אני כל כך שמח שהעונה תכף מתחילה", פתח דיוויד את הסמול טוק האמריקני הסטנדרטי של עוד יום במשרד באיזה בוקר אוגוסט מנהטני לוהט ואיטי (כי כל העיר בחופש), ואז העביר הילוך ואמר משהו מדם ליבו: "זהו, מעכשיו חצי שנה שאני לא צריך לתכנן כלום לסוף השבוע. חצי שנה שהאישה יודעת לא לצפות ממני לכלום בימי ראשון".
כדי להבין כמה גדול ה־NFL בארה"ב צריך רק לנסות לחשוב איזה אירוע ספורטיבי עונתי אחר, או אירוע תרבותי בכלל לצורך העניין, יכול להכתיב לעשרות מליוני משפחות מה הן עושות ביום הקדוש ביותר לדת הגדולה ביותר בעולם.
"ה־NFL מחזיק בבעלותו יום מהשבוע. אותו היום שהיה שייך לכנסייה? אז עכשיו הוא שלהם", אומרת אחת הדמויות ב"בלתי הפיך", הסרט מ־2015 שמתאר את מאבקו של ד"ר בנט אומאלו (בגילומו של וויל סמית') נגד ליגת הפוטבול האמריקנית להוכחת הקשר בין המשחק לבין זעזועי מוח ול־CTE (מחלת מוח טראומטית כרונית) - מאבק שכיום ברור כי נגמר בניצחון מוחץ (סליחה על בחירת המילים) של הרופא הניגרי־אמריקני. הליגה מחדדת תקנות הן בהיבט של חוקת המשחק והן בהיבט הטכני, וגם אם היא עדיין רחוקה מלעשות כל מה שאפשר, בכל מחיר, הטרנד ברור.
יש שאומרים שהקשר בין המשחק לבין המחלה פוגע בפופולריות של הליגה כבר עכשיו, ועוד יפגע בעתיד בפופולריות של הענף כולו. מה גם שהסרט, שיצא, כאמור, לפני כמעט שלוש שנים, מתאר מאבק שבכלל התחיל מוקדם בעשור הקודם - ואלה היו ימים יפים מאוד ל־NFL. הרבה לפני שזעזועי מוח היו בכותרות, ואפילו לפני יו־טיוב וטוויטר, לפני נטפליקס והולו ואמזון פריים, וגם לפני רד זון ("שירים ושערים" טלוויזיוני המשודר על ידי רשת ה־NFL); לפני אייפון ואנדרואיד וקליפים מתוך משחקים שמגיעים אל כף ידך רגעים בודדים לאחר שהתרחשו במציאות, לא משנה באיזה מגרש, לא משנה אם בצורה חוקית או פיראטית.
משחק NFL. נתוני הרייטינג משקרים // צילום: USA TODAY Sports
בקיצור, ימים שבהם לשבת מול הטלוויזיה יום שלם לראות את המשחק של 13:00 (שעון מזרח ארה"ב), ואז את המשחק של 16:00, ואז את "סאנדיי נייט פוטבול", היו הדרך היחידה של המשפחה לדעת ולראות בזמן אמת מה קורה בכל רחבי הליגה. התחליף האולטימטיבי לכנסייה.
בין 2005 ל־2015 מספרי הרייטינג המשיכו להתפוצץ. הסופרבול השתפר כמעט משנה לשנה, וכבר ב־2008 קבע שיא של כל הזמנים עד לשיא של עונת 2014 (המשחק של פברואר 2015, שמשך 114.4 מליוני צופים בארה"ב). באותה שנה גם נרשמה עלייה ל־17.9 מיליון צופים במשחק ממוצע בשידור ארצי, מספר שלא היה גבוה ממנו מאז 2010.
לא הזדעזעו
אבל עם או בלי קשר לזעזועי מוח, השינויים הטקטוניים באופן צריכת המדיה בארה"ב הביאו בשנתיים האחרונות לירידה די משמעותית במספרי הרייטינג המסורתיים. הסופר בול ירד ל־111 מיליון, ובעונה החולפת משך "רק" 103 מיליון צופים. השידורים הארציים נפלו ב־8% ב־2016 וב־9% ב־2017. ואם תשאלו את אויבה מספר 1 של הליגה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הירידה ברייטינג היתה של 20% (זה לא נכון, אבל כך הוא טען כמה פעמים).
ואם תשאלו אותו - הסיבה היא בכלל אחרת: מחאת הדגל וההמנון. מבחינת טראמפ, העובדה שבודדים מיותר מ־1,500 שחקני הליגה בוחרים לכרוע ברך בזמן נגינת ההמנון לפני משחקים, היא הסיבה המרכזית לירידה ברייטינג.
אבל השאלה "למה הרייטינג בצניחה?" היא לא השאלה הנכונה להעלות כאן בכלל, כי יותר חשוב לעצור רגע ולשאול: "האומנם הרייטינג בצניחה?" ואז לתהות: "האם זה משנה?"
אז ראשית, בגלל כל הסיבות האלה (מלבד עניין ההמנון והדגל) כמעט כל נתוני הצפייה בכל הרשתות והכבלים בעולם, ובייחוד בארה"ב, יורדים. וכשהם ירדו ב־16% לרשתות הארציות וב־11% לכבלים בארה"ב בשנה האחרונה, וב־9% בלבד ל־NFL, המשמעות היא שמתוך כל מי שעדיין צופים בטלוויזיה שלהם בדרך המסורתית, החלק של צופי ה־NFL גדל לעומת שנים עברו, והוא כנראה גם הגדול בתולדות המדידות.
שחקני שיקגו ברס במהלך ההמנון. המחאה לא באמת פגעה ברייטינג // צילום: USA TODAY Sports
האם זה משנה? מאז תחילת המילניום הליגה שילשה את הכנסתה השנתית, ולאחרונה היא עומדת על שיאי כל הזמנים (לכל ליגה באשר היא, בכל ענף, בכל נקודה בעולם) של יותר מ־13 מיליארד דולר בשנה.
אז פחות אנשים יושבים עם כל המשפחה מול הטלוויזיה שמונה שעות ביום ראשון וצורכים את הליגה הזו "כמו פעם", אבל מה המשמעות של זה אם הנתח מבין צופי הטלוויזיה בכלל גדל, אם הצופים שעזבו את הסלון פשוט יושבים עם הסלולרי בשירותים, ואם ההכנסות רק הולכות וגדלות?
ובכן, כמו כל דבר אחר בימינו, המשמעות של זה היא אחת: פוליטית. הרייטינג, אבסולוטית, יורד, וזה מספיק כדי לקשור את הנתון הזה, בעודו משולל קונטקסט, למאבקו של נשיא ארה"ב בליגה בטענתו המופרכת כי המחאה היא "נגד הדגל וההמנון", בניגוד למה שהיא באמת נגד: אלימות משטרתית כלפי שחורים.
אבל במציאות שבה אנשים כבר לא נותנים לעובדות לבלבל אותם, נותר רק לראות איזה רייטינג יהיה בסוף נמוך יותר: זה של הנשיא, או זה של הליגה. ומי יצליח לגרום לאומה האמריקנית לדעת מראש מה היא עושה בכל יום ראשון למשך חצי שנה. עם זעזועי מוח או בלי, נראה שדווקא כאן ההימור קל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו