מאז שתי התקלות שהפכו את חיי אני מתבונן על העולם אחרת", אומר לי הזמר והיוצר רמי פורטיס. "הראשונה היא הצנתורים שעברתי בלב, והשנייה היא הפרידה מאשתי. אלה לא רגעים נעימים של כיף. החיים שלי היו סדורים, ופתאום בא גל גדול, ובום, זרק אותי למקום חדש, לשום מקום".
והגל הזה לא קבר אותך תחתיו?
"לא, המשברים רק אתגרו אותי. הם גרמו לי להבין שהחיים האלה לא בשליטתנו, ושהם לא נועדו לגרום לנו סבל אלא שמחה. בכל פעם שהגעתי לנקודה נמוכה, הבנתי שאני צריך להמציא את עצמי, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אז אני קם על הרגליים מחדש וצריך ללמוד ללכת מחדש. אין ספר עם הוראות הפעלה, אין כלום. לכן, מה שעבר עלי אלה תקלות טובות, תקלות נהדרות".
"התקלה הנהדרת" הראשונה, הפרידה מאשתו נעמי אחרי 30 שנות נישואים, אירעה לפני שש שנים. "נעמי נתנה לי את הספייס שלי", הוא מספר, "אבל כל השנים האלה אני גם הייתי עקר בית לא קטן. הייתי צריך להכין שניצלים לילדים (גיא, היום בן 28, ואנני, 23) - ולא ידעתי לבשל, זה היה אסון. יש לנעמי קרדיט גדול בעבודה שלי, אבל גם היא עשתה קריירה. כשהיא נהייתה מנכ"לית להקת בת־שבע, גם אני הייתי צריך לאפשר לה ספייס. שנינו קרייריסטים. יכול להיות שבגלל זה נפרדנו.
"להיפרד זה לא דבר קל, אבל שנינו אנשים בוגרים ומבוגרים, ושנינו יודעים לפתור את הבעיות בינינו בצורה נעימה, בוגרת ונבונה. זו המטרה שלנו. אנחנו מדברים, אנחנו בקשר, אנחנו לא נפגשים ואומרים 'אהלן, מה העניינים?' אנחנו נפרדנו, כן? כשצריך, אנחנו בקשר. הבנו את המצב, יש מורכבות, ואנחנו מתמודדים איתה כמו שצריך".
"היום אני לבד", הוא אומר כשאני מתעניין בחייו החדשים כרווק, ומייד מצטט משירו "בין החדרים": "'מתוך בדידות אתה מבין שידידות עם עצמך היא דבר נדיר'. כתב את זה 'המשורר' לפני הרבה שנים, וזה עדיין עובד. כתבתי את זה כשהייתי לבד פעם, וזה מתאים לי כשאני לבד היום. אולי פתאום אני לא אהיה לבד, אני זורם".
קשה להיכנס לעולם שלך?
"קשה. לחלק מהאנשים אני לא מובן ברמה הפרטית. רוב השיחות שאנשים מנהלים הן על כדורגל, פוליטיקה, אוכל וזיונים. דברים כאלה. ואז מגיע מישהו כמוני, שמתחיל לדבר איתך שיחות אזוטריות על דברים שהם לא יומיומיים, כמו פילוסופיה ומטפיזיקה. מעגל האנשים שזה מעניין אותם או שירצו להשתתף בשיחה מהסוג הזה הוא מצומצם. לכן אני 'החבר אני'. חבר של עצמי, שזה נדיר".
ועם מי אתה מסתובב, בכל זאת?
"אני בקשר עם חבר'ה צעירים, למשל הנגנים בלהקה שלי. ככל שמתבגרים, כך כושר ההמצאה וההתרגשות הולכים ופוחתים, האש לא בוערת כמו בהתחלה. אצל הצעירים שאני עובד איתם, התשוקה עדיין בוערת, והם גם משתוקקים לעבוד איתי. אז לי זה מאוד נעים להתחבר איתם. מרגיש לי שאין קץ לילדות. אני מרגיש כמו הצעירים וזה מאוד כיף. אני גם לומד בכל פעם מושגים חדשים ודברים חדשים. לא תמיד אני באזור הנוחות שלי, אבל זה אזור מעניין. אני חושב שהתודעה היום שונה ממה שהיתה אפילו לפני עשר שנים, ורואים את זה בשפה, בתרבות וביומיום שלנו. הכל היום דינמי יותר. לא תמיד מוצלח יותר, אבל זה נכון לי, כי ככה בוערת מוזיקה".
בעקבות הפרידה מאשתו עזב את הבית שבמושב בית יצחק וחזר בגפו לתל אביב, שבה עברו נעוריו. "אני גר בעיר ומתנייד באופניים רגילים", הוא מדווח לי בגאווה. "מדווש בלי הילוכים ועולה בעליות קשות מאוד. אני נזהר ברכיבה, אומר לעצמי, 'פורטיס סע לאט, פורטיס תסתכל', כי כבר נכנסתי פעם בעמוד בפארק הירקון. נסעתי, שמעתי ציפורים מצייצות, רוגע, שלווה, ובום, נכנסתי בעמוד. לא קרה לי כלום, אבל לא נעים. והיתה עוד פעם שנפלתי מהם. זה ספורט טוב, צריך רק לא לחלום.
"כמה פעמים בשבוע אני נוסע על האופניים עד לחוף שאחרי גשר רדינג, יושב שם על החול לבד, לפני השקיעה, ואז אני מאוד מחובר לעצמי. כי בעיר אתה כל הזמן בתוך מערבולת, וכל הזמן יש בה 'פומו', מה שמבטא בפסיכולוגיה תחושת החמצה, שמשהו קורה ואתה בבית. ב־10 בערב אני כבר ישן, אחרי שראיתי את כל הסרטים בנטפליקס".
לדבריו, אורח החיים הספורטיבי־סגפני שאימץ נולד גם בעקבות "התקלה הנהדרת השנייה", שאירעה בחייו לפני כשבע שנים. פורטיס נאלץ לעבור אז צנתור כפול בליבו באמצע חזרות לאלבום חדש. לפני חמש שנים צונתר בשנית, לאחר שנטש הופעה באמצעה כיוון שחש ברע.
"כיום הבריאות שלי בסדר גמור", הוא ממהר להרגיע. "אני עושה בדיקות דם מדי פעם והכל טוב. מעבר לבדיקות, אני מרגיש מצוין, אנרגטי מאוד ואוהב את החיים. אני לא אוכל הרבה, לא אוהב הרבה אוכל. אוכל מבושל וחם אני אוכל פעם בשבוע. בבית אני לא מבשל לעצמי, אוכל דברים קטנים. אני חצי צמחוני, לא אוכל בשר אדום, לא שותה קולה. משתדל מאוד לאכול בריא. לא מתעסק כל היום במה אכלתי או בלדבר על אוכל, כי זה כבר נהיה כמו ללכת לראות הופעה. זה השתנה אצלי מאוד. פעם הייתי מתנפל, שקלתי 30 ק"ג יותר, אבל הכל בראש. היום אני עומד מול הראי ואומר לעצמי שאני נראה טוב. אם אגיד לעצמי שאני שמן, אהיה שמן".
"אין בינינו תחרות, ברי מוזיקאי מעולה, שבזכותו אני מנגן בגיטרה". עם סחרוף
פיזית הוא נראה טוב ובכושר. לפגישה בינינו הוא מתייצב רזה מתמיד, אבל לא כחוש. כריזמטי, חד, אבל לא תזזיתי. הוא יושב רגוע, אבל מי שראה אותו בהופעה יודע שגם בגילו עדיין יש לו אנרגיות להשתולל על הבמה ולתת שואו. חף מגינוני כבוד, לבוש בחולצה קצרה שחורה, במכנסי שלושה רבעים ובנעלי ספורט - המדים הרגילים שלו לקיץ - הוא כובש עם קסם אישי, החיוך הפורטיסי המפורסם, אינטליגנציה גבוהה, יכולת ניתוח עמוקה ואמירות פילוסופיות.
הוא יודע ואוהב לדבר. בקול הייחודי שלו, שמנסר חצי בצרידות גם בדיבור, הוא מדבר בלהט ובשטף, אבל בורר מילים בקפידה. יודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד ומה לא.
היומיום של פורטיס רחוק מתדמית הרוקר הפרועה. לאורך שנים הוא מקפיד לקום מוקדם בבוקר, בסביבות 6-7, עושה מדיטציה ומבלה את רוב שעות היום ביצירה ובכתיבה. "אני רוב הזמן בבית, יושב וכותב ועושה מדיטציה. אני אוהב לשבת לקפה בבית קפה בבוקר וגם בערב. למסעדה אני הולך פעם בהרבה זמן. אני נוסע הרבה באופניים למרחקים בתוך העיר. יש לי חברים ואני נפגש איתם, אבל שומר הרבה על העולם שלי ועל הפרטיות שלי. כדי לעשות מוזיקה, אני מתפנה הרבה לעצמי וכמובן קולט כל הזמן דברים מהסביבה". באלכוהול הוא לא נוגע כבר שנים, עוד מאז ימי "מינימל קומפקט". גם סמים קשים הם מחוץ לתחום אצלו.
"מדיטציה למדתי לבד", הוא מתגאה, "מתחיל פתאום ונגמר פתאום. היו תקופות שעשיתי את זה שעות. אני יושב על כיסא ונותן לתודעה שלי לצוף. מנסה לזנק למקום חסר אחריות. אם אתה עושה את זה טוב, אתה כמו במחילה של אליס בארץ הפלאות, התודעה שלך מרחפת למקומות רחוקים".
לאילו תובנות מעניינות הגעת במסע הרוחני שלך?
"הבנתי מזמן שיש רק זמן הווה. העבר פחות מעניין, אני לא נוסטלגי. העתיד קיים בדמיון שלנו. בעצם, זה מלווה אותי כל החיים. איך בראתי את רמי פורטיס? בדמיון שלי, עוד לפני שזה קרה. מחשבה בוראת מציאות? זה הרבה יותר גדול ומעבר לזה. בדמיון שלנו אנחנו בוראים עולמות, מלחמות, שלום, הם קרו כי מישהו דמיין אותם. אני דמיינתי במות גדולות, שאני כובש את העולם".
***
והוא אכן כבש. פורטיס, 64, נחשב בעיני רבים לאייקון הגדול של הרוק האלטרנטיבי בישראל. דמות חזקה, מוחצנת ו"משוגעת", שמאחוריה עומד יוצר טקסטים איכותי, מוזיקאי ניסיוני, וגם חיית במה.
הוא נולד וגדל עד גיל 4 בקריית אונו, לאבא ממוצא איטלקי ולאמא ממוצא עיראקי. המשוררת יונה וולך שימשה בייביסיטר שלו בגיל 15. דויד ברוזה למד איתו ביסודי, אחרי שמשפחת פורטיס עברה לתל אביב. בבית הוריו שמעו מוזיקה ערבית ואופרות, בזמן שהוא נמשך לרוק באנגלית. בגיל 15 צפה בסרט "וודסטוק" ונדלק על גיטרה. הוריו קנו לו אקוסטית, שלא סיפקה אותו. הוא עבד, חסך וקנה לעצמו חשמלית, אבל כסף למגבר לא היה לו. את הגיטרה חיבר לרדיו בסלון והרעיש עם צליל דיסטורשן, בלי שידע לנגן.
בעבר סיפר כי את "השריטה" קיבל במלחמת יום הכיפורים כחייל בנ"מ, שחווה הפצצה של מטוסי מיג מצריים בסיני. בזמן אמת הוא התמודד, ואחרי המלחמה המשיך את השירות הצבאי כאפסנאי בבסיס צריפין. אבל כעבור זמן חווה פוסט־טראומה שכללה פחדים וחרדות, חלקם ליוו אותו לאורך שנים. סירנות של אמבולנסים היו מקפיצות אותו. במקביל, גרמה לו הטראומה להתחיל ליצור מוזיקה.
אחרי השחרור מהצבא החל להופיע בבתים עם גיטרה אקוסטית. בשנים 1975-1976 עבד כחשמלאי בהופעות של להקת "תמוז", ובהפסקה שבין שני חלקי המופע היה מבצע על הבמה את שירו "אינקובטור", בליווי שלום חנוך, אריאל זילבר ושאר חברי ההרכב. במקביל, הקים את הלהקות "ברזל מלובן", "זבוב" ו"מים חמים". בהופעות אקסטרווגנטיות בערבי רוק ובמועדונים קטנים בתל אביב הוא ייסד בישראל ז'אנרים של רוק קרקסי ופאנק.
ב־1978 הוציא את אלבום הרוק־פאנק הראשון שלו כסוליסט, "פלונטר", וחלש על סצנת מועדוני ההופעות התל־אביבית. הקהל הפאנקיסטי שלו נהג להתפרע בהופעות. בהופעה מפורסמת במוזיאון תל אביב השליכו מעריצים עגבניות ועקרו כיסאות, כשפורטיס מתבייש מפני אביו, שהיה אז ראש מחלקת התרבות בעירייה. בהמשך כיכב, לצד ברי סחרוף ואחרים, בלהקת "מינימל קומפקט", שהפכה לשם דבר בסצנת הרוק באירופה, הוציאה אלבומים בחו"ל והופיעה במשך כמה שנים בשלל מדינות.
ב־1988 שב ארצה עם סחרוף ממגורים ומהופעות באירופה והוציא את האלבום "סיפורים מהקופסא", שהביא לשינוי של ממש ברוק המקומי וגרר אחריו את הגל המפורסם של להקות דור הרוקסן בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, ובהן "איפה הילד", "כרמלה גרוס ואגנר", "תערובת אסקוט", "נקמת הטרקטור", "זקני צפת" ו"מופע הארנבות של ד"ר קספר".
האלבום שבר את תקרת הזכוכית של השוליים ושירים מתוכו, כמו "חתול מפלצת", "שקיעתה של הזריחה" ו"אין קשר'', כיכבו במצעדי הפזמונים, הפכו לאבני דרך במוזיקה הישראלית ומושמעים ברדיו עד היום. לצידם שירים כמו "בבוקר של קטיפה", "תחנה סופית" ושיר הנושא "סיפורים מהקופסא".
השותפות עם סחרוף יצרה את הצמד "פורטיסחרוף", שהוציא יחד עוד שני אלבומים ("1900?" ו"להתראות בחלומותיי"), בהמשך התאחד לאלבום נוסף ("על המשמרת", 2006), ושב והתאחד כמה וכמה פעמים לאורך השנים להופעות משותפות. שני אלבומים נוספים ("שוטר, פושע והענק הלוחש', "איפה הסוסים") הוציא עם ההרכב "האחים פורטיס". אלבום אחד ("רץ על הקצה") בשותפות עם שלומי ברכה, ואלבום סולו אחד, "חצי אוטומטי" (2001). שמונה שנים אחר כך הוא חזר באלבום משולש ומאז הוציא עוד שלושה, האחרון שבהם, "מדור פיות", בשנה האחרונה.
בשבוע הבא ייצא לסיבוב הופעות המציין 30 שנה לאלבום "סיפורים מהקופסא", שהפך מאז לקלאסיקה. "השנה זה גם 40 שנה ל'פלונטר', הוא אומר, "אבל התקליט הבאמת חשוב, ששינה לי את החיים, הוא 'סיפורים מהקופסא'. תמיד הייתי באזור הדמדומים שבין המיינסטרים לשוליים. לא תכננתי להיות מושמע ברדיו. מי שאהב זה נהדר, בלי שהתכוונתי. באים אלי אנשים שאומרים שהאלבום הזה שינה גם להם את החיים בתקופה מסוימת שהם עברו. וואו, זה לא משהו שאפשר לתכנן וממש לא מובן מאליו".
אלבום שהוביל מהפכה מוזיקלית מקומית.
"האלבום הזה יצר גל, הדף שממנו יצאו הרבה להקות. היום אני מבין ששיניתי, אבל אני מעדיף לשמור על צניעות. אני כותב טקסטים ועושה מוזיקה ככלי להבעה עצמית. נחמד ונעים לקבל מחמאות על דברים שכתבת, אבל הדבר הטוב שהתגלה לי הוא שדברים שכתבתי לפני 30 שנה עדיין רלוונטיים, ברמה שמדהימה אותי. לפעמים שיר מתאים להיום יותר אפילו מבזמן שבו כתבתי אותו. למשל, 'כוכב הקופים', שעוסק בהתרסה נגד מלחמות והפוליטיקה הבינלאומית. לדעתי, הוא אפילו רלוונטי היום יותר מאשר פעם. מה שיפה בשירים של 'סיפורים מהקופסא', שניגנתי ושרתי אותם השבוע כמה פעמים בחזרות למופע, זה שפתאום הבנתי את הרלוונטיות שלהם. זה משמח אותי מאוד שדייקתי בהם".
מהרגע שהעניק את הכותרת הנוסטלגית "30 שנה לסיפורים מהקופסא" הכרטיסים נמכרים במהירות. לשתי ההופעות הראשונות במועדון בארבי בתל אביב (6.9, 14.9) הם אזלו, להופעה באמפי שוני (22.9) נותרו כרטיסים אחרונים, והמכירה להופעה נוספת בבארבי (27.11) כבר בעיצומה.
סטיילינג: לירון שמעוני, חולצה: זארה, ז'קט צהוב: זארה, חולצה: קסטרו, מכנסיים: H&M
"לא האמנתי, בחלומות שלי, שבתוך כמה שעות נמכור את כל הכרטיסים, ומייד אחר כך עוד הופעה, ואמפי שוני ועוד בארבי, ואנחנו יכולים להמשיך עוד", הוא אומר. "זו מחמאת המחמאות ליצירה שלי, שעדיין מחזיקה מים ועדיין קיימת. זה לא ברור מאליו. אומרים לי שהאלבום הוא קלאסיקה, וזו מחמאה אדירה. להבין אחרי הרבה שנים שהגעת לכל כך הרבה אנשים, זה מדהים".
מספיקה הכותרת הנוסטלגית כדי למשוך יותר קהל מלהופעה רגילה?
"זה מוזר לי באופן אישי, כי אני אמן שכל הזמן מסתכל קדימה. יכולתי להגיד לעצמי כמה גדול הייתי בעבר, לשים לעצמי זר על הראש ולחגוג. אז אני חוגג, אבל בצורה אחרת. אני נהנה מאוד מזה שאני עדיין רלוונטי ועדיין מסוגל לעשות מוזיקה, להביע את עצמי. הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד את הרלוונטיות של עצמי בעיני עצמי. לא מובן מאליו בכלל שקהל ממשיך לבוא להופעות, ושאני ממשיך להוציא אלבומים חדשים ולא מפחד לנגן את השירים החדשים מהם בהופעות ולא רק את הלהיטים".
מה מפריע לך בנוסטלגיה?
"תרבות היא דבר שצומח, לא משהו שכל הזמן שואב מהעבר. לנו, בישראל, יש תכונה נוראה שכל הזמן מעודדים אותה, לחפור בעבר שלנו ולעשות ממנו תרבות חדשה. לוקחים משהו שמת וכל הזמן מחיים אותו. אם התרבות לא מתפתחת וצומחת ומתקדמת, אין מדינה. לכן אני מעדיף להסתכל קדימה ולא אחורה".
בהופעות הקרובות הוא מתכנן לבצע את האלבום "סיפורים מהקופסא" מתחילתו ועד סופו, ואחריו להוסיף להיטים מכל הקריירה. על הבמה יצטרפו ללהקה שלו מוזיקאים שהופיעו איתו בעבר, כמו יובל שפריר וגיל סמטנה. ברי סחרוף, שהיה שותף מלא באלבום, צפוי להתארח באחת ההופעות, אבל לפורטיס חשוב להדגיש שלא מדובר באיחוד של הצמד.
"זה לא איחוד. היו איחודים בעבר ואולי יהיו גם בעתיד, אבל הסיבוב הזה מוקדש לאלבום, שאני רוצה לעשות לו את הכבוד. 'סיפורים מהקופסא' יצא תחת השם פורטיס, למרות שגם עבור ברי הוא היה משמעותי מאוד. ברי מאוד נוכח בו, הלחין איתי את רוב השירים, הפיק מוזיקלית, ניגנו יחד ברוב הכלים, הבאנו את צליל האייטיז ה'רזה' של 'מינימל קומפקט'. ולמרות שאז ברי עוד היה צנוע, יש תמונה שלו בפנים. בעקבות האלבום הפכנו ממש לצמד 'פורטיסחרוף'".
לאורך השנים נשארו פורטיס וסחרוף חברים טובים וגם המשיכו ליצור יחד אלבומים ולהתאחד לסיבובי הופעות משותפים ומוצלחים. "ברי ואני בקשר", הוא מספר. "למשל, בשבוע שעבר נפגשנו ודיברנו, אבל אנחנו לא בקשר יומיומי. אנחנו חברים. יש לנו דיבור. אפשר להבין על מה אנחנו מדברים בינינו. אבל מטבע הדברים ובחלוף השנים, לכל אחד יש את המשפחה שלו ואת העניינים שלו. זה שאנחנו 'פורטיסחרוף' לא נכנס ליומיום שלנו".
לפני 20 שנה, כשסחרוף הפך לכוכב עם האלבום "נגיעות", ניסו גורמים בעיתונות לצייר את המצב כאילו פורטיס מקנא בהצלחתו, מה שלדברי פורטיס לא היה נכון.
"ברי הוא חבר שלי", הוא אומר, "ואם הוא מצליח, אני שמח בשבילו. אין בינינו תחרות. ברי מוזיקאי מעולה, שבזכותו אני מנגן בגיטרה. הוא נסך בי את הביטחון. לפני זה הייתי בטוח שאני מקשקש. באותה מידה אני נתתי לו את הביטחון שהוא הולך להיות זמר. דחפתי אותו לשיר. שנינו הרווחנו".
כשניסו לסכסך ביניכם, כעסת? נעלבת?
"נעלבתי וכעסתי. לדעתי זה היה קמפיין מתוכנן, ובגלל זה נורא התבאסתי. אחד העיתונים יצא באיזה קמפיין של בוא נשפד את פורטיס. ולא עשיתי לאף אחד שום דבר רע. אז למה לשפד אותי? ואיך משפדים מישהו? עושים השוואה בינו לבין חבר שלו. בדיוק נפרדנו מקצועית, והוא הצליח. הלו, אני לא ברי, אני עושה את המוזיקה שלי. אל תשפדו אותי. אני לא בקטע.
"זה מזכיר לי, כשהוצאתי את 'פלונטר' היה עיתון שנקרא 'דבר' ובמוסף שלהם 'דבר השבוע' שחטו אותי על פני ארבעה עמודים. איחלו לי שלא אחזיק אפילו שבוע. עברו 40 שנה והיום אין עיתון 'דבר', אין את הבניין שלהם, שהיה מבצר ברחוב שינקין, ואף אחד לא יודע שהיה פעם עיתון כזה, ואני עדיין קיים ובועט, אתה מבין? הלו, אל תהיו יהירים שם בעיתונות".
***
אנחנו נפגשים במשרד של שוקי וייס, המפיק שמלווה אותו כבר שנים. הקירות מצופים בכרזות של אלבומים והופעות. פורטיס מתעכב ליד תמונה של דיוויד בואי מההופעה בפארק הירקון ב־1996. "מבחינתי זה היה אתמול. אני עומד המום מול התמונה, לא מאמין שזה אמיתי. אני הייתי בהופעה הזאת על הבמה, ישבתי שם על כיסא פלסטיק וצפיתי במופע הכי מקרוב".
תרשה לי להזכיר לך שחיממת את הרולינג סטונס בארץ לפני ארבע שנים.
"נכון. וזה לא ששוקי דאג לזה, לא היתה לי פרוטקציה. הגיטריסט קית' ריצ'רדס בחר בי אחרי שצפה בווידאו שלי. הסטונס ביקשו אמן מקומי ושלחו להם קטעי וידאו של הרבה אמנים. הייתי מועמד בין הרבה טובים. הם כנראה אהבו אותי. מה עוד אני צריך לבקש? זה נותן אישור לעשייה שלי, שהיא לא מוגבלת. בשונה מ'מינימל קומפקט', שהצליחה בחו"ל באנגלית, נבחרתי על ידי הרולינג סטונס בזכות שירים והופעה שלי בעברית. זה סגר לי מעגל גדול מאוד ביני לבין עצמי".
זוכר את הרגע שבו עלית לבמה בפארק הירקון?
"כן, במה בגודל דמיוני, מוגזם. אמרו לי שאסור לי ללכת על הקאט ווק, כי הוא רק של ג'אגר, אבל בצדדים חופשי. אז הלכתי לצדדים, גמאתי מרחקים. אני זוכר מולי יותר מ־50 אלף איש, ים עצום של קהל, שבסופו אתה רואה גבעות וכמו תנועה של גלים של אנשים. וכמויות אדירות של תאורה מסנוורת. לי זה נראה יותר כמו 'מפגשים מהסוג השלישי' מאשר הופעה".
"אני מאמין שאלוהים נמצא בתוך כל אחד מאיתנו". פורטיס
פגשת את הרולינג סטונס מאחורי הקלעים?
"כן, הם ביקשו לפגוש אותי והיה מרגש. הנה פה, התמונה מאחוריי (הוא מצביע על התמונה שעל קיר המשרד). לא ייאמן כי יסופר. מרוב שזה דמיוני, זה נראה פוטומונטאז'. גדלתי עליהם ופתאום ברגע אחד בחיים הדבר זה נהיה מוחשי. מההתרגשות, בקושי הצלחתי לדבר. זוכר שמלמלתי דברים.
"והם היו יותר מבולבלים ממני, כי המנהלת שלהם, שנראתה כמו מורה מהארי פוטר, חילקה הוראות וסידרה אותם בשורה שנצטלם. היא נזפה בהם, היתה קשוחה והם די הקשיבו לה. הייתי די המום. אבל כמו כל להקה הם צריכים את המישהו שיגיד להם, 'ילדים, לכו לפה, לכו לשם, עכשיו עולים לבמה'. ככה זה תמיד, גם כשאתה הלהקה הכי גדולה בעולם, אתה צריך מבוגר אחראי שאומר לך מה לעשות. כי ברוקנרול נשארים ילדים חסרי אחריות שלא מתבגרים".
מה דעתך על המוזיקה שעושים כיום בארץ?
"עד לפני חמש שנים בערך, המוזיקה הישראלית היתה במקום מאוד־מאוד יצירתי. ואז גילו את השיווק והפוטנציאל הכלכלי, ובמכה אחת כולם נהיו פופיסטים. כאילו פופ הוא הנביא של הכסף. מוזיקה לא עושים רק בגלל כסף, היא צריכה להיות גם אמנות, להשפיע. המוזיקה היום היא כמו סלפי, פאסט פוד. אני לא יורד על האיכויות המוזיקליות, אלא על המיידיות של הדברים. לא מזיעים, וכשאתה לא מזיע ממאמץ, אתה משמין. זה ריק מתכנים".
בשמות הוא מסרב לנקוב, אבל ממשיך לנמק את דעתו: "זה כמו תוכניות המוזיקה בטלוויזיה, שאין בהן תוכן. ככה לא עושים מוזיקה. מה זה, פאסט פוד? אתה מטגן, מבשל ושם למישהו בפה? וגם כן, מי שינצח, הוא לרגע אחד לא יזיע. איפה התוכן שלו? אז ממציאים סיפורים על איזו ילדות קשה הוא עבר. מה תוכנו של האמן? איפה הוא? מה הדמות שלו? כולנו נהפוך לדמויות מצוירות בסוף".
אבל אתה בעצמך שפטת ב"אקס פקטור" עד לא מזמן, במשך שתי עונות.
"אני אומר את זה כי הייתי שם. לא שהיה לי רע, נהניתי, אבל הסתכלתי על הדברים כחוקר אנתרופולוגי. איפה האקראיות? בחיים האלה אתה רוצה להסתכל לאמן בעיניים ולהרגיש. שם אין תוכן. זה מטריאליזם".
אז למה הלכת ל"אקס פקטור"?
"שוקי, שעובד איתי עשרות שנים ואני מקשיב לו, שלח אותי. אמר לי שדלוקים עלי שם ושאני הולך להיות גדול. אמרתי לו שאני לא רוצה. בסוף הוא הצליח לשכנע אותי. הלכתי, נהניתי, עד שיום אחד הוא הודיע לי שאני לא שם יותר, הוציא אותי מזה. אמרתי לו, עכשיו? עד שנהייתי כוכב טלוויזיה? אז הוא אמר לי שדי, שהגעתי לשיא. ואני כמו ילד טוב הפסקתי".
רכשת שם חברים חדשים? מישהו מהמתמודדים, מהשופטים?
"הרגשתי טוב מאוד ב'אקס פקטור' והם היו איתי על הכיפאק. לא הרגשתי עוף מוזר. הייתי במערכת יחסים טובה עם כולם. לא נכנסתי לתככים טלוויזיוניים עם שאר השופטים. היה לי כיף ונעים. אבל לא נשארתי בקשר עם אף אחד. לא הייתי בקשרים חברתיים או מקצועיים עם אף אחד מהאנשים האלה לפני התוכנית, וכנראה זה היה צריך להישאר שם".
זה השתלם לך כלכלית?
"כן, ויכולתי אחרי שתי עונות להיות גרידי ולהגיד לו, שוקי, אני רוצה עוד. אבל אני מוזיקאי, אני לא איש טלוויזיה. ולכן אני יכול להגיד על התוכניות האלה שאין בהן תוכן. הכל שם דיבורים, בלה בלה בלה. גם אני בלבלתי שם את המוח. הכל קשקושים. אין תוכן, אין על מה לדבר. מה שכן, בזכות 'אקס פקטור' פתאום אנשים שאולי שמעו שירים שלי ברדיו, אבל בקושי ידעו איך אני נראה, קישרו ביני לבין השירים שלי. כששרתי עם עדן בן־זקן את 'ניצוצות' היא גילתה שזה שיר שלי".
מה אתה חושב עליה?
"עדן מוכשרת באמת, מוכשרת להפליא. עושה מעל ומעבר, ועובדה שהיא מצליחה. לא ענייני איך שזה עובד. אני לא בא להעביר ביקורת. אבל אני גם לא עוקב ולא מכיר שירים שלה. אני לא עוקב אחרי כלום. לא יודע מה קורה".
ואם היו מציעים לך עכשיו תוכנית כמו של אביב גפן ואייל גולן?
"אני לא רואה טלוויזיה. אין לי טלוויזיה. לא ראיתי את התוכנית הזאת. גם אין לי כוח להתגוששויות ושיסוי. אנשים רוצים להיות יוצרים. למה בשביל להיות מוזיקאי צריך להתלהם ולהיות ביקורתי? אני לא רוצה לבקר. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה".
אחרי המציאות במדינה אתה עוקב?
"אני שומע שיש יריות בגבול שם ובגבול שם. כל החיים, מאז שהייתי ילד קטן, זה אותו הסיפור. אותה גברת בשינוי אדרת. ועכשיו יש טכנולוגיה שטוחנת לך את זה עוד יותר למוח. פעם אלה היו חדשות ברדיו, היום בסלולרי. אין מדינה בעולם שבה שולחים לך בכל רבע שעה מבזק על מה קרה. זה עושה אותנו פרנואידים ופוסט־טראומטיים. זה פרוגרמינג. מכניסים אותנו לתבניות של חשיבה. אני כל החיים כתבתי שירים על הדברים האלה, נראה לך שאפול בפח הזה?"
"היה לי כיף ונעים, אבל לא נשארתי בקשר עם אף אחד". עם החברים מ"אקס פקטור"
בעבר היית מחובר יותר?
"כן. אני התגרשתי מהחוויה הזו של האקטואליה וטחינת המים, כי בשום קצה של רשת הוויכוחים בתוכנו, אתה לא רואה אפילו ניצוץ של הידברות או רצון לשנות ולתקן. כל הדוברים עוסקים בלהילחם אחד בשני, וזה רק מחריף. אני לא רוצה להיות חלק מוויכוח מתלהם. עם מי אני אתווכח ועל מה? עם מטומטמים שמתווכחים על כלום? במקום למצוא פתרונות לחיים טובים לכולנו. איך אפשר להבטיח כל הזמן שיהיה רע? אם זה היה תלוי בי, הייתי מבטיח שיהיה נהדר, אברקדברה, כי המילים ממחישות את מה שאתה רוצה לברוא".
***
החיבור שלו לטכנולוגיה מתבטא באינסטגרם, שם זוכים 16.8 אלף עוקביו לתמונות מהיומיום של הקריירה כזמר לצד שקיעות ופרחים. בפייסבוק הוא לא כותב כלום. שומר את המילים לשירים.
"אני כותב על מה שאני מרגיש. אני חי במציאות גיאוגרפית, היסטורית ואנרגטית מאוד, בפיכחון ברור. אפשר לכתוב על הנאות החיים, על אהבה ומערכות יחסים, אבל אני החלטתי להיות חוקר שכותב מכל מיני פרספקטיבות. חוקר זה עניין מאוד אינטואיטיבי. אני יודע שאני לא יודע כלום, אבל מבין מצוין. אני מבין איך המציאות שלנו נראית ויודע איך היא תיראה הלאה. אני מדמיין אותה".
ואיך אתה רואה את המציאות העכשווית והעתידית?
"נהדרת. אני חושב שהולך להיות נורא טוב. יש מהפכה גדולה שאנחנו עדיין לא רואים אותה, מהפכה של נשים. הן עברו מפמיניזם לאקטיביזם. הן יותר דומיננטיות מגברים היום ומשפיעות ברמה שהן אפילו לא יודעות עדיין כמה. אתה רואה את זה בעיקר אצל בחורות צעירות, עצמאיות, שלומדות איך לנהל את העולם.".
למה זה קורה?
"כי יש איזון קדוש. מי הרס את העולם הזה? גברים, מלחמות. את מי העלו על המוקד? נשים, מכשפות. הגיע הזמן לבלאנס. לסיפורים מחוץ לקופסא. שברתי את הקופסא. זה לא יכול להימשך ככה, היא צריכה להתפרק. נגמר עידן הכוחניות. תראה אילו מנהיגים מגוחכים יש בעולם. הם נראים כמו בדחנים, הם בדיחות בעצמם. אין מנהיגים רציניים היום בעולם. אידיוטים מושלמים, ג'וקרים. לכן יכול לבוא השינוי".
בספרו "יום שני", שיצא לפני תשע שנים ועוסק ברוק הישראלי כהמשך לשירה העברית, תיאר פרופ' ניסים קלדרון את פורטיס לא כזמר מחאה, אלא כליצן החצר שכל הזמן מצביע על כך שהמלך עירום. "הכי מדויק בעולם", מסכים פורטיס. "אני ליצן החצר. הג'וקר. בדיחה. אני לא מתבייש, אלא נהנה מזה מאוד. זו מראה טובה. לא אכפת לי. אנשים המציאו לי כבר הרבה כינויים. אני חי עם כולם בשלום".
כליצן החצר, מה דעתך על הממלכה?
"מערכת החינוך? לא מאמין בה. צבא? לא מאמין בצבא. ממשלה? לא מאמין בה. אני אנרכיסט. לא מאמין בסדרי עולם. אני מאמין במוזיקה בצורה מוחלטת, שיכולה לעשות טוב בעולם. לא יודע אם היא יכולה לשנות דעות של אנשים. הלוואי שכן. אני מאוד מאמין בכוח שלה, בתנאי שלא עושים ממנה קציצה ולא מוכרים אותה כמו קציצה".
אתה מאמין באלוהים?
"ברור שאני מאמין באלוהים. אני לא דתי, אני נגד דת אפילו, אבל ברור שיש שם כוח. אני מאמין שאלוהים נמצא בתוך כל אחד מאיתנו ובתוך כל דבר. זה סנכרון של תודעה, שהיא עניין אלסטי. אני מרגיש שכל העולם כולו נמצא בתוכי ואני חלק ממנו, שותף ומשותף".
מה יהיה הפרויקט הבא שלך?
"שוקי רוצה שאני אכתוב ספר - אני לא יודע איזה סוג של ספר, בטוח לא ספר זיכרונות כי אני לא רוצה להיות נוסטלגי - אבל אני גם מתבייש. מה אני, סופר? התחלתי לאחרונה לעבוד עם די.ג'ייז, עם רד אקסס ועם ג'ניה טרסול. זה מאוד מעניין אותי, הטכנו שקורה היום, שמזכיר את הצליל של שנות ה־80. אולי האלבום הבא שלי יהיה עם די.ג'ייז. ראיתי עכשיו הופעה של דיוויד ביירן, סולן 'טוקינג הדס', שבה הבמה ריקה, וזה מדהים. מצד שני, אני מפחד לעמוד לבד על הבמה בלי נגנים".
אחד הנגנים שצמודים אליך בשמונה השנים האחרונות הוא בנך גיא.
"הוא מוזיקאי מדהים, וכשעשינו לפני שלוש שנים איחוד של 'פורטיסחרוף' הוא הזכיר לשנינו את כל התפקידים של הגיטרות. הוא מנגן בעוד להקות כמו 'המפשעות'. יש לו גם שירים משלו, אבל אני טרם זכיתי לשמוע אותם".
וכשהוא ירצה לצאת לדרך עצמאית?
"שיפתח קריירה משל עצמו. זו כבר תהיה בעיה שלו. אני לא אהיה שם ולא אעשה איתו דואט. אני לא לימדתי אותו לנגן תו אחד. רק נתתי לו פלטפורמה התחלתית. הריב היחיד שיש לי איתו זה על הווליום של הנגינה בהופעה. אני כל הזמן אומר לו להוריד ווליום במגבר והוא כועס עלי. הוא רוצה לתת בראש. לפעמים אני צריך למתן אותו".
בגיל 64, אתה כבר רוצה להיות סבא?
"אני לא מתעסק בנושא של להיות סבא או להיות דוד או דודה של מישהו. הילדים שלי עוד לא נשואים".
עד מתי תמשיך?
"כל עוד אני מסוגל להופיע ולגרום לאנשים ליהנות. הופעתי לא מזמן במועדון חדש. היו שם סבים בני 70-80, וגם הרבה הורים שבאו עם הילדים שלהם, שמכירים את השירים שלי. ילדים בני 4-5 קפצו על השולחנות ושרו את השירים שלי. הודיתי להורים האלה שבזכותם יש לי עכשיו קהל לעוד 40 שנה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו