הבן שלי אמור ללכת למעון אמונה בירושלים. כבר שבועיים שאני עם הילדים בבית, ועוד יום אחד נוסף - אני מתחרפנת.
השביתה הזאת היא נזק לילדים ולהורים. מצד אחד, המעסיקים שלי מתקשים לקבל את העובדה שלא אגיע, ואני גם לא יכולה לקחת איתי ילד בן שנתיים וחצי לעבודה. זאת מכה בשבילי. לכך צריך להוסיף את עניין ימי החופשה שינוכו מהשכר של ההורים, ללא שום פיצוי. מצד שני, הילד כבר רוצה להגיע לגן ולהתאקלם בו, וכשאומרים לו שהוא לא הולך לגן, הוא מתאכזב. הוא מסתובב בבוקר עם התיק על הגב, ונאלצתי לשלוח אותו עם אבא שלו לסיבוב קצר ואז להישאר איתו. זה פשוט מטורף.
אני מבינה את החשיבות של התנאים למטפלות. הייתי רוצה שיקבלו עוד עזרה ושכר ראוי. אבל התזמון של המאבק הזה על הגב של ההורים הוא בלתי מתקבל. אין שום חמלה כלפי ההורים. מצד אחר, משרד האוצר ומשרד הרווחה בכלל לא מנהלים איתם משא ומתן והם נורא אדישים. חלף יום שלם ולא עשו דבר. זה מראה על חוסר אכפתיות.
חייבים למצוא פתרון. ההורים תקועים באמצע. אני על סף דמעות, אין אף אחד שיושיע אותנו מהמצב הזה. אני לא מרגישה שיש עם מי לדבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו