איש האצ"ל והתנועה הרוויזיוניסטית, פעיל השלום הבולט, העיתונאי, העורך, הסופר וחבר הכנסת לשעבר ומקימו של העיתון המיתולוגי "העולם הזה", אורי אבנרי, מלוחמי דור תש"ח, הלך לעולמו אמש (לילה ראשון) לאחר שעבר לפני כשבועיים אירוע מוחי ואושפז בבית החולים איכילוב במצב קשה.
חבריו ומוקירי דרכו של אבנרי נמצאו כל העת ליד מיטתו בבית החולים וקיוו כי האיש שכבר ראה ועשה הכול בחייו יצליח לעבור את האירוע הנוכחי.
עזב את הלימודים בגיל 14
העיתונאי, העורך, הסופר וחבר הכנסת לשעבר אוּרִי אַבְנֵרִי נולד ב-10 בספטמבר 1923 בעיירה קום בגרמניה. כעשרה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, בנובמבר 1933, עלה לארץ ישראל עם משפחתו. אָחִיו ורנר, ששירת ביחידת הקומנדו 51 במסגרת הצבא הבריטי, נהרג במלחמת העולם השנייה. עם הגיעו לארץ אימץ אבנרי את השם יוסף, על שם סבו, ומאוחר יותר את השם אריאל, ולבסוף בחר באורי. עקב המצב הכלכלי הקשה של המשפחה עזב אבנרי את הלימודים בגיל 14, והחל לעבוד.
תחילה עבד כטכנאי רדיו, ואחר כך כפקיד במשרד עורכי דין, במשרד החקירות של דוד תדהר, במחלקת העבודה של "התאחדות בעלי התעשייה בארץ-ישראל", ובמערכת העיתון הכלכלי-רוויזיוניסטי "פלניוס".
הצטרפות לאצ"ל
על פי עדותו הוא הצטרף בגיל 15 לאצ"ל עד 1941, אז עזב את הארגון. על תקופתו באצ"ל סיפר כי "הפצתי כרוזים בימים שהאצ"ל חיסל המון אנשים ובעיקר ערבים. חברי הארגון שמו פצצות בשווקים, ביפו, בחיפה, ועשרות נשים וילדים נהרגו ואני תמכתי בזה, אחרת לא הייתי נשאר באצ"ל".
הוא היה מזכירו של אריה אלטמן, יושב ראש הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה, שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים שפרשו מההסתדרות הציונית העולמית), חבר בוועדת התרבות של הצ"ח, כתב בביטאון "ברית הציונים הרוויזיוניסטים", "המשקיף", ובדו-שבועון הרוויזיוניסטי "החברה", ונשא הרצאות במועדון הצ"ח בתל אביב.
שילוב בין לאומיות לכנעניות
ממאמרים שפרסם בשנות ה-40 המוקדמות ניתן ללמוד כי השקפתו בתקופה זו נטתה לשילוב בין כנעניות ללאומיות. במאמריו הוא שואף לעצב מחדש את "העם העברי" ללא כל "המעצורים הנפשיים" המפריעים וסילוק "התסביכים הגלותיים" שבקרבו. הוא ראה את תפקידו העיקרי ביצירת תעמולה שתחדיר את המיתוס העברי לשכבות רחבות באוכלוסייה בארץ.
הוא יצא כנגד היהדות כי גם בקרב היהודים "מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי", המתקומם נגד מעמדו כדת, ודורש את "מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי". ב-1946 היה מעורב בהקמת קבוצה בסגנון הכנענים. אבנרי התנגד לקבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, והזהיר שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות בקנה מידה היסטורי בין האומה העברית והאומה הערבית.
בפברואר 1948 פורסמה החוברת "מהתגוננות למלחמה – לקראת מלחמה כוללת: קובץ למחשבה מלחמתית", בעריכתם של אבנרי, בנימין ישראלי וד"ר שאול לוין, ובהוצאת "הליגה העברית למלחמה כוללת". בחוברת הציעו העורכים "לפורר את החזית הערבית מבפנים, להביא לכלל התנגשות מהפכנית גלויה בין המשטר הערבי הקיים לבין הכוחות הערביים החותרים לקראת התחדשות לאומית וסוציאלית, ליצור ברית לאומית ומעמדית בין כוחות ערביים אלה לבין האומה העברית החדשה, ולבנות על ברית שמית זו את ההסדר היציב שיבטיח את שלומו וחירותו של המרחב ואת מילוי מטרותינו הלאומיות".
מלחמת השחרור
עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לחיל השדה של "ההגנה", ושירת בסיירת של חטיבת גבעתי-שועלי שמשון. אבנרי השתתף בעשרות קרבות, בין השאר במבצע נחשון, במבצע מכבי, בניסיון כיבוש משטרת עיראק סווידאן, במבצע פלשת, במבצע אנ-פאר, במערכה על נגבה, בקרבות על משלט עיבדיס, בקרבות בית עפה, במבצע מוות לפולש ובמבצע יואב.
לאחר קורס מפקדים קרביים, מונה אבנרי בנובמבר 1948 למפקד כיתה בפלוגה של גדוד 54 של גבעתי. אבנרי נפצע קשה בבטנו ובזרועו ב-8 בדצמבר 1948 במשלט במרחק 300 מטרים מהכוחות המצריים בעיראק אל-מנשייה. השיר הקשור בשועלי שמשון הוא "שיר השועלים", המוכר יותר כשיר שועלי שמשון, ומזוהה בעיקר עם הביצוע של הזמרת שושנה דמארי. מילות השיר נכתבו על ידי אבנרי.
מעבר לשמאל הישראלי
בתום המלחמה כינס אבנרי את חוויות המלחמה שלו בספר "בשדות פלשת - 1948", אליו כונסו הרשימות שכתב כחייל בפלוגת "שועלי שמשון", לפני הקרבות ולאחריהם. הספר זכה להצלחה חסרת תקדים, ותוך זמן קצר הודפסו עשר מהדורות. ספר זה הפך את אבנרי לחביב הקהל, ובמשך כשנה זכה לביקורות נלהבות ולגילויי חיבה.
אולם ההתלהבות הרבה מתיאור המלחמה בספר לא היו לרוחו כי הוא כתב את הספר, לדבריו, לא כדי לפאר את המלחמה או לטשטש את זוועותיה. לכן הוא החליט לכתוב את הספר "הצד השני של המטבע", שהוא ספר אנטי מלחמתי המתאר את הצדדים המכוערים של המלחמה ובו הביע ביקורת קשה על הפוליטיקאים. תוך זמן קצר הפך אבנרי מחביב הקהל ליעד לביקורת ולהסתה.
פרסום הספר נאסר אחרי הופעת המהדורה הראשונה, אך הוא יצא שוב ב-1976 וב-1990. בעודו בבית ההבראה בגבעת ברנר, הציע לו עורך עיתון "הארץ" גרשום שוקן לעבוד בעיתונו לכשישתחרר ככותב מאמרי המערכת הראשיים של עיתונו. אבנרי היה לכתב בעיתון במשך כשנה (1949–1950), שהייתה רוויה בחיכוכים בינו לבין עורכו הראשי, עד שלבסוף נפרדו דרכיהם.
תקופת "העולם הזה"
ב-1950 קנה את השבועון "העולם הזה", היה לעורכו הראשי במשך 40 שנה, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות בישראל. סיסמתו של העיתון הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים". השבועון הופיע בעריכתו עד 1990. בתקופתו הפך "העולם הזה" לשבועון לוחם וחוקר אנטי-ממסדי, שחשף פרשיות שחיתות, תוך שימוש באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום – דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.
באמצעות "העולם הזה" ניהל אבנרי מאבק בשלושה מישורים:
במישור הלאומי – הטפה מתמדת לרעיון הדו-קיום עם העם הערבי בארץ ישראל.
במישור הפוליטי – מאבק עיקש נגד הממסד של שלטון מפא"י ומוסדותיו, תוך חשיפת שחיתויות ופרשיות מעוררות מחלוקת.
במישור הממלכתי – מאבק בשירותי הביטחון, אותם כינה "מנגנון החושך", ומאבק נגד חקיקת חוק איסור לשון הרע.
בראשית שנות ה-50 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל. בשיאו, באמצע שנות ה-60, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו – אחרי "דבר השבוע".
חדשן לשוני
במסגרת פרסומיו אבנרי אף חידש מילים וביטויים בשפה העברית, כגון "ח"כ", "כְּתַבְלָב" (כינוי לעיתונאי לא-אובייקטיבי המתחנף לבעלי-כוח), בליין, אלתור, מחזמר, חינמון, יומון ואת המילה "חללית", אשר הגה בשנת 1951 כאשר תרגם עבור עיתונו "העולם הזה" מאמר של ורנר פון בראון על המסע העתידי בחלל, שהיה אז עדיין בחזקת מדע בדיוני.
פעילות פוליטית
בשנת 1953 היה אבנרי שותף להקמת הוועד למען גולי אבו גוש, שנועד לעזור להשיב חלק מתושבי הכפר שגורשו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, למרות עזרתם ללוחמים הציונים. באותה שנה הותקפו באישון לילה עורכי "העולם הזה", אבנרי ושלום כהן, על ידי ארבעה אלמונים ביציאתם ממערכת העיתון, זאת כשנה לאחר הטלת פצצה במערכת העיתון.
בהמשך אותה שנה, כתב מעל דפי שבועונו מכתב פתוח לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ובתוכו הפציר בו להכיר באופן רשמי וממלכתי ביוצאי האצ"ל והלח"י, בנכיהם ובנופליהם, בטענו כי בגבורתם ובתרומתם היו שווים לאנשי "ההגנה". בשנת 1954, במהלך "משפט קסטנר", פרסם "העולם הזה" כתבות ומאמרים מאת אורי אבנרי, ששיקפו את אמונתו של אבנרי כי המשפט מוכיח שהשלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי 'דור תש"ח'".
ב-1957 פרסם אבנרי בעיתונו תוכנית שלום, בשם "איחוד הירדן", בה קרא להקים מדינה פלשתינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שתקיים קשרי פדרציה עם מדינת ישראל.
היבחרות לכנסת
בשנת 1965, בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע, ומתוך מחשבה כי האפשרות היחידה לפרסם מאמרים וכתבות בשבועון "העולם הזה" באופן חופשי, היא להפוך את עורכיו לחברי כנסת, כך שיזכו בחסינות פרלמנטרית, הקים יחד עם עורך המשנה שלום כהן, אמנון זכרוני ואחרים, רשימה בשם "העולם הזה – כוח חדש", שרצה בבחירות לכנסת השישית ובמסגרתה נבחר אבנרי לכנסת מספר פעמים.
מלחמת ששת הימים
אבנרי תמך במלחמת ששת הימים, ומיד עם סיומה הציע להגשים את חזונו להקים מדינה פלשתינית עצמאית בשטחים הכבושים של רצועת עזה והגדה המערבית. מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין כחבר הכנסת השביעית, תבע אבנרי הקמת ועדת חקירה, שתחקור את המחדלים הביטחוניים והפוליטיים במלחמה, כמו כן תבע את פיטוריו של שר הביטחון משה דיין. ב-1974 היה אבנרי שותף, להקמת "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלשתיני". באותה עת קיימו אבנרי וחלק מאנשי המועצה מגעים עם סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי, תוך יידוע ראש הממשלה יצחק רבין.
ב-19 במרץ 1974 הותקף ונפצע אבנרי על ידי אדם כבן 21 בעל הפרעה נפשית. ב-18 בדצמבר 1975 ערך בו שוב אותו אדם, אליהו גלילי, ניסיון התנקשות, כשדקר אותו באמצעות סכין בבטנו, בפניו, ברגלו ובחזהו. המבקר הראשון בבית החולים לאחר ניסיון ההתנקשות היה רחבעם זאבי ששכנע את אבנרי לשאת נשק שאותו נשא במשך כ-15 שנה.
בהמשך, במהלך חברותו בכנסת התשיעית, הצביע בעד הסכם השלום בין ישראל למצרים, ואמר כי תהליך זה, שכלל בתוכו הבטחה מצד ישראל לאוטונומיה לפלשתינים, יוביל להקמת מדינה פלשתינית שתחיה בשלום עם ישראל.
מלחמת לבנון והקשרים עם ערפאת
אבנרי התנגד למלחמת לבנון מראשיתה. ב-3 ביולי 1982, כחודש בתוך מלחמת לבנון, עורר אבנרי סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בחלקה המערבי של ביירות הנצורה. מאז נפגש אבנרי עם ערפאת עוד פעמים רבות.
הקמת גוש שלום
בעקבות גירוש פעילי טרור אנשי חמאס ללבנון, אליו התנגד אבנרי ואחרי שרבין הסכים להחזרת המגורשים, החליטו ב-1994 אבנרי וחבריו להפוך את ה"וועד נגד הגירוש" לתנועה בשם "גוש שלום". עם שובו של יאסר ערפאת מגלותו בתוניס לשטחים, בעקבות חתימת הסכם אוסלו, הזמין ערפאת את אבנרי לקבלת הפנים שחיכתה לו בעזה, וערך יחד איתו מסיבת עיתונאים לרגל שובו. אבנרי הוקיע את "תוכנית ההתנתקות", וטען כי היא תוכנית ימנית-קיצונית שנועדה להקפיא את תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים.
לאחר ניצחון ארגון חמאס בבחירות לרשות הפלשתינית במרץ 2006, התרכז אבנרי בארגון מפגשים ודו-שיח עם נציגי הממשלה הפלשתינית החדשה, תוך שהוא מביע התנגדות חריפה לחרם שהוטל עליה על ידי ממשלת ישראל. בהקשר לכך אמר "אין לי הרבה משותף עם אנשי חמאס מבחינה אידאולוגית. אני אדם חילוני..... כל זה לגמרי לא מפריע לי לנהל איתם דו-שיח פורה. הדבר החשוב היחיד הוא שהם מייצגים כוח חשוב ומשמעותי בחברה הפלשתינית, ושלום שלא יכלול אותם פשוט לא יחזיק מעמד", אמר אבנרי.
חיים אישיים
אבנרי היה נשוי לרחל, שנפטרה ב-21 במאי 2011 ממחלת כבד (הפטיטיס C). השניים היו נשואים במשך 58 שנים, ובחרו שלא להביא ילדים לעולם. לאור בקשתה של רחל גופתה נשרפה ואפרה פוזר בים.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו