסת. זה מטורף. לחוות את זה כקבוצה, עם האנשים שאני אוהב, זה דבר מאוד מרגש".

נפרדתם מהטלפון הסלולרי לשבת שלמה. בישראל ספק אם זה היה קורה.

יובל בראון: "אודי הסביר שזאת דרישת המקום, לא להסתובב עם טלפונים במרחב הציבורי. מעבר לזה הוא הדגיש שאין מאיתנו דרישות 'דתיות'. לא צריך ללבוש חצאיות, ואף אחד לא מצפה מאיתנו 'להתחפש'. לא יבדקו מה אנחנו עושים בחדרים הפרטיים שלנו. אם תשאל אותי, אני חושבת שדווקא הניתוק הטוטאלי, שאנחנו לא רגילים אליו, הפך את החוויה לבלתי נשכחת".

ראש המכינה שיקלי

ליאל שטרן: "כולנו מרגישים כאן חוויה מאוד מיוחדת. אני אמנם לא אתחיל לחשוב כיפה בארץ ולא אלך בכל שישי לבית כנסת, אבל אני כן מרגיש שזה פתח לי קצת את הראש. אחרי המסע אני אראה התמונה היותר גדולה, אחפור בשורשים שלי. אני פתאום מרגיש שייך".

מה תקחו איתכם מפה לשירות הצבאי?

עומר מיוסט: "מבחינתי, קיבלתי חיבור עוצמתי למקום ולמילים. הכרתי טקסטים שעד היום סלדתי מהם - רק כי הם היו כתובים באותיות תנ"כיות. עכשיו הם הופכים, בעיניי, לרלוונטיים יותר מתמיד. ערכים אוניברסליים שרק יעשירו אותי. למשל השיח על שמחה, או חקר האמת של הרבי מקוצק, זה מגניב לגמרי".

שון אזולאי: "אני יוצא מכאן עם תחושה של חיבור ומסוגלות, ועם הרבה יותר תובנות לגבי מה שהולך במדינה שלי - ועם היהדות שלי".

מוצאי שבת, הבדלה לצד קברו של הבעל שם טוב. שרים בקול עם קבוצת חובבי קבלה נלהבים שהגיעו לביקור מאמריקה. אודי מכיר לאורחים את "הצעירים שתיכף יתגייסו לצבא ויהיו מוכנים למסור את כל מה שיש להם לטובת עם ישראל וצה"ל". האמריקנים מגיבים במחיאות כפיים ומבקשים צילום משותף עם ה"יאנג סולג'רז" מישראל.

המדריך הרשלר לא נרגע מ"נס" נוסף שהתחולל במהלך השבת במז'יבוז'. בתפילת שחרית הוא פגש "במקרה, בסיכוי של אחד למיליון" באיש העסקים הישראלי־אמריקני דוד הגר, שעימו ניסה ליצור קשר ללא הצלחה במשך חודשים רבים.

הגר, שבין היתר מממן את פרויקט הנח"ל החרדי, הקשיב להרשלר והסכים לתרום לתבור את יתרת הסכום החסרה למימון המסע. "התפעמתי מאוד לפגוש את החבר'ה הצעירים האלה, הם ממש מלח הארץ", הסביר.     

והרשלר סיכם בעיניים בורקות: "זה ממש נס גלוי. הבעל שם טוב נרתם שוב לעזרתנו. מה הסיכוי שאפגוש כאן את האיש שאני הכי מחפש בעולם, ודווקא היום. זאת אהבת ישראל של הבעש"ט. גם הוא, מתברר, אוהב את תבור". 

הכותב היה אורח מכינת תבור וארגון "דה בראונסטון"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו