בשעות הזויות, מאחורי קלעים ולצד הבמות. בדרכים מוזרות, סביב חצות ובין קילומטרים של שתיקות. השיחות המעניינות באמת מגיעות כשלא עוסקים בחיצים ובמטרות כמו קידום מכירות. כך יצא לי בשנים האחרונות לנהל שיחות עומק שכאלו עם מיכה שטרית. לפעמים היו גיטרות בינינו, לפעמים רק קפה שחור ומים מינרליים, אבל בכל פעם מחדש גיליתי את קולו הייחודי - עמוק ורך, נוקב וחומל, חד ומנחם. מיכה הוא איש שכבות המתגלות בזמנן ובשעתן. מכל שיחה שכזו יצאתי עם תובנות ושאלות חדשות על זהות וישראליות, על מרכז וקצה, מזרח ומערב.
מאז שמעתי אותו לראשונה בשלהי שנות השמונים, ראיתי בו את עמוד הענן לפני המחנה. שרתי את המילים שכתב רק בכדי לראותן מתגשמות כמציאות חיי לאחר כמה שנים. לא סתם שאלתי אותו אם הוא רואה את עצמו כמטיף בשער, כנביא.
"כמטיף כן", ענה, "אבל אני לא רואה את עצמי כנביא, חלילה! אחרת הייתי הולך לפסיכיאטר ולוקח כדור. אבל אני מקווה שמוסד הנבואה עוד יחזור".
אתה מבחינתי נביא. כתבת שירים על הנוף שהופך לנדל"ן, על המחיר של שינויי התעשייה בישראל, אפילו כתבת שירים על טבריה עוד לפני סטטיק ובן־אל.
"ליוצרים יש נגיעות - ניצוצות, בעיקר דרך אמנות ומוזיקה. אנחנו בהחלט מתעסקים בכלים של הנבואה, אבל זה עוד לא שם, לפעמים אנחנו מרגישים רק קצת מזה. תביט סביב, מבחינה מוסרית, האנושות כולה היא כרגע כישלון מתמשך. אלפי שנים של שפיכות דמים בין אדם לחברו, בין אנשים. ועדיין יש אנשים שמדברים על מודלים שנכשלו כמו סוציאליזם או קומוניזם כפתרון".
אז אתה בעד שוק חופשי? כלומר ימין כלכלי?
"אני לא קונה את החלוקה הזו של ימין ושמאל. אני מאמין בשוק חופשי, ולדעתי מרבית הצפון־אפריקנים מחונכים לשוק חופשי. זה יותר נכון לנו מסוציאליזם".
במבנה הקהילות היהודיות בגולה, בטח בצפון אפריקה, היה מקום לתחרות חופשית אבל היה גם גמ"ח ואחריות קהילתית לחלש ביותר.
"כן. אחריות מוסרית לחלש לא מנוגדת לשוק חופשי".
זה מתכתב עם הפילוסופיה של רולס, על עקרון ההפרשיות שלפיו אי־שוויון חברתי כלכלי יכול להיות מוצדק אם הוא פועל בסופו של דבר גם לטובתו של החלש בחברה.
"קצת הפסקתי עם פילוסופים בגיל מסוים. בסופו של דבר, תראה מה קרה לגרמניה עם כל הפילוסופים שלה. אני לא בטוח שאם הייתי נותן לפילוסופים לנהל את העולם, היית רואה כביש אחד סלול. אני חושב שהעולם הרוויח הרבה יותר מאנשים תאבי בצע שקמו בבוקר ואמרו 'אני צריך להשיג 100 מיליון שקל בשביל לסלול את הכביש הזה', מאשר מפילוסופים. וטוב שכך".
מה האופציות - לחיות בלי עקרונות מנחים? "פילוסופיה זמנית, שברי בקבוקים" כמו ששרת ב"שיר אחר"?
"לא. צריך להבין שכל הניסיונות ליצור מודלים שיתאימו לכולם ויעבדו על כולם - קרסו. מניטו (הרב יהודא ליאון אשכנזי) אמר את זה בבהירות ביחס לכור ההיתוך - כן לאחדות, אבל לא לאחידות".
"סיפרו שאנחנו ג'ובניקים"
באמצע שנות ה־80 הגיע מיכה שטרית עם ביוגרפיה כאובה ומסובכת אל העיר הגדולה, ככותב וזמר להקת החברים של נטאשה. ההרכב נתפס כלהקה הראשונה של ישראל השנייה. השירים והביצועים חשפו פיסות מציאות של ישראל שעד אותה עת נחבאו אל השיכונים. ישראל של כהי הבלורית ובלי התואר. היו שכתבו עליה לפני כן במבט מן הצד, אבל אף אחד לא כתב אותה מבפנים כמו שטרית וארקדי דוכין. המבט שהם הציעו היה אחר - הם הראו את הפריפריה הישראלית דרך החוויה הרגשית של בני המקום.
מצד אחד המיתוג שלכם היה להקת מלנכוליה. אבל כמעט לא דיברתם על המזרחיות שלכם, כלומר שלך, למרות שהן בלארוס ומרוקו מערביות לישראל.
"באותה תקופה הייתי מאוד סגור, פחות מוחצן, מופנם. זה לא היה בגלל המזרחיות או הפריפריה, אלא בגלל הסיפור האישי שלי שהותיר בי סימנים עד היום. הטרגדיה המשפחתית, הסיפור של אבא שלי והמאהבת והיריות והרצח, המעבר לבית הספר החקלאי בנהלל. לקח לי זמן לפרק את זה. המוצא המזרחי של ההורים שלי בהחלט עמד שם בתוך העולם של נהלל, עמק יזרעאל והאתוס של ההתיישבות, אבל זה לא היה לב העניין. כשהייתי יוצא לעמק כרועה, או כנוטע עצים של אבוקדו, פקאן או אפרסמון, חשתי כמיכה שעושה מעשה משלו באדמת העמק. לא כמזרחי - כישראלי".
ובמעשה הזה יכולת לראות את עצמך כחלק מהאתוס של העמק ונהלל?
"זה לא בדיוק סיפור זהה למאיר שלו או יהונתן גפן - ילידי המקום. אבל כן, לי יש את הסיפור שלי".
והרגשת שהאתוס שלך משתלב בתוכם?
"למה שישתלב? יש מקום רק לאתוס אחד? העמק הוא לא של אף אחד. זו הארץ שלי".
אתה אומר את זה בעיניים המודעות כיום, או שגם אז הרגשת כך?
"כבר אז הרגשתי כך. ידעתי שיש הבדל, שיש את אלו עם ההיסטוריה של חלוצים ומייבשי ביצות, והם היו גם האנשים שכתבו היסטוריה. אני באתי מהמעמד שלא כותב היסטוריה. הבילויים היו בסך הכל 40 חבר'ה - ונכתבו עליהם עשרות ספרים. כמה נכתב על 'אעלה בתמר' של 2,500 תימנים שעלו באותה שנה כמו הבילויים? לכן ככותב, כאחד שמספר סיפור, תמיד ידעתי שיש לי את הסיפור שלי ואני צריך לספר אותו".
אני זוכר תמונה שלך בעיתון "חדשות", עם חולצה שחורה שעליה מצולם לו ריד וכתוב "חיית רוקנרול". כשראיתי אותך עם החולצה, פתאום הבנתי את לו ריד אחרת לגמרי. הבנתי שהרוק הוא תרבות שבה זה לא משנה מאיפה באת. אם אתה אותנטי ויש לך סיפור - התקבלת. או לפחות כך האמנתי באותה עת. זה מה שגרם לך לבחור במוזיקת רוק?
"כן, זאת היתה המציאות שלי. ביקנעם שמענו רוק, AC/DC, דיפ פרפל, והיה גם רדיו דולק כל הזמן. לשירת ארץ ישראל נחשפתי רק בנהלל, כששרתי בחבורת זמר. כן, עם חולצה רקומה, טקסים וים השיבולים שמסביב".
ואיך הרגשת כשהיית בתוך זה? באמת הרגשת חלק מזה? אהבת את זה?
"הסתכלתי מהצד על הנהללים, על האתוס הצבאי של הלוחמים. אנחנו הרי היינו הג'ובניקים, לפחות זה מה שאמרו לנו. אבל כשאתה בודק את זה היסטורית, במלחמת השחרור, בששת הימים, ביום הכיפורים השתתפו ונהרגו המון מזרחיים. יש לי תחושה שהם לא ממש נכללו ב'יזכור' של יום הזיכרון. אני לא רוצה לעשות חשבון של דם. אבל היתה תחושה שאנחנו לא בין בוני הארץ. יכלו לעשות אחרת ולקבל אותנו בצורה יותר טובה, אבל הם עשו והתיישבו והקימו. ויש לי אהבה טבעית ואני מעריך אנשי אדמה באשר הם. זה גם החיבור שלי למוזיקה ארץ־ישראלית, לאלה שיוצאים לשדה, שחורשים, זורעים, קוצרים - מגדלים - יש לי אהבה אליהם. זה תמיד היה השיח בבית: 'ארץ ישראל!' זה השיח של הסבים שלי, דרך התנ"ך, דרך היהדות".
מאלמגריבי לשלום חנוך
היום בכלל נוטים להמעיט במרכיב של הזהות המזרחית. רבים מציירים את זה כאילו שכל היום ינקנו מאום כולתום והתרבות הערבית, אבל בבית שלי התרבות הארץ־ישראלית היתה חזקה יותר ונוכחת מכל התרבות הערבית.
"אני חושב שזה מפני שאצל הצפון־אפריקנים היתה תמיד הבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל. הבחנה בין המקום לשלטון. לשלטון אתה יכול להתנגד, אולי אפילו להחליף אותו - ארץ לא".
גם אתם ואהוד בנאי ופורטיסחרוף פתאום מופיעים בסוף שנות ה־80, רובכם סוג של מזרחיים, ובוחרים ברוק כאופציה האפשרית לבטא את הישראליות שלכם.
"זו גם היתה בחירה של הורמונים, דרך לתפוס בנות מגניבות".
אני חייב לפתוח את זה - היו לך חברות מזרחיות?
(צוחק) "גם וגם וגם. אבל בסוף התחתנתי עם תמי, ישראלית ממוצא אשכנזי".
כשגדלתי לא ראיתי נשים מזרחיות כבחירה אפשרית בעיניי, רציתי מישהי שתיקח אותי הכי רחוק מהבית שאני גדלתי בו. בדיעבד הבנתי שרוק היה עבורי כמו חברה אשכנזית שכזו - מעין אפשרות בריחה, ועדיין שם חשתי כמעט אותנטי.
"אני שמעתי מוזיקה בבית הכנסת, וגם את סמי אלמגריבי, ריימונד. רק הרבה יותר מאוחר שמעתי את שלום בצמח, גרי אקשטיין מרביץ סולו גיטרה, אריאל זילבר, להקת חמסין בגני התערוכה. את שלמה ארצי".
ארצי היה איתם באותה שורה?
"למה לא? הוא יוצר נהדר. 'חום יולי אוגוסט' היה אלבום מעולה!"
בוודאי, אני בכלל חושב שאפשר לעשות שאלון "איזו ארץ ישראל אתה" דרך אילו אלבומים של שלמה ארצי אתה אוהב. זה מבחן האמת לזהות מי גדל בפריפריה. העם אהב אותו, אבל מקומוני תל אביב השתלחו בו. בתוך הבונטוניה של תרבות הרוק הישראלית, הוא נחשב כמעט לעריק באותן שנים.
"כרוקר, הייתי מסתיר את זה שאהבתי את צביקה פיק. אבל כנער בפנימייה בנהלל, בתור די.ג'יי הייתי מנגן את 'אהבה בסוף הקיץ'".
רגע, אתה הייתי די.ג'יי?
"בטח! דיסקו העיף אותי!"
אז אתה כן רוקד כשעצוב!
"יהושע פרץ כבר לא בנמל"
האלבום הראשון של נטאשה היה קיצוני ברמה הרגשית, אבל יש בו מעט נקודות זיהוי גיאוגרפיות, חוץ מהירקון זורם.
"זו היתה חוויה שבאה מתוך החיים בתל אביב עצמה או דרך שירים של אריק ושלום על הירקון".
אתם באתם ואמרתם, יש ירקון קדוש ומיתולוגי, והפכתם אותו לישראלי ומחולן כששמתם לידו זונות.
"בדיוק. תל אביב של הבוהמה, של כסית, והיתה תל אביב של אריק איינשטיין ולול, שהציגה בפנינו אלטרנטיבה לארץ ישראל הישנה. הם סיפרו סיפור של ים, של בית קפה, של בחורות. הפעם הראשונה שבה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, היתה כששמעתי את אריק שר 'אני ואתה נשנה את העולם'. אז הבנתי את הכוח של שיר, הגיטרה המייבבת של רומנו גמרה אותי".
אבל כתבת מציאות אחרת, המלנכוליה שלכם היתה פריפריאלית, שמעו את זה בצליל של האלבום.
"לב הארץ בשבילי זה הפריפריה, עד היום. הארץ זה כל מה שמסביב ותל אביב היא אי תנועה. ואני אוהב את העיר הזו, אני לא אומר את זה מאיזה אנטי או משהו, היא עיר חשובה ואני אוהב אותה. אבל עד היום כשמדברים איתי על ארץ - ארץ ישראל היא הפריפריה. תל אביב ההיא של אריק נעלמת לי, תל אביב הים־תיכונית נעלמת לי, עם כל המגדלים. אבל זה לא נורא, יש מקומות אחרים שנותנים לי את זה. אשדוד ואשקלון חיות עם הים הרבה יותר טוב מתל אביב.
"דימונה, אילת, עפולה? זה סיפור גדול!" שטרית עם דויד פרץ // צילום: זיו קורן
"יש בפריפריה שינוי גדול, לא נעים לדבר על זה כי זה הורס את הקונספציה שכולנו חיים בזבל, והחיילים של ההגמוניה עוד מסתובבים ברחובות. אני פוגש אנשים שמדברים איתי על פריפריה, והם מדברים כאילו שיהושע פרץ עומד בנמל אשדוד עם מגפון. אני נוסע לאשדוד וזה לא להאמין מה זה הדבר הזה. זה חתיכת מקום, עם מרינה וכיכרות וטיילת. מאות אלפי אנשים שחיים טוב ולא רוצים לעבור לתל אביב".
ועדיין לחלק גדול מהתקשורת והתרבות נוח לראות את הפריפריה דרך הסטריאוטיפים שמלבישים עליה.
"גם התקשורת זו משפחה. עד היום תקשורת לא מייצגת את המציאות מבחינתי, וזה לא עניין של פייק או לא פייק. כשהייתי ילד דיברו איתי על חלוציות, בילויים, מייבשי הביצות. ועברו השנים והבנתי שהאתוס של קריית שמונה עם כל הקטיושות שהם חטפו, לא פחות גדול מתל חי. אני גם רואה את זה בשינוי שעוברת יקנעם, אני חוזר לשם וזה אחרת לגמרי, היום אנשים עוברים לשם מרצון, אוכלוסיות חזקות - היי־טק. אני רואה את הוותיקים שם כחלוצים, כבוני הארץ. אתה יודע למה אני עושה את ההופעות האלה עם גיטרה? רק מתוך זה שאני אוהב לנסוע, לראות, וכשאני נוסע בארץ כל המקומות האלו מרעידים לי את הלב - דימונה, אילת, עפולה. איזה סיפור יש להם? סיפור גדול".
אבל כמו שאמרת - לא סיפרו לנו את זה ככה.
"היום כשאני יודע, אני לא צריך שיספרו לי את זה, זו הבעיה שלנו - שאנחנו מחכים שמישהו יבוא ויספר את הסיפור. וכשאני שומע את הקולות האחרים, של החבר'ה הצעירים, אני נגנב מזה. יש עכשיו כוחות, כמו רועי חסן או עדי קיסר, אנשים שמספרים סיפור חדש. מאוד התחברתי לרועי, הוא משול בעיניי למישהו שהגיע לסצנה שהיתה במצב מאובן לחלוטין, עם אנשים שתפסו עמדה במשך שנים ולא זזו. והוא בא וזרק רימון והתחיל ניעור של כל העולם הזה. בכלל, מושגים כמו תרבות ואמנות זה משהו שצריך לבדוק בהם את ההגדרות שוב ושוב.
"וכשאני מסתכל על הדור החדש, הצעיר, שצומח בפריפריות, אני מוצא בו המון תקווה, הרבה אור. אני אוהב מאוד את הקטע של הפופ הישראלי שקורה עכשיו. יש בו נורמליות, יש בו משהו מרענן, אני אוהב מאוד את הפרצופים החדשים שמספרים סיפור באמת חדש".
אז עומר אדם וסטטיק ובן־אל לוקחים אותנו למקום טוב מבחינה תרבותית?
"אנחנו לקראת המפנה. כשאתה רואה את התזמורות המזרחיות, את תום כהן, אתי תובל ושמואל אלבז ואנשים שעושים ויוצרים ומשנים, וזה קורה בפריפריה... ואני רואה ילדים בבית ספר שרים סטטיק ועומר אדם, וזה לא משנה אם אתה אשכנזי או מזרחי. כי הפופ הישראלי הנוכחי מחזק את ההגדרה של הישראליות. בסופו של יום אני צופה לנו עתיד טוב".
"גם הממלוכים זה כיבוש"
לפני כמה חודשים אמר שטרית דברים שרבים פירשו כשינוי דעה מהשמאל אל הימין. יותר מאשר הדברים הוצאו מהקשרם, יצא האיש מההקשר שבו הוא מותג רוב חייו. אם יש דבר שבולט בשיחה עימו זה עד כמה הניסיון להצמיד לו תיוג של ימין או שמאל הוא מופרך. למי ששכח, זה האיש שכתב לארץ ישראל "מי אוהב אותך יותר ממני?" וכשאנו יוצאים לאחר השיחה אל הרחוב הלילי, הוא מתבונן במדרכות העקומות של תל אביב, בגורדי שחקיה ובאנשיה התמוהים, בחיוך של מי שמביט בילד סורר ואהוב.
יש לי חבר, אמן מוערך מאוד, שבמשך שנים בסודי סודות היה אומר לי שהוא ימני. ואמרתי לו "מה אתה מתבייש להגיד את זה?" והוא השיב לי שעם כל הליברליות, גם ליברלים מתקשים לקבל מישהו שחושב אחרת מהם. לכן בגלל שהרבה אנשים רואים בך מוביל - האמירות שלך אתגרו אותם. נתנו לך תפקיד למלא, שמו אותך במגירה, ואמרו לך "אל תצא", ואתה זזת.
"לא השתניתי בכלל".
אבל הפכת ממוצג שמאלני בארכיון שינקין לפשיסט ימני בראיון אחד.
שטרית מתלהט. "אלה ההגדרות שלהם! אין מה לדבר! עם כל ביטוי הפשיסט וה'נאציזם' שמסתובבים פה חופשי, איפה הקרונות וקברי האחים? מה זאת הזילות הזאת של השואה? אני מסתובב כל היום בארץ, אני רק רואה מנופים עובדים, אספרסו בכמויות, נמל תעופה מפוצץ, אני לא רואה פה רדיפה ברחובות. בסטטיסטיקה הכל ברור. בבית חולים מטפל בי רופא ערבי, שופט ערבי שולח נשיא מדינה או ראש ממשלה לבית סוהר.
"כל העניין הוא נגד הזהות שלי. אתה שומע את חנין זועבי שמציעה פתרון שתי מדינות - מדינת פלשתין אחת, ואחת לכל אזרחיה. זה דבר מאוד עמוק מה שהיא אומרת. שבעצם יכולים להיות הרבה לאומים אבל לא יכול להיות לאום יהודי. אז היא מכירה בלאום פלשתיני אבל אין כזה דבר לאום יהודי?"
התכוונת ישראלי?
"מבחינתי, היהדות היא לאום - לא דת".
שלמה זנד יגיד לך שהיתה דת יהודית אבל לא היה לאום.
"שיגיד. שיקרא את התנ"ך, ספר טוב, קודם היה עם שקיבל את התורה, ולא ההפך. תמיד היינו עם ששמר על שפה ונקודת ציון היסטורית - ליבי במזרח ואני בסוף מערב. כמו שכתב יהודה הלוי".
מצד אחד זה, ומצד שני אתה זה ששר את "חיפה מול הים", אתה מבין למה אנשים מתבלבלים?
"בטח. מאוד אהבתי את הספר של סלמאן מצאלחה בגלל השם 'אחד מכאן', אני גם מרגיש אחד מכאן. תראה, אני בעד שהערבים יחיו כאן כשווי זכויות לחלוטין. אבל זו מדינת הלאום היהודי. אנחנו לאום ככל האומות. יש צרפתים, יש איטלקים ויש יהודים. לכל אחד יש היסטוריה, ועדיין יש את שער טיטוס שם ברומא ויהודים סוחבים את המנורה. זאת היתה אמת ואי אפשר לנצח את זה. צריך להשלים עם זה ומי שלא - העולם פתוח".
יש לי חברים בברלין, אחד מהם אמר לי ששם הוא מרגיש יותר יהודי מבישראל, כי שם הוא לא צריך להצדיק את הכיבוש.
"יש הבדל בין יורד למי שלא חי כאן, אם הנאצים יתחילו שוב בגרמניה אז הוא יכול להרשות לעצמו לשבת שם כי יש לו גם ארץ לאום, שאליה הוא יחזור... וגרמניה זה לא כיבוש? בכלל, יש מקום בעולם שהוא לא כיבוש? מי לא היה פה - ממלוכים, בבלים, פרסים, רומאים, אשורים, צלבנים, עות'מאנים. כולם היו כאן. ואני מתפלא שהם גם משייכים את זה לימין ושמאל".
בסופו של דבר בן אדם צריך ללכת לקלפי ולהצביע, הוא צריך בחירה בינארית.
"אנשים בוחרים ימין היום וימשיכו לבחור בו כי הדבר הכי חשוב כרגע מבחינת האדם - זה העניין של הזהות, היא הבסיס לביטחון. השמאל שאני מכיר מהילדות שלי היה יותר לאומני ובטוח בזהותו מהליכוד".
אבל השמאל גם השתנה, מאז שנות ה־90, האידיאולוגיה של השמאל מושפעת מהפריחה של השיח האקדמי הביקורתי. הזליגה שלו אל תוך הפוליטיקה יצרה עולם פוסט־מודרני, שמקשה על מי שחי בתוכו להתמודד עם אמת שהיא לא פרשנית.
"לאקדמאי ישראלי יש בעיה. הוא לא יכול ללכת לשום מקום בעולם בלי שידבר את ה'שפה' של השמאל. אין להם ברירה, אם אתה רוצה לבוא ולשבת בניו יורק ולהרגיש בבית - אתה חייב להגיד כוסאומו הכיבוש. אבל בפועל, במציאות הישראלית שמחוץ לאקדמיה, זה אף פעם לא היה אחרת. לכן בכל בחירות מחדש יש את כל האנשים שמופתעים, בעיקר בתקשורת - איך יכול להיות שלא כולם חושבים כמונו. וזה ילך ויגבר, יש פה קרב על ההכרעה בעניין הזהות".
אז אתה מרגיש שלם עם ארץ ישראל השלמה?
"אין לי קריעה בזהות שלי. אין לי! מבחינה מעשית, חברון היא יותר ישראלית מאשר רעננה או רמת השרון, בכלל שם בשרון זה האמא של הכיבוש, כנס לאתר של "זוכרים", תתחיל לחפש ותגלה איך קוראים להרצליה - סידנא עלי. אני מתקשה להבין אנשים שמדברים על 67' וחיים בצד השני של הקו הכבוש. אם זה גזל, אז גם זה גזל. מה ההבדל? שאיזה קולוניאליסטים בריטים וצרפתים הביאו סרגל וחתכו את המפה? והם בכלל לא שייכים לאזור. אז את הכיבוש הזה אתה מקבל ואת הכיבוש הזה לא? זה צחוק ילדים מבחינתי. אם אתה איש מוסר - ואני איש מוסרי - אתה חייב לשאול מאיפה היה הגירוש. תקרא בני מוריס, זה בכלל מתחיל מ־48'".
יש תפיסה שהקרע התחיל במאורעות תרפ"ט, ואם תלך אל הקיצונים שבפוסט־ציונים, הכל התחיל בעלייה הראשונה. אבל זו המורכבות של סיטואציה שמתקשה להחליט אם ההיסטוריה היא סיפור או אגדה.
"אז איך אתה חי עם הסתירה הזו? מי שחושב שיש כיבוש 67' וכיבוש 48' חי בשקר יותר גדול ממני. כשהוא צועק 'להחזיר את השטחים' מצד אחד ומצד שני הוא גר בשטח כבוש פלשתיני, אז מה זה? יש דבר כזה חצי כיבוש? מבחינתי אין מורכבות, תקרא את התרגום של אמנת חמאס לעברית, יש תרגום טוב, קראתי - חמאס אומר 'כל ישראל - עכו, חיפה, צפת ותל אביב', ואני נותן כבוד למה שהם אומרים, אני נותן כבוד לאויב".
אצלי הכל התחיל מהשאלה ששאלתי את עצמי מה אני עושה פה. העולם פתוח, אני יכול לקנות בית ביוון, אי נהדר מוקף מים, אבל מה? כאן זאת הארץ ש־ל־י. אני חי במקום הזה. אני אוהב את המקום הזה, ואני חושב שאם אתה רוצה לדבר על מזרחיות, יש לה משמעות מאוד עמוקה למי שחי באזור הזה. זה הדבר שהופך אותנו ללא־זרים, למי שחי פה. תתבונן מבחוץ דרך המוזיקה, דרך האוכל, דרך הדיבור הישיר. אני מרגיש מאוד חזק עם הסיפור שלי ומבחינה מוסרית הדברים ברורים.
"אני מהמקום שלי מדבר כמו בדואי. הוא אומר 'אנא אילף חמס מאות סנא', ואני אומר לו 'אנא תלת אלפי סנא' (שטרית דופק על השולחן; ד"פ) - אני מפה, אי אפשר לשנות את זה. גם אם תגלה אותי שוב, אני אחד שגלה מארצו.
"אני מתעניין מאוד במה שקורה במזרח התיכון - כי אני חי פה וחשוב לי האזור הזה, ואני מאמין בו, ואני מאמין שיש לנו כוח לשנות ולעשות יחד. אני מאוד מאמין בשלום, אבל לא במחיר שאני אוותר על הזהות הלאומית שלי. זה לא יביא לשלום. הדרך היא לא שם, ממש לא... ההפך - זה מרחיק. בסופו של דבר או שאתה אוסול או שאתה לא אוסול, או שאתה מן אל יהוד או שאתה לא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו