לא צריך לחבר הרבה נקודות כדי להבין שרוג'ר ווטרס בא מרקע קומוניסטי. בילדותו למד להעריץ את סין המאואיסטית. כיוון שהוא תועמלן פוליטי מיומן עוד מימי התנועות החתרניות של בריה"מ במערב, הוא לא יחשוף את עצמו בצורה גלויה. אבל לפעמים הוא מתבטא בצורה אווילית ומסגיר את עצמו.
הקו המפלגתי מכתיב עמדות גם היום כאשר התנועה הקומוניסטית לכאורה התפוררה ואין יותר בריה"מ. זה ניכר, ראשית כל, נגד הציונות ונגד מדינת ישראל. בכל תנאי, בכל מקרה. לאחר מכן אנטי־אמריקניות. מנגד, כמו הקו של הרשימה המשותפת, שהיא תערובת של קומוניזם ואסלאמיזם - זה מתבטא גם בהגנה על רוסיה ובשאר אסד במלחמת רצח העם שלהם בסוריה.
בראיון ברשת התעמולה הרוסית RT (בתאריך 7 בספטמבר) ווטרס מתח קווי הדגשה עבים מתחת לשני נושאים: הגנה על רוסיה והקרבתה העצומה במלחמה נגד הנאצים, והגנה על מלחמת אסד־פוטין בסוריה. במקום לדבר על הקורבנות הוא התרכז בהתקפה על ארגון "הקסדות הלבנות".
אולי לאיתי טיראן יש הסבר מדוע הדמות המנהיגותית שהפך את ה־BDS לתנועה עולמית, עתיד לערוך מופעים ברוסיה של פוטין, וייצא מגדרו נגד ארגון הצלה הפועל בלב התופת הסורית? ווטרס הוא הז'דנוב של ימינו: דיקטטור של עולם האמנות שמטיל חיתתו על סופרים, אמנים וזמרים.
המראיינת של RT שאלה את ווטרס: מה אתה רואה בקסדות הלבנות שהתקשורת המערבית לא רואה? "פנו אלי פעמיים מהקסדות הלבנות להצטרף למסע התרמה שלהם. שאלתי את עצמי: מי הם האנשים האלה? עשיתי עליהם תחקיר... אנחנו יכולים לבלות כאן יום שלם בלדבר על הקסדות הלבנות, כי זו פשוט מערת ארנב אחת גדולה. אין שום הוכחה שזה ארגון שבאמת צמח מהשטח באזורי המלחמה; שאלה באמת אנשים שרוצים לעזור לנזקקים. אין לזה הוכחה.
"נאמתי בברצלונה", המשיך ווטרס, "צרפתי אחד שתומך בהם (בקסדות הלבנות) רצה לעלות לבמה להעביר מסר לילדי סוריה: לא שכחנו אתכם. אמרתי לו: לא. אתה לא יכול לעלות לבמה. זה היה ב־14 באפריל השנה. ב־7 באפריל נטען שהיתה התקפה כימית בדומא. סרט הווידאו הופיע עם ילדים במסכות על הפנים וכל הבלה־בלה־בלה. הסרט הופק על ידי הקסדות הלבנות; הם שלחו אותו והוא הפך לוויראלי. על בסיס הסרט ממשלות אמריקה, צרפת ובריטניה החליטו להפציץ את סוריה".
אחר כך מזכיר ווטרס שני עיתונאים שנכנסו לשטח דומא (מעניין איך ומי הכניס אותם), וכל מי שהם דיברו איתו "אמר שאף אחד לא מכיר שום התקפה כימית, כולל רופא אחד". "כל ההוכחות מצביעות על כך" שארגון הקסדות הלבנות לא אמיתי, "שזו אינה המציאות".
אחרי הסרטון הוויראלי ווטרס שופך ביבים על הסרט התיעודי זוכה האוסקר "איקרוס", שתחקר וחשף את שערוריית הסמים בספורט הרוסי. המראיינת מרימה לו: "אומרים שאתה משקר יחד עם השלטונות הרוסיים. למה מי שלא מסכים עם הסטייט־דיפרטמנט מוטבע עליו חותם של מרגל רוסי?"
זו שאלה טובה בייחוד לגבי רוג'ר ווטרס. הוא ענה: "(האמריקנים) מחרחרי מלחמה. הם רוצים לקדם מלחמה. דבר ראשון עם איראן; ואחר כך עם רוסיה. יש במלחמה הרבה כסף. זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה - אבל למה הם מבזבזים 600 מיליארד דולר כדי לפלוש לארצות שאין להם מה לעשות בהן כדי להרוג אנשים חומים ומוסלמים? למה? למה זה טוב? "למה כל הנושא הרוסי הזה? אתם יודעים מי הם הרוסים? פגשתי הרבה רוסים. העם הרוסי הקריב 20 מיליון אנשים כדי להציל אתכם מהנאצים!... אתם סתם מפנים כלפיהם אצבע".
מעניין. קורבנות רוסיה סוחטים ממנו התרגשות. קורבנות העם היהודי ומדינת ישראל - כלום.
מחוץ לחשיבה הקבוצתית. העיתונאית מלאני פיליפס מבהירה שלא הרבה השתנה בתקשורת הבריטית מאז ועידת מינכן. כדי להבין את דבריה כדאי לשלטט ל־BBC
מי שיצרה הקשר אקטואלי תקיף ותקף לתקשורת הבריטית בימי ועידת מינכן לפני 80 שנה היא העיתונאית הבריטית היהודייה מלאני פיליפס, שהרצתה במסגרת כינוס שערך המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לפני שבוע וחצי. "הפייסנות", אמרה פיליפס, לא היתה אופציה מדינית שצ'מברליין העדיף, אלא היתה הלך רוח שלם; זו היתה מוסכמה מקובלת על כלל החברה בבריטניה.
"ב־1933 'הדיילי מייל', עיתון שבו עבדתי, מתח ביקורת על הדיווחים 'המטורפים' על הפעילות הקיצונית של הנאצים", אמרה בהרצאתה, "העיתון טען שהדיווחים אינם נכונים, ולמעשה היטלר הציל את גרמניה מהיהודים בעלי הקשרים הבינלאומיים; והעיתון דיבר על התועלת העצומה שהמשטר החדש כבר מעניק לגרמניה. הבעלים של העיתון, רות'רמיר, תמך באוסוואלד מוסלי (מנהיג האיחוד הפשיסטי הבריטי, 'החולצות השחורות'); והיה מעריץ של היטלר ומוסוליני. רות'רמיר מת ב־1940 ובנו אוסמונד שינה כיוון ו'המייל' חדל מכל תמיכה בהיטלר".
פיליפס התעכבה בדבריה על מלחמת העולם הראשונה, שהיא מקור השבר הנפשי־מוסרי־אינטלקטואלי עד היום. "המלחמה הזו הרסה את האמון של בריטניה בעצמה. היא החדירה את התחושה שמלחמה היא דבר חסר פשר. חדרה תחושה של שקיעה לאומית", היא אמרה. "העיתונות הגזימה מאוד בכוחה הצבאי של גרמניה ומיעטה במכוון בהערכת השאפתנות של היטלר לכבוש את אירופה".
השאלה, אומרת פיליפס, היא האם התקשורת מעצבת את דעת הקהל או מעוצבת על ידיה. "הגרדיאן" אומר לקוראיו מה לחשוב, והקוראים שמחים שיש מי שמכתיב להם מה לחשוב, כי "הגרדיאן" אומר את זה. אבל עיתונים המוניים שנקראים על ידי מיליונים קשובים למה שחושבים הקוראים ונמנעים מלהגיד להם מה לחשוב.
חוץ מה־BBC. הוא משקף מה שמלאני פיליפס מכנה "חשיבה קבוצתית". השירות הבריטי עדיין נתפס כסמכות עליונה. הוא יוצר "נרטיב של חשיבה קבוצתית שמעוות את המציאות". ההשקפה שמבוטאת על ידי ה־BBC אינה רק של אנשי תקשורת, אלא היא "נחלתו של המעמד האינטלקטואלי כולו. והיא אומרת כך: הטבח של המלחמה, כל מלחמה, הוא חסר פשר וכל דבר, כל אפשרות אחרת, טובים יותר ועדיפים. שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר ממלחמה. כששואלים אנשים אם הם מפחדים מאיראן, הם משיבים: כן. הם לא מפחדים שאיראן תעשה מעשה טרור או תפגע בישראל, אלא הם מפחדים שתהיה מלחמה נגד איראן ואז חפים מפשע ימותו.
"התקשורת בנוסח ה־BBC מפחיתה בערך הפגיעות בישראל. הטילים שנורים מעזה כלל לא מדווחים. היא מקדמת שקרים על ישראל והמזרח התיכון. והיא מתארת ביקורת על האסלאמיזציה של אירופה כאסלאמופוביה. כל אלה - זה בדיוק מה שהתקשורת עשתה בשנות ה־30, בתקופת הפייסנות".
בחזרה לארץ המרדפים. ספרו של יואב גלבר מגלה על מגעים בין ישראל לירדן גם בעיצומו של הטרור בבקעה, ומעודד בכך שב־2018 גזרת הלחימה הצטמצמה משמעותית
כבר לא מעט שנים שאת נרטיב "המחדל" של 1973 מנסים להחליף בנרטיב חדש: האם אפשר היה לעשות שלום בין 1970 ל־1973. בהקדמה לספרו שיצא זה עתה, "הזמן הפלסטיני" (הוצאת דביר), כותב יואב גלבר כי "תמונת התקופה... הולכת ומתרחקת מן המציאות של הימים ההם. כדרכה של המטאפורה המכונה 'זיכרון קולקטיבי', היא גם התחלפה פעמים אחדות בהתאמה לשינויים בערכיה של החברה הזוכרת".
מי שציפה כי פרופ' גלבר יפתור סוף־סוף את חידת ההידרדרות למלחמת יום כיפור ואת התפתחות המלחמה עצמה, נאלץ להסתפק בינתיים בעוד ספר חשוב ביותר על התקופה של שלוש השנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים. אני מציב מול הספר של גלבר את שני הכרכים העצומים של ד"ר מאיר בוימפלד, "קפיצה למים הקרים", שמגיע למסקנה שלמעשה לא הוצע לישראל הסכם שלום אמיתי מצד מצרים.
הקורא ב"הזמן הפלסטיני" יופתע שבשנות המרדפים בבקעה, שנות המתקפה של המחבלים על הגבול עם ירדן, ומלחמת ההתשה בחזית המזרחית - התקיימו אינספור מגעים בכל הרמות בין ישראל לירדן. וכל זאת תוך כדי שהטרור ופעולות התגובה הצבאיות של ישראל מתנהלים במלוא עוזם. בסופו של דבר רק החלטה של המלך חוסיין להתעמת עם ארגוני אש"ף ולהציל את עצמו ואת מלוכתו, הביאה ל"פתרון" של בעיית הגרילה והטרור בחזית המזרחית. הוכח שיש "גם" ואולי רק פתרון צבאי לטרור.
יש בספר הרבה פרטים שגלבר מעביר בצורה יבשה, אגבית, אבל הם מרתקים. יש גם שגיאות מעטות אבל לא נעימות. פולס, הפובליציסט הראשי המנוח של "הארץ", היה ג'יימס רוזנטל? והרי הוא ד"ר שלמה גרוס. גלבר גם מבטל כ"אגדה אורבנית" את הסיפור על כך שיאסר ערפאת ביקר בצפון וייטנאם. אז יכול להיות שערפאת עצמו לא ביקר שם, אבל סגנו אבו איאד ויחד איתו כמה מבכירי פת"ח או אש"ף אכן ביקרו בצפון המדינה האסיאתית, ולמדו מהסמכות העליונה את תורת המלחמה העממית המשולבת של טרור וגרילה יחד עם תעמולה ותכססנות מדינית.
גלבר מציין שהיה בצה"ל זלזול כלפי המחבלים כלוחמים, אבל נראה שעד היום יש זלזול בקרב הממסד הביטחוני בחוכמה האסטרטגית של מנהיגי הפלשתינים.
מה שמכה בקורא אלו הנתונים על כמות הפיגועים, ההיתקלויות והמרדפים. הזיכרון מתעתע: אוטובוס של תלמידי י"ב מגימנסיה הרצליה עולה על מוקש בערבה, עשרות פצועים; הרוגים לא מעטים בקרב חברי הקיבוצים בעמק הירדן ועמק בית שאן, אשדות יעקב, מסדה, נווה אור ואחרים. גלבר מביא נתונים חלקיים: למשל, קטע הגבול שבין דרום הכנרת לטירת צבי. 71 הרוגים, רובם חיילים אבל גם לא מעט אזרחים, בשנה הראשונה שאחרי ששת הימים.
גלבר היה מ"פ בסיירת חרוב, שנשאה בעיקר נטל המרדפים אחרי חוליות שחדרו את מחסומי ה"דגנים" והמארבים. הוא מתאר מרדפים בתנאים טופוגרפיים קשים ביותר שהצריכו התמצאות בשטח כושר גופני ויכולת לחימה. בשלב מסוים הצטרפו מפקדים בכירים מהעורף אל אלוף הפיקוד גנדי כדי להשתתף במה ש"היה יותר מעין ספורט אופנתי של ציד אדם".
אם נדמה שהבריטים היום עוינים את ישראל - אחרי 67', בניסיונם להגן על ממלכת ירדן, הם העניקו לגיטימציה לארגוני המחבלים. הנספח הצבאי הבריטי בישראל ריגל אחרי תנועות צבא ואמצעי לחימה בצד של ישראל. במארס 1969 הותקף מוצב צה"ל ליד אחד הגשרים בירדן. "להתקפה הצטרף כתב טלוויזיה בריטי שנפצע במהלך חילופי האש".
השליטה בשטח והמגע הקרוב עם הלוחמים הפלשתינים הם שהעניקו לישראל יתרון על פני האמריקנים, למשל בווייטנאם. שר הביטחון משה דיין, כמו גם בכירי צה"ל, נפגשו עם מחבלים מייד לאחר שנלכדו. הם למדו להכיר את הפרופיל האישיותי שלהם. דיין, למשל, התרשם שחלקם הם אנשים על רמה. משכילים, בעלי מוטיבציה אידיאולוגית. לוחמי צה"ל היו למעשה שבט ילידים שהגן על ביתו, והלוחמים והמפקדים הכירו את השטח טוב יותר ברוב המקרים מהמחבלים שבאו כביכול לשחרר את מולדתם.
אבל האלוף אריק שרון הביע פליאה שלמרות כמות הנפגעים העצומה של המחבלים המגיחים מרמות עבר הירדן ומהבקעה וחודרים לשטחנו, הם לא נרתעים, ממשיכים להגיע ואנחנו לא רואים את הסוף. הלך הרוח של המפקדים דוגמת אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר היה כי "מעולם לא השגנו הרגעה על ידי התאפקות". הוא הציע גם לקחת הליקופטרים, לנחות בעומק ירדן, לירות במכונית עוברת שני צרורות ולחזור. כלומר, לבצע טרור נגדי.
הלחץ על עיירות כמו בית שאן היה כבד. באותה תקופה אלו היו בעיקר הפגזות וירי קטיושות. גלבר מגלה שכמחצית מאוכלוסיית בית שאן נטשה את המקום. גולדה הזדעזעה מהמצב החברתי כשביקרה לראשונה בחייה בעיירה. היא דיברה על חשיש וזנות ועל כך שאחוזים גבוהים מבני העיירה בכלל לא מתגייסים: "אנו יושבים בארץ סגולה, ובתוכנו עיירה שכולה זוועה אחת גדולה... זו הפעם הראשונה שאני יודעת על הווי כזה בישראל".
אחרי 50 שנה ו־100 שנות מלחמה בין יהודים לערבים בארץ ישראל, געזרת הלחימה שהקיפה ב־1970 את כל הגבולות - מראש הנקרה עד מטולה דרך רמת הגולן, בקעת הירדן ועד אילת - הצטמצמה ב־2018 לכ־40 קילומטר, אורכה של רצועת עזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו