זה קרה לפני כחודשיים. יוני 2018. אולם רובינא. האולם הגדול בתיאטרון הלאומי הבימה מלא עד אפס מקום. בסוף ההצגה "מה עושים עם ג'ני?", השחקנים והשחקניות קדים בפני אלף איש שעומדים ומריעים. ואז מכניסים חברים בצוות ההפקה עוגה מרשימה למרכז הבמה ומספרים לקהל כי השחקנית דבורה קידר חוגגת יום הולדת 94. הקהל מצטרף לחגיגה במחיאות כפיים, בקריאות ובשירה, וכלת יום ההולדת מתקשה להסתיר את ההתרגשות, שמהולה במבוכה - שבועיים לאחר התאריך המקורי, שעליו קיוותה שיעברו בשתיקה.
"תאריך הלידה שלי הוא 8 ביוני 1924, ובתחילת יוני לא היתה לנו הצגה במשך כשבועיים. אז מבחינתי היה שקט, ושמחתי", מסבירה קידר, שגם עכשיו עדיין נבוכה מהאירוע. "מנכ"לית התיאטרון, אודליה פרידמן, צלצלה אלי ביום ההולדת להגיד לי מזל טוב, וזה הספיק לי. חשבתי שיהיה שקט. ואז פתאום הפתיעו אותי ככה. אלף איש עמדו ומחאו לי כפיים, וזה הביך אותי, התביישתי. לא התביישתי בגיל שלי, את הגיל מעולם לא הסתרתי, אבל כל החגיגה הזאת הרגישה לי קצת לא נוח".
קידר, שחקנית אדירה שמככבת בימים אלה בשתי הצגות (האחרת היא "שלוש אחיות", של הבימה והקאמרי) ונחשבת לשחקנית המבוגרת ביותר שפעילה כיום בתיאטרון הישראלי, לא עושה עניין מעצמה. היא לא מתרפקת על העבר, על תפקידים או על פרסים, מדברת בכנות ומפגינה חוש הומור שובב.
"אני לא אוהבת שמדברים איתי על הגיל שלי, שעושים את כל החשבונות האלה. אני לא מסתירה אותו, אבל זה לא עניינו של אף אחד. מעצבן אותי כשעושים את החשבון בסוף הצגה. הרי עכשיו עשיתי, עבדתי, שיחקתי, מצא חן בעינייך, את אוהבת אותי - יופי. מה זה משנה בת כמה אני?"
אבל את מבינה שמדברים על זה בהערצה, מתפלאים מהיכולת שלך בגיל כזה.
"אבל אז בעצם מתייחסים לגיל ולא למשחק, לא ליכולות שלי".
מתייחסים אלייך כאל פלא. אני לא מכירה שום שחקנית בגילך.
"איזה פלא? (צוחקת) אני רואה את זה בצורה כזאת: פשוט שרדתי יותר מכולם, אלו הגנים שלי. יכולתי באותה מידה, חס וחלילה, להיות סנילית".
ויש מקומות שבהם את מרגישה את הגיל?
"בוודאי. אין לי כוח. מה שמדהים זה שאני עולה לבמה ואז מגיעים כוחות שאני לא יודעת מאיפה הם יוצאים, אבל כשאני הולכת הביתה אחרי הצגה אני נופלת על הכורסה ורק בשתיים לפנות בוקר אני קמה לנקות את האיפור ולשתות משהו. יש משהו בעבודה הזאת שהוא קסם, תראי את ליא".
כשהיא מדברת על ליא (קניג, 88, כלת פרס ישראל שמשחקת איתה בשתי ההצגות), נמתח על פניה חיוך רחב. "מה עוד אפשר להגיד על ליא שלא נאמר? אנחנו חברות טובות אני מאוד אוהבת אותה. אנחנו תומכות זו בזו, וכבר כמה שנים שאנחנו משחקות יחד. שיחקנו ב'מועדון האלמנות העליזות', ב'מוריס שימל', ב'רעל ותחרה'. כשיש לי הצגה עם ליא אני מאושרת".
לצילומים לכתבה היא מגיעה מלווה בנכדתה נועה בת ה־17, שללא ספק גאה בסבתא שלה, ושהצניעות כנראה עוברת אצלן בגנים. כשקידר פוגשת את המאפרת, היא מבהירה את העמדה שלה: "אישה מבוגרת צריכה להיות טבעית, זה לא יפה לאישה מבוגרת להתאפר הרבה", ועל הצלם היא אומרת: "נו, יותר יפה הוא לא יעשה אותי", מה שגורר פרצי צחוק אצל כולנו.
אבל לבסוף היא מתמסרת. "את שמה לי גם מסקרה?" היא שואלת נרגשת, "זו בכלל חגיגה, זה יוצא מן הכלל", היא מסכמת את הלוק החדש שלה כשהיא מביטה במראה, וכשאני מראה לה תמונה אחת שצילמתי בנייד מאחורי גבו של הצלם, היא מכריזה: "אני לא מאמינה שזו אני".
• • •
היא נולדה בווילנה, בירת ליטא, בין שתי מלחמות העולם. בגיל חצי שנה עלתה לארץ עם הוריה, סבתה ושלושת דודיה - האחים של אמה. אחיה הצעיר, שנולד כאן, נפטר לפני שלוש שנים. "גדלתי בהתחלה בחיפה", היא מספרת לי, "ואחר כך, כעולים חדשים שחיפשו מקום ונדדו, עברנו לתקופה קצרה לירושלים, וכשהייתי בת 7 עברנו לתל אביב. אבל מבחינתי, אני אומרת לכולם שאני צברית".
ואיזו ילדה היית?
"ילדה שעושה חיקויים מצוין. ידעתי לחקות את כל המורים, אבל פחדתי לעשות את זה בבית הספר. אז כשביקשו ממני לעשות חיקויים אמרתי, 'קודם תנו את התעודה - ואחר כך אחקה את המורה'".
ואיך הפכת מילדה שובבה לשחקנית מקצועית?
"האמת היא שדי במקרה. למדתי לנגן בפסנתר ובתיכון הייתי בחוג מוזיקה, שבו לימדו אותנו על שמיעה מוזיקלית והבנת קונצרט. זה היה ברחוב יואש בצפון תל אביב, ויום אחד ירדנו משם קבוצה גדולה של תלמידים את כל רחוב גורדון, עד שהגענו לרחוב פרוג. הייתי אז בת 16.
"בפרוג ראינו התקהלות של אנשים, הרגשנו מתח והיסטריה באוויר, ורצינו לראות על מה המהומה. הבנו שיש שם בחינות לסטודיו של הבימה. באותה התקופה החלום של צבי פרידלנד, ממייסדי הבימה, היה להכניס אנשים צעירים לתיאטרון, שיצטרפו לאלה שבאו מרוסיה. החברים אמרו לי, 'נראה אותך נכנסת להיבחן', ואני הייתי קצת אהבלה באותו הרגע ואמרתי, 'מה הבעיה? אני עושה את זה'.
"נכנסתי, אמרו לי שצריך למלא שאלון, מה שמי, בת כמה אני, כל מיני פרטים, ואז היתה שאלה למה באתי להיבחן, מה המטרה, ולא עניתי על זה, לא ידעתי מה לכתוב ופשוט נכנסתי לחדר.
"אני זוכרת שהרגשתי שאני מתאבנת. היה שם שולחן ארוך עם מפה ירוקה. רציתי לברוח מהחדר באותו הרגע, אבל הם כבר הבחינו בי וראו שאני מבולבלת. ואז ברטונוב הזקן (השחקן יהושע ברטונוב; מ"כ) אמר, 'אני רואה שאת מאוד מתרגשת', ואני פשוט לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.
"הוא שאל אותי מה הכנתי, וכמובן לא הכנתי כלום, ואני לא יודעת למה, אבל אולי הוא קלט את הקטע הקומי שיש לי באופי. הרי בן אדם לא סתם קומיקאי, זה קיים באופיו, במראה, אז הוא אמר לי, 'אני אתן לך לקרוא קטע של שלום עליכם'. אני לא זוכרת אפילו מה זה היה.
"קראתי את הקטע והוא אמר לי, 'אני אתן לך אטיוד, את יודעת מה זה?' ואמרתי לו, 'במוזיקה אני יודעת'. אז הוא אמר לי, 'זה אותו הדבר, נגיד שאת עומדת ומגהצת ושרה, ופתאום את נזכרת במאהב שלך ושוכחת מהגיהוץ ורואה ששרפת את הבגד'. אז עשיתי את זה איך שעשיתי. היום, אם תשאלי אותי איך זה היה, אין לי מושג. אבל אמרו לי תודה רבה, ואני זוכרת שיצאתי מכוסה בזיעה.
"משם המשכנו כל החבורה לקולנוע 'עדן', כי זו היתה ההתערבות - אם אני אעז להיכנס, הם מזמינים אותי לקולנוע. כבר למחרת שכחתי מזה. סיפרנו את זה, צחקנו על זה ושכחתי מזה.
"אחרי די הרבה זמן, לפחות חודש, קיבלתי מכתב שבו היה כתוב שהתקבלתי לסטודיו של הבימה. שתביני, זו היתה אז משאת נפשם של אנשים רבים. אני זוכרת שאבא שלי מצא את המכתב, שהיה ממוען לגברת דבורה קרמניק, ושאל אותי, 'אפשר לדעת מי כותב לך מכתבים, גברת דבורה קרמניק? מה לך ולסטודיו של הבימה, מה הלכת לחפש שם?' זה היה טָרֵף אצלו באותה תקופה.
"ואני מאוד הסתקרנתי ואמרתי שאם התקבלתי, אני הולכת לראות מה קורה שם. קשה להסביר את זה לדור של היום, אבל בלימודים היתה תחושה של חלוציות. היה שיעור שבו כולם ישבו בעיגול, ופרידלנד התחיל לדבר על מה זה להיות שחקן, מה נדרש, מה נלמד, ואני הרגשתי כמו פרפר שנלכד ברשת.
"אחר כך נכנסתי למסלול של ארבע שנות לימוד, שבהן את גם מעבירה שעות בעמידה על הבמה כסטטיסטית בלי כסף, הצגה אחרי הצגה. עשו לך טובה כשהשם שלך היה כתוב בתוכנייה ולידו כוכבית ואחריה - 'חברה בסטודיו של הבימה'. את יודעת איזה כבוד זה היה?"
"השנה, אלף איש עמדו ומחאו לי כפיים וזה הביך אותי, התביישתי". זוכה לתשואות על בימת התיאטרון, 2009 // צילום: קוקו
בשנים שחלפו מאז עשתה חיל על הבמות. לדבריה, אין תיאטרון בארץ שלא שיחקה בו, וב־17 השנים האחרונות היא שחקנית התיאטרון הלאומי, שמציין 100 שנה לפעילותו. "אני שמחה מאוד לעבוד בתיאטרון הלאומי בשנה חגיגית כזאת", היא אומרת. "יש פה אנשים מדהימים, ואני מקווה להשתלב בהפקה נוספת בקרוב. קפטן (המנהל האמנותי; מ"כ) אמר לי, 'אצלי את לא תשבי בבית'".
היה איזה רגע בקריירה שבו אמרת לעצמך, עשיתי את זה?
"לא, אף פעם. אני לא הטיפוס, זה בכלל לא עבר לי בראש. היום, כשאני מסתכלת על יותר מ־70 שנים שבהן אני משחקת, אני עדיין לא אומרת את זה. יש לי כל מיני מזכרות ודברים שזרקתי למגירות ואני לא נוגעת בהם, אבל עכשיו אני מחפשת פתק שכתב לי חנוך לוין.
"שיחקתי אצלו ב'יאקיש ופופצ'ה', כולנו היינו אנשים עניים, והוא שלח לי לפרמיירה שקית רשת עם מטבעות שוקולד שעטופים בזהב, ובפנים היה פתק שבו כתב: 'מצליל אחד עשית קונצרט שלם'. זה מה שקיבלתי מחנוך לוין, ואם אני איבדתי את זה אני הורגת את עצמי".
למי עוד את מתגעגעת?
"לאורנה פורת, אני רק רוצה שיזכרו אותה. היא היתה אישיות בלתי רגילה, חברה טובה, בן אדם. קודם כל בן אדם. מענטש. שיחקנו יחד הרבה בקאמרי, שיחקנו ב'ים ובית', ב'חתונת הדמים', ממש הערצתי אותה, היא היתה בשבילי דוגמה. אחרים היו בני אדם, אבל היא היתה משכמה ומעלה. בלב מלא אני יכולה לדבר עליה, וגם על אברהם חלפי, שהיה מקסים, שיחקתי איתו הרבה".
עם חנה רובינא יצא לך לשחק?
"שיחקתי איתה מעט מאוד, היא היתה שחקנית אורחת בקאמרי ב'כנרת כנרת'. 'את ילדה נחמדה, את ילדה מוכשרת', היא היתה אומרת לי, ואני, כשהיא רק פתחה את הפה, כבר כמעט התעלפתי".
כבר עשרות שנים שהתיאטרון תופס חלק נכבד בחייה. הקהל מחבק אותה, הביקורות משבחות, אבל פרסים? זה כבר עניין אחר. בטקס פרס התיאטרון האחרון היתה מועמדת בקטגוריית "שחקנית בתפקיד משנה" על תפקידה ב"שלוש אחיות". היא הפסידה את הפרס לשחקנית איה שבא, אבל לא היתה שם כדי לראות את זה, שכן הודיעה מראש שהיא לא מתכוונת להגיע.
"פרסים זה לא משהו שחשוב לי, ממש לא. קיבלתי במהלך הקריירה פרסים, אבל זה לא משהו שחשוב לי להתראיין עליו. אני לא רודפת פרסום, זה מעולם לא עניין אותי. לא רק שאני לא אוהבת את זה, אני מתעבת את זה. אני אוהבת את המשחק, את הקשר עם הקהל, את מחיאות הכפיים, ואני לא צריכה את הרייטינג־שמייטינג שיש היום. זה דוחה אותי, לפני הטלוויזיה לא היו דברים כאלה. וגם הפרסים עצמם הם לא הדבר הכי נקי היום, אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה".
זו הסיבה שלא באת לטקס פרס התיאטרון האחרון, שבו היית מועמדת?
"כבר שנים שאני מסרבת לטקס ולפרס. כשינהלו את זה אחרת אנשים שיש להם מושג מה זה תיאטרון, אולי אשנה את דעתי. הייתי מציעה שיבדקו מה באמת קורה בוועדת הפרס. אני לא רוצה להגיד יותר מזה שום דבר, אבל אני לטקס הזה הודעתי שאין לי שום כוונה להגיע".
"אמרתי שזה סרט בורקס, סרט זול". ב"אסקימו לימון"
כשאנחנו יוצאות מתיאטרון הבימה, ליד כניסת האמנים, מבקשת ממנה חבורת נערים להצטלם לסלפי. כי הם, שעדיין לא היו בתכנון כשבנצי, מומו ויודל'ה התמודדו עם מתקפת ההורמונים של גיל הנעורים, גילו מחדש את סדרת סרטי "אסקימו לימון", שלא מזמן ציינו 40 שנה לתחילתה.
כן, כנראה לנצח יזכרו לה את האיום הבלתי נשכח כאמא של בנצי ב"אסקימו לימון" - "שלא תשתה לי שם חשיש". אבל קידר, מצידה, ניהלה במשך השנים יחסי אהבה־שנאה עם הדמות והמיתולוגיה.
"כבר התרגלתי", היא מחייכת לאחר שחבורת הנערים מתרחקת מצוידת בשלל תמונות. "במשך שנים לא הבנתי את זה, לא שיחקתי שם בתפקיד הראשי, אבל כנראה היה משהו בתפקיד הזה, שעד היום לא הבנתי מה הוא, שגרם לאנשים לצאת מדעתם".
הסצנה הזו תחזור על עצמה גם בתום פגישתנו השנייה. גבר כבן 40 יחכה לה בביישנות מחוץ לתיאטרון. הוא יבקש סלפי, והיא תתמסר מייד. "את סמל, את מותג", הוא אומר לה בהתרגשות, והיא משיבה בטון המוכר והמשעשע שלה, "אני מותג? נו באמת, איזה קשקוש".
"את לא יודעת מה קורה עם זה בכל העולם", אנחנו חוזרות לדבר על התפקיד ההוא. "הייתי בגרמניה כמה פעמים, הרגו אותי שם. בינואר האחרון בא לארץ במאי טלוויזיה מהמבורג ודרש ראיון איתי, בטענה שרוצים לדעת בגרמניה מה קרה לאמא של בנצי אחרי 40 שנה. הלכתי לסוכנת שלי, כי חשבתי שעובדים עלי, שזו בדיחה. שאלתי אותה, 'מי רוצה לדעת מה קרה לאמא של בנצי? מה כבר קרה?' זה חתיכת קטע. רק כשהבנתי שזה רציני, התראיינתי ודיברתי".
לא תמיד אהבת את תשומת הלב שהתפקיד הזה גרר בעקבותיו.
"פשוט לא הבנתי את זה. גם היום אני לא מבינה את זה. בהתחלה זה היה נעים ומחמיא, אבל עכשיו זה כבר מציק קצת, היום אני אומרת שיעזבו אותי בשקט (צוחקת).
"כשהתראיינתי לבמאי הזה, הוא התחיל בשאלות מול המצלמה באולפן ואמר לי, 'בסרט מספר שלוש בסצנה ארבע, בחלק השני, מה את חושבת על הסצנה?' ואני אמרתי לו, 'תגיד לי אתה מה היה שם, ואגיד לך מה אני חושבת'. אז הוא אמר, 'מה, את לא יודעת?' אמרתי לו, 'לא ככה, בפרטי פרטים'.
"בסוף הוא שאל אותי מה אני חושבת על הסרט, ואמרתי לו שזה סרט בורקס, סרט זול, והוא אמר לי שאני לא צודקת, ושהסרט הזה עשה לנו שירות טוב בגרמניה. כשביקשתי ממנו שיסביר לי, הוא אמר שהתדמית של ישראל ושל היהודים היתה דבר אחר לגמרי מאיך שזה הוצג בסרט. שבסרט רואים את העם שלנו כמו שהוא, את הנוער, את האנשים, מקבלים מושג מי הם הישראלים, וזה מאוד חשוב. אני, מצידי, אמרתי לו שאני מבינה שהוא עשה דוקטורט על 'אסקימו לימון', והוא צחק נורא".
• • •
היא גרה בתל אביב, אמא לבן ולבת, סבתא לשלוש נכדות ולנכד, שלוש נינות ושני נינים. את בעלה, יצחק הלטר, שנפטר לפני כ־15 שנה, הכירה - כמה מתאים - בתיאטרון. "למעשה שמי הרשמי הוא דבורה הלטר, אבל אני כבר הרבה שנים דבורה קידר, ומהבית זה קרמניק. כשבאתי לקאמרי אחרי תיאטרון המטאטא, החליטו שמעברתים לכולם את השמות - סוקניק נעשה ידין, מאירצ'ק נעשתה מרון, אורנה פורת היתה קליין בכלל. לא ידעתי למה לשנות, ואז יוסי ידין אמר, 'דבורה קידר זה מתאים', ואמרתי שיהיה.
"התחתנתי כשהייתי בת 25, ויצחק היה מבוגר ממני בשלוש שנים. היינו נשואים 54 שנה. יצחק חזר משירות בחיל האוויר של הצבא הבריטי, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. אני שיחקתי בתיאטרון המטאטא, והוא החליף תאורן שעבד שם ונסע לאוסטרליה.
"כשנסענו להצגות זה לא היה כמו היום בהסעות מאורגנות, נסענו על חשבוננו לתחנה מרכזית, ואגד עשו לנו טובה ושמרו לנו מקומות קבועים באוטובוס ונכנסנו לפני כולם. זה עצבן את הקהל בחוץ, שהיה צועק 'פרוטקציה, מה זה?' וככה נסענו, והוא התיישב לידי, במקום של התאורן הקודם.
"בהתחלה לא כל כך הסתדרנו, ומזה יצאה חתונה. זאת היתה האהבה הגדולה שלי, נדלקנו חזק אחד על השני. הוא החליט לשאת אותי ואני הסכמתי. האמת היא שכשהוא התחיל לעבוד בתיאטרון, ההורים שלו אמרו, 'אוי ואבוי, הוא עוד יתפוס שם שחקנית'. הוא היה בחור יפה מאוד, וזה מה שקרה.
"גרנו בתל אביב. בהתחלה בדירת חדר על גג שהיתה פעם חדר כביסה. סידרו מזה דירה של חדר, שירותים, אמבטיה ומטבח, אבל לא בישלתי, לא ידעתי לבשל. כשהוא אמר לי שהוא רוצה להתחתן, קצת פחדתי. אמרתי לו, 'לבשל אני לא יודעת, לכבס אני לא יודעת'. אז לא היו מכונות כביסה, והוא אמר, 'עזבי, יש מסעדות, יש מכבסות, מה קרה לך?' אבל אחר כך המציאות היתה אחרת. חמותי התלבשה עלי ואמרה לי, 'אני אלמד אותך'. בישלתי כל מיני דברים טעימים".
השילוב הלא פשוט בין קריירה לאימהות שאיתו מתמודדות נשים - איך זה היה עבורך כאמא לשני ילדים שיוצאת לעבודה בלילות?
"בהתחלה בעלי עזר לי המון. הוא פרגן הרבה, אבל האמת היא שאחר כך נשבר לו. אחרי שהבת שלנו נולדה הוא אמר, 'נו, אם היה לנו קשה עם ילד אחד, עכשיו כשיש שניים. אולי תוותרי קצת? תנסי, תראי שיהיה נחמד', הוא אמר.
"אפילו חשבנו לנסוע לטיול לסין, אבל זה לא קרה. לא ויתרתי. בכל יום היתה לי הצגה או חזרה. לא הרגשתי רגשות אשם, לקחתי את הילד לכל מקום, הייתי אמא בסדר גמור. היו סבתות ומטפלות, בעלי היה יוצא לעבודה מוקדם, הוא היה מנהל אגף הרכש באמקור, עבודה אחראית, ואני הייתי לוקחת את הילדים לגן ולבית הספר. היתה לי עוזרת נהדרת שגרה בשכנות 54 שנה, וככה הסתדרנו".
"מסתבר שאני די צנועה". קידר // צילום: אריק סולטן
גם עם השינויים התרבותיים ועם החידושים הטכנולוגיים בעולם היא מסתדרת בצורה מרשימה. אין לה פייסבוק, אינסטגרם או כתובת מייל פעילה, אבל היא שולטת בווטסאפ ומקפידה להיות מעודכנת במה שקורה, כמעט נעלבת כאשר אני שואלת אם היא יודעת מי הם סטטיק ובן־אל או גל גדות: "מה זאת אומרת? ודאי שאני יודעת מי הם, אני חיה פה".
ומה את חושבת על הדור הזה, באופן כללי?
"אני מאוכזבת מהדור הצעיר, האנשים נעשו קהים, בלי רגש, רובוטיים, הכל טכני וטכנולוגי, בלי התלהבות, בלי כמיהה ליופי. אפילו האופנה, תראי את האופנה היום, מי היה לובש דברים כאלה פעם? רק משוגעים".
מה עם טלוויזיה, את צופה?
"בוודאי. אני אוהבת סרטי דוקו וסרטים על חיות ואני רואה מאוחר בלילה סרטים ישנים, והכל אצלי כל כך נוסטלגי. אם אני רואה סרט ישן אני לא זזה ממנו, אפילו אם הוא לא טוב".
איך את מסכמת את השינוי שעבר התיאטרון הישראלי?
"התיאטרון בארץ עבר שינויים רבים, ואני שרדתי את זה. קודם כל, המשחק השתנה. שיטת סטניסלבסקי חלפה, והדברים נעשו רכים. התחילו לשחק אחרת, לא דקלמו, לא סבלו באופן מוגזם.
"אחר כך היה שלב שבו לא יכולת להתקבל לשום סטודיו למשחק אם לא היית מדברת ב־ר'. עד שהדור הצעיר פרץ את זה וכל המשחק נעשה אחר, כי הוא כבר לא היה צריך להיות מאולץ כזה.
"המשחק במידה מסוימת השתפר, נעשה מתוחכם יותר, התקדם. מצד שני, יש זלזול מחפיר בשפה, אף פעם ובשום מקום בעולם לא היו עולים לבמה ומדברים כמו שמדברים פה. וזה שלוקחים לתיאטרון אנשים מפורסמים מהטלוויזיה רק כי הם מפורסמים ומנסים לעשות אותם כוכבים גם כשאין להם מושג מה לעשות על הבמה? את זה אני לא אוהבת.
"אגב, אין לי בעיה עם השימוש בסלנג אם יש צורך. אבל את לא יכולה לעלות לבמה ולדבר בשגיאות גסות, גם בטלוויזיה. ואת יודעת מה? גם לשרים בממשלה שלנו כדאי ללמוד קצת יותר טוב עברית".
ואם כבר שרים, מה את חושבת על שרת התרבות ועל הדיבורים שלה על תעדוף הפריפריה במקום התיאטראות בתל אביב?
"מה יש לי להגיד עליה? אני רק יכולה להגיד לך שהתיאטראות הגדולים צריכים להיות בתל אביב, כי מפה הם נוסעים לכל המקומות בארץ, אורזים את התפאורות הכי נהדרות כדי לנסוע לפריפריה. אין מקום שאליו התיאטרון לא מגיע, ותשאלי אותי כמה כבר נסעתי בחיים שלי - לכל מקום בארץ.
"זה נחמד שהיא רוצה להקים תיאטרון בפריפריה, אבל זה לא פשוט. לא סתם אוספים אנשים ברחוב ומקימים תיאטרון. תיאטרון זה מקצוע שצריך ללמוד אותו, להתמקצע בו, זו אמנות. זה חלום של אנשים שמוכנים לעשות הכל כדי לראות את זה קורה".
וחוץ מהשינוי בתיאטרון, מה את חושבת על מה שהשתנה במדינה?
"יש לי משהו אחד להגיד לך: התיאטרון הוא פני המדינה".
כשאת לא משחקת, מה את אוהבת לעשות?
"כשאני לא משחקת, זה לא טוב. אני קמה מאוחר, מתחילה לחפש לי עיסוקים, אני לא מיושבי בתי הקפה. אני קוראת המון. עכשיו אני קוראת ספר שלא כדאי אפילו להזכיר אותו כי אני אזרוק אותו באמצע, אבל לפני זה גמרתי את 'האיש שצפה ברכבות' של ז'ורז' סימנון, שאני מתה עליו. משגע, רעדתי כשקראתי אותו".
בעידן ה־MeToo, מה את חושבת על ההתעוררות החברתית בנושא ההטרדות המיניות, ועד כמה זה משהו שחווית בתיאטרון?
"ודאי שחוויתי את זה, אבל אז זו היתה הנורמה. ידעתי שגברים תמיד מתחילים עם נשים, לא היה שום עניין סביב זה כי ככה היינו רגילים. לא אנסו אותי או כפו עלי משהו, אבל היו גברים שהתחילו איתי. לא תמיד רציתי, התנגדתי ושתקתי, כי בעיקר התביישתי, אז זו היתה בושה.
"אני מדברת איתך על תקופה רחוקה, כן? לפני הרבה זמן, זה היה בתיאטרון בלי סוף. מובן שצריך לקחת את הנושא הזה בידיים, וטוב מאוד שיש התעוררות וצריך לשים סוף לדבר. הטרדה לא מקובלת עלי בשום אופן".
עוד דבר שלא מקובל עליה הוא ניתוחים קוסמטיים ושיפוצים, שהם מנת חלקן של נשים רבות בעולם שמקדש יופי ונעורים. "אני לא עושה כלום עם הפנים שלי, מעולם לא עשיתי", היא מצהירה בגאווה. "אלה שעושות ניתוחים, אצלן זה נראה גרוע יותר. אז נכון שאני יכולה להסתכל במראה ולהגיד, 'נו, זה היה יכול להיות מתוח יותר ויפה יותר', אבל אני יודעת שלא אעז. הרי אם זה לא מצליח, גמרת את הכל. היה שלב בחיים שאמרו לי, 'אם תעשי ניתוח תהיי יפהפייה', אבל אני תמיד אמרתי שאני לא רוצה.
"כל ניתוח אני רואה אצל אחרות, אין אפס. בתי היא עורכת סרטים והיה כאן במאי אורח שחיפש דמות מסוימת ועבר איתה על צילומים, והיא סיפרה לי שהוא אמר לה, 'מה זה פה? כל השחקניות מנותחות, אי אפשר למצוא פנים של בן אדם'. בעיניי ברגע שאת משנה משהו, זה מתחיל להיות זיוף".
הקמטים, הגיל, העבר. כל זה מוביל למחשבות על מוות, או שאת משתדלת להתרחק מהמחשבות האלו?
"בטח, בטח שיש מחשבות כאלה. אני גרה היום בתל אביב לבד, אני לא רוצה אף אחד שיעזור, אין לי סבלנות לאיש, ואני בטח לא חושבת על דיור מוגן, אני אמות בבית שלי. אני מכניסה לעצמי למוח שכל אחד צריך ללכת מתישהו, אני רק פוחדת מסבל כי אני לא יודעת לסבול. כאבים פיזיים אני עוד יודעת לסבול, אבל מצבים לא נוחים ולא טובים זה גיהינום. בית חולים זה המוות בשבילי, עבורי טוב יותר למות מלהתאשפז בבית חולים.
"אני גם לא רוצה למות על הבמה, לעיני הקהל. אני יודעת שיש שחקניות שאומרות את זה, אבל אלה שאומרות את זה הן אותן שחקניות שמחפשות פרסום ונהנות מזה, וזו לא אני. מסתבר שאני די צנועה".
maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו