במשך עשרות שנות עבודה עיתונאית רכש לעצמו מישה גְלֶני שם ומוניטין של עיתונאי אמיץ. אחד שמדווח על ההתרחשויות המסוכנות לא מכורסה נוחה בחדר עבודה לונדוני אלא ישירות מהשטח. כשיצא לאור ספרו החדש "כנופיות ריו" (שראה לאחרונה אור בעברית בהוצאת ספרי עליית הגג בתרגום של דפנה לוי), המוקדש לפשע הסמים המאורגן בברזיל, היה ברור שכרגיל אצלו, לא מדובר במחקר תיאורטי.
ואכן, הספר הוא פרי אינספור ראיונות ופגישות עם כל צידי המלחמה שמתנהלת בברזיל ושצפויה, בלי הגזמה, לקבוע את עתידה. פושעים ושוטרים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת - כולם מופיעים בספר, ואף אחד לא יוצא נקי. כולם מואשמים בכך ששכונות שלמות בריו דה ז'נירו, ובמיוחד הפאבלות הידועות לשמצה, הפכו לזירות הרצח הנוראיות בעולם. מבין שלל הגיבורים הרעים איש אחד דווקא מוצג על ידי גלני בסימפטיה מסוימת: אנטוניו פרנסיסקו בונפים לופס, או בקיצור פשוט נֶם - האיש המבוקש ביותר במדינה, ברון סמים והמלך הבלתי מעורער של גדולת הפאבלות רוֹסיניָה.
שורשי העניין של גלני בפשע המאורגן נטועים בעברו המקצועי. בראשית שנות ה־90 הוא נשלח לסקר את ההתפרקות של יוגוסלביה, ושם זכה לחזות בתהליכים היסטוריים - הקמת מדינות חדשות ומעבר לכלכלת שוק. החוויות הבלקניות הניבו לגלני, שעבד אז בשירות ה־BBC, את פרס ה־SONY שנחשב ליוקרתי ביותר בתחום הרדיו, וגם לא מעט תובנות על טבע האדם והחברה האנושית.
"היווצרות של אליטות חדשות בישויות הלאומיות החדשות של יוגוסלביה לשעבר והמלחמות שפרצו ביניהן, היו קשורות באופן הדוק אל הפשע המאורגן", מדגיש גלני בשיחה עם "ישראל השבוע". "רוב הארגונים המזוינים במלחמות ביוגוסלביה הופעלו על ידי רשתות פשע, אשר ניצלו את הלחימה כדי לשדוד ולבזוז את האוכלוסייה. אך מה שמדהים יותר מכל הוא שהארגונים הלאומניים היריבים לכאורה, שיתפו ביניהם פעולה. האלבנים בסרביה, הקרואטים בסרביה, הקרואטים בבוסניה ואחרים, לחמו ופגעו באוכלוסייה היריבה במשך היום, ובלילה עשו יד אחת כדי להזרים סחורות אסורות - סיגריות מוברחות, קוקאין ממרכז אמריקה, הרואין ממרכז אסיה או נשים ממזרח אירופה".
השחיתות ככוח מניע
גלני העז להסיק שיוגוסלביה לשעבר לא היתה כל כך מיוחדת. גם במקומות אחרים, שהיו רק לפני כמה שנים מאחורי מסך הברזל, התעצבו אליטות חדשות שכללו תמהיל מוזר של שליטים קומוניסטים לשעבר, "קודקודים" בשירותי הביטחון ופושעים רגילים. נוכח התמונות האלה, העיתונאי הבריטי עשה את המצופה מנציג של עיתונות חוקרת והתחיל למפות את ההתמזגות של הפשיעה עם האינטרסים הכלכליים והפוליטיים. המפה התגבשה מהר ושכנעה אותו שלא מדובר בתופעה מקומית. רשתות הפשע שעליהן עלה הובילו לפינות נוספות בעולם. הוא ראיין אנשים שהיו מעורבים בפשע המאורגן וקלט שהגלובליזציה הגיעה גם אל התחום.
"בשלב הזה הבנתי שלכתוב על פשע מאורגן גלובלי זו בעצם דרך טובה לפענח את הפוליטיקה", מסביר גלני, "הן משום שעניין אותי הקשר המשולש בין הפשע לפוליטיקאים מושחתים ולקבוצות אינטרסים כלכליים, והן משום שציבור הקוראים פשוט נמשך יותר לסיפורי פשע מאשר לניתוחים פוליטיים קרים".
ככל הנראה, גלני באמת פענח את טעם הקוראים. ספריו הפכו לרבי־מכר ותורגמו לשפות רבות, כשכל ספר כלל גילויים מטרידים אחרים. בספר "מקמאפיה - פשע ללא גבולות", שיצא לאור בשנת 2008, גלני טען, בין היתר, שהפשע המאורגן שולט ב־15% מן התל"ג העולמי. אם זה לא היה מספיק מפחיד, בשנת 2011 בא לעולם הספר "רשת אפלה" שהציג חלום בלהות של רשת האינטרנט הנופלת לידי פושעי סייבר מכל הסוגים והמינים, החל מנוכלים מן השורה ועד למרגלים ומחבלים בשירות תאגידים, מדינות או ארגוני טרור. "כנופיות ריו" עוסק אמנם בברזיל, אבל רבות מן ההבחנות שלו אוניברסליות.
מצאת תבניות זהות של מיזוג בין פשע, פוליטיקה וכלכלה בכל מקום בעולם?
"השילובים של אינטרסים כלכליים וקרימינליים הם מחזה תדיר, אבל בכל מדינה יש ייחוד תרבותי, אקלים כלכלי ופוליטי, ורקע היסטורי מסוים. הפשע יודע להתאים את עצמו לנסיבות. חקרתי, למשל, את הפשע בדרום אפריקה לאחר סיום משטר האפרטהייד בשנת 1994. הממשל החדש של מנדלה נתקל לפתע במצב שהמשאבים שמימנו את המשטרה, אשר טיפלה ברווחת הלבנים בלבד, כלומר ב־15% מהאוכלוסייה, היו אמורים להספיק למשטרה שמטפלת בכולם. זה כמובן היה בלתי אפשרי, וכך רבות מן המשימות של המשטרה פשוט נזנחו לגמרי. משטרת הגבולות של דרום אפריקה התמוטטה, וזאת בשעה שבמדינה היו כ־750 מנחתים ושדות תעופה בלתי רשמיים שנותרו ללא פיקוח.
מוניטין של אומץ. מישה גלני // צילום: אוניברסיטת בריסטול
"בלי שמישהו שם לב - שהרי תשומת הלב הבינלאומית הופנתה לאלימות שהפעילו אז השחורים כלפי הלבנים - דרום אפריקה הפכה למרכז עולמי של מסחר בלתי חוקי והברחות ושל תיאום בין ארגוני פשע. השילוב של תשתיות מעולות, מערכת בנקאות מהימנה והיעדר שיטור משך לשם פושעים מכל העולם: רוסים, סינים, וייטנאמים, סרבים, צרפתים, איטלקים, ברזילאים, קולומביאנים וישראלים".
גם פושעים ישראלים השתתפו בחגיגה?
"כן. כמו בכל מקום, הפשע היה קיים גם בישראל. בשנות ה־90 הוא התחזק, ושוב היו אלה נסיבות כלכליות וגיאופוליטיות שסייעו לו. בעולם הגלובלי של אחרי קריסת חומת ברלין, ישראל היתה לצומת של סחר בנשים לצורכי זנות ושל ייצור והפצה של סמים סינתטיים, במיוחד של אקסטזי. הקלות של קבלת דרכון ישראלי משכה אליה גם גורמים מן הפשע המאורגן הרוסי, שניצלו לרעה את חוק השבות באמצעות זיוף מסמכי היהדות או נישואים פיקטיביים. לדברי אנשי משטרה ישראלים שהייתי איתם בקשר, גם העובדה שישראל נאלצת להקצות את חלק הארי מתקציב המשטרה להתמודדות עם הטרור השאירה פשיעה רגילה ללא מענה".
אילו חולשות מנוצלות על ידי ארגוני פשע?
"עם כל השוני בין המדינות, זיהיתי שארגוני הפשע השונים מתחברים לרשת פשיעה גלובלית, הדוקה ומורכבת יותר ויותר. מתברר שהפשע מחבר בין אנשים, והשחיתות מחברת בין אנשים ובין אינטרסים כלכליים. לדוגמה, הביורוקרטיה שקיימת במזרח אירופה ובאמריקה הלטינית מזמינה שחיתות, כי השחיתות מזיזה דברים במדינות האלה. בלי שוחד, המערכות שם לא מסוגלות לעבוד. בהתחלה השלמונים עלולים להיראות כנוהג מקומי תמים. הבעיה מגיעה לשיאה כאשר השחיתות הופכת לכוח המניע העיקרי במדינה כלשהי - בשלב זה גורמי הפשע המאורגן והפוליטיקאים המושחתים נהיים תלויים אלה באלה באופן מוחלט, ואת הרשתות האלה קשה מאוד לשבור".
האם יש דוגמה למדינה שהצליחה לנער מעצמה קורי עכביש של פשע מאורגן?
"לא ב־20 השנים האחרונות. עם זאת, לפחות יש מאמצים להתמודד עם תופעת הפשע המאורגן. לעיתים מובילים אותם גורמי אכיפה, לעיתים עורכי דין או רשויות מס, ולעיתים ארגונים לא ממשלתיים, כמו TRANSPARENCY INTERNATIONAL או GLOBAL WITNESS. המאבק המשמעותי ביותר בשחיתות מתקיים עכשיו בברזיל. זוהי חקירה רחבת היקף, שידועה בשם "מבצע CAR WASH", שחושפת את רשת השחיתות הגדולה ביותר שהעולם ידע. עשרות מיליארדי דולרים של חברת הנפט הלאומית PETROBRAS שימשו למימון של אינטרסים קרימינליים ופוליטיים כאחד".
פשע, כדורגל, קתוליות
על אף ניקוי האורוות בברזיל, שנמשך זה כמה שנים ו"הוריד" כמה ראשים, כמו נשיא המדינה לשעבר לולה דה סילבה, גלני מבחין גם במגמות הפוכות, אופטימיות הרבה פחות: "בכמה מקומות בעולם רואים שתרבות המאפיה נעה משולי החברה אל מוקדי הכוח, ומאגדת פוליטיקה ופשע. זה המצב בטורקיה - ככל שהנשיא ארדואן ריכז בידיו יותר כוח, חברות שקשורות בו ובבני משפחתו עסקו יותר ויותר בעסקאות צללים עם גורמים מפוקפקים, כמו עסקאות נפט עם כנופיות המדינה האסלאמית בצפון סוריה. קשה שלא לשים לב שאינטרסים פוליטיים וקרימינליים חופפים במקרה זה".
במסגרת העבודה על הספר בילה גלני הרבה זמן בברזיל. הוא ביקר את נֶם בבית הכלא השמור, שבו הוא מוחזק זה כמה שנים, ואפילו גר ברוסיניה כמה חודשים, כדי להכיר את המקום ללא מתווכים. כיום יש לו הבנה מקסימלית לגבי האופן שבו פעל קרטל הסמים של רוסיניה (לרבות הסדרים ארגוניים מורכבים ואפילו מודיעין מסכל שהפעילו העבריינים), וביקורת גדולה על כוחות המשטרה השונים בברזיל, ובמיוחד בריו דה ז'נירו. ברור שבעיניו השוטרים האלה לא יותר טובים מן הפושעים, כי חלקם מוש חת ומשתף פעולה עם פושעים וחלקם מבצע את עבודת המשטרה בשיטות של מאפיה.
"המשטרה בעיר הזאת היא עוד כנופיה", מצהיר גלני ומתרעם על כך שבמדינות אחדות יש נטייה לבטל חוקים שנועדו להילחם בשחיתות: "אם זה יקרה במקומות כמו ברזיל, התוצאות יהיו הרות אסון".
עם או בלי חקיקה כזאת, הגיבור של גלני כבר גילה את טעמה המתוק של עוצמה פוליטית: בשנת 2008 נֶם סייע למסע הבחירות של אחד המועמדים למועצת העיר. המועמד זכה, והיה בכך תקדים: עד אז ה"דונים" של הפאבלות משכו את ידיהם מפוליטיקה, ולקדם נציג משלך אל מערכת השלטון היה בגדר חידוש מרטיט עבור ראשי קרטלי הסמים בברזיל.
כריכת הספר "כנופיות ריו", מאת מישה גלני
ייתכן שזה היה רק קצה הקרחון. גלני שמע תיאורים מפורטים של קשרי הממסד הפוליטי עם נֶם, כדי להבטיח השפעה על הפאבלה ועל ציבור הבוחרים בה. "אני יודע סודות שיכולים לחסל קריירות פוליטיות גדולות", השוויץ באוזניו נֶם עצמו, אבל העדים כולם מעדיפים שלא לתת פרסום לדברים.
בספר "כנופיות ריו" אתה מתאר את ראש הפירמידה הקרימינלית בסימפטיה בלתי מוסתרת. האם לנֶם, מנהיג קרטל הסמים, מגיע טיפול אוהד כל כך?
"הסימפטיה נולדה כאשר גיליתי מדוע הוא נאלץ להיכנס לסחר בסמים. בתו התינוקת חלתה במחלה נדירה, וכדי לעמוד בתשלומים על תרופות, אנטוניו לווה כסף ממי שהיה אז ראש רשת הפשע בפאבלה. ברור שלתושב רוסיניה יש רק דרך אחת להחזיר סכום כזה - להשתלב בעצמו בארגון הפשע שמגלגל כ־60% מעסקאות הסמים בריו דה ז'נירו. לאדם מפאבלה קשה ביותר לצאת מחיי העוני, וכשמתווסף לכך משבר מן הסוג שנפל בחלקו של נֶם, לא נותרת לו כל ברירה.
"אחר כך גיליתי עוד משהו עליו: כל מה שהוא סיפר לי על עצמו ועל החיים בפאבלה במהלך פגישותינו בבית הכלא, התברר כנכון. הצלבתי את כל הסיפורים שלו עם המסמכים ועם העדויות - עדויות הרופאים שטיפלו בבת ועדויות השוטרים שחקרו את מעלליו - והכל אומת. החוקרים, אגב, מציינים שהכישרון הבולט של נֶם היה היכולת להשחית אחרים".
אתה גם גורס שהוא הביא את רוסיניה למצב הטוב ביותר שהפאבלה הזאת ידעה מאז ומעולם. האם המסקנה שהעבריין הוא השליט הטוב מכולם?
"כולם מסכימים שנֶם שיחק תפקיד מכריע בהורדת מפלס האלימות בפאבלה. ברור שהוא עשה זאת תוך שמירת המונופול על שימוש בכוח לעצמו, ובכך בעצם נטל את תפקיד המדינה. נֶם הפעיל אלימות כלפי שוטרים וכלפי היריבים שלו בעולם הפשע, ואני לא הופך אותו לקדוש, אך הוא ניסה להגן על התושבים מן השורה בפאבלה. בגבולות רוסיניה נֶם הפך לתחליף למדינה לכל דבר ועניין. באמצעות הכסף הגדול שעסקי הסמים הזרימו לרוסיניה ולארגון שלו, הוא דאג לרווחת התושבים המסכנים - הוא חילק סלי מזון ומימן תרופות, ועם זאת סירב לחלק משחקי וידאו לנערים, כי חשב שהם ידחקו הצידה עניינים חשובים יותר, כמו לימודים.
"זה יישמע מוזר, אבל היו לו עקרונות שנועדו להיטיב עם אנשי רוסיניה: ראשית, היה אסור לקבל לשורות קרטל הסמים שלו נערים שלא מלאו להם 16. שנית, היה אסור להפיק או למכור קראק־קוקאין ברוסיניה, כי נֶם ידע שקראק הורס את החיים. ושלישית, גניבה ופשיעה זעירה היו אסורות ברוסיניה ובסביבתה".
כשאתה מתאר את המעמד של נֶם בפאבלה, אתה משווה את הגעתו למופע ראפ לביקור של קונסול רומי באחת הפרובינציות של האימפריה.
"לנֶם, מלך הפאבלה, באמת היה מעמד ששמור בברזיל רק לכוכבי כדורגל ולכנסייה. לא פלא שבאותו מופע בלתי נשכח של הראפר הניו־יורקי ג'ה רול התאחד השילוש הקדוש של ברזיל המודרנית: ראש ארגון פשע לצד כדורגלן על (רומריו) ומטיף בכיר של הכנסייה האוונגלית (מרקוס פריירה). אלה יחסים מורכבים ומוזרים, שאולי עוד אכתוב עליהם ספר נוסף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו