גם למראה ישן יש רגע של הולדת, כתב נתן אלתרמן לפני 80 שנה בדיוק, ואחד מאותם מראות ישנים נולד מחדש בשבוע שעבר, כשאחייני עמד נרגש, אוחז בגיטרה חשמלית חדשה, שקיבל כמתנת בר מצווה. ארוכה, כחולה ונוצצת הגיעה הגיטרה כל הדרך מאמריקה. מסתירה בין מיתריה אלפי סיפורים על כבישים אינסופיים, גורדי שחקים ושדות תירס הנעים לאיטם ברוח.
לפתע ראיתי את עצמי בן ה־13 עומד בשערי חנות כלי נגינה עם אבי, מקווה לגיטרה חשמלית אמריקנית שתיקח אותי אל אותו מסע חובק עולם על פני שישה מיתרים. אלו היו שנים אחרות, גיטרה אמריקנית היתה חלום בלתי אפשרי לנער מבאר שבע. כרבים מחבריי בפריפריה, הסתפקנו בחיקוי זול ואת החסר השלמנו בחלומות, שהובילו אותי למסע בן עשורים רבים, על פני מדינות ויבשות, כדי למצוא אי שם, מעבר לים, את גיטרת חיי.
לפני כמה שנים, בעודי משוטט עמוק בתוך הלילה באתרים לפתיים מחושמלים, ראיתי ושמעתי גיטרה שהקסימה אותי. חשתי שמצאתי את הגיטרה שעליה חלמתי כל חיי, ורק דבר אחד לא הסתדר לי - בסוף הסרטון נדהמתי לגלות שהגיטרה מיוצרת כאן על ידי חומוספייאנס כמוני, בישראל. על פניו הרעיון לייצר גיטרות בישראל פשוט לא שפוי. מדובר במוצר שעיקר חומרי הגלם המרכיבים אותו - עצי יערות עד מהדהדים, תרכובות מגנטים ומתכות - מגיעים בכלל מחו"ל.
מעבר לכך, כל הידע והניסיון לגבי תהליכי הייצור נצברים מעבר לים במשך עשורים. ולמרות זאת, עם חוצפת סטארטאפיסטים או עקשנות חלוצים, צצו בשנים האחרונות עוד ועוד יצרני גיטרות ישראלים, שכנגד כל הסיכויים יוצרים תעשייה חדשה, המצליחה ופורחת בעולם עם מוצר לכאורה לא ישראלי, משולי הפריפריה העולמית.
עבודה של אהבה
באנטינג גיטרות - עין שמר. בכביש העוקף את בתי הוותיקים, שלט מהוה מנסה לפתות את הרכב אל החצר הישנה ולמוזיאון הטרקטורים, כאן העבר הקיבוצניקי נפרט למיזם תיירותי עבור מי שרוצה ללמוד משהו על אתוס ההתיישבות בארץ. זה מעין מסע בזמן אחורה לעידן שהטרקטור היה גיבור תרבות ישראלי, סלב טכנולוגי הופך אדמות ומקבע גבולות. אבל הזמן לא נעצר מלכת. נער הולך עם גיטרה בס בידו, מכוון אותי ואת האחיין אל לב שדרת התעשייה היצירתית של קיבוץ עין שמר. בתי המלאכה של הקיבוץ מפעם מושכרים כיום לסטודיו מחול רוחני, חנות אקולוגית למוצרי תינוקות וסדנת המפעל של גיטרות באנטינג.
אנשי באנטינג משדרים אחרות נינוחה: השם המוזר, העיצובים הלא שגרתיים והמיקום הפסטורלי. אנו נכנסים לסדנה והאף מתמלא בריח נסורת העצים הנדירים שהם מייבאים מאירופה. "איך הגעתם לעיצובים שלכם?" שואל האחיין, נלהב מהגיטרות המיוחדות. "הלכנו לאן שנמשכנו, וזה טעם אישי. הושפענו מדגמי גיטרות שעיצבו את השנים המוקדמות של הרוקנרול, התחברנו לרומנטיקה של החידוש, לנאיביות של המוזיקה ואיכויות ייצור ידני ומושקע. משך אותנו לעצב גיטרה חדשה, שלא תהיה שחוקה כסטרטוקסטר או לס פול, אבל שתהיה בעלת אותן איכויות שהפכו את הגיטרות האייקוניות האלו למה שהן", אומר יניב לוריא, ברכות.
לוריא (35) היה סטודנט לצילום בירושלים, שמטעמי חיסכון בנה גיטרה מחלקים שהזמין. הדבר הוביל ללימוד מעמיק דרך פיתוח של ניסוי וטעייה. "אני לא מסתפק במשהו בינוני. ככל שחפרתי למדתי יותר ויותר, עד שהייתי מרוצה", השמיע לחברים, שאמרו "וואו", אבל כשהיה צריך אישור נוסף, ארז לוריא שתי גיטרות על הגב ויצא למסע באירופה. בכל מקום שהגיע, הציג את הגיטרות שבנה בפני חנויות כלי נגינה, וכשגם הם אמרו לו "וואו" הבין שהעניין רציני, חזר לארץ והתחיל לייצר. כשההזמנות התגברו, הצטרף גיא שפירא (37). קל לראות מה מחבר בין השניים, כששפירא מוסיף: "קצת מאסנו בעיצוב שחוזר על עצמו. זה עידן של אינדיבידואליזם, וכמו שאנחנו רוצים לייחד את עצמנו, אנו רוצים לייחד את הלקוחות שלנו. לקחת את העיצוב של פעם ולהוציא ממנו את הדבר האיכותי היום - קלאסיקות בגישה חדשה".
הגיטרות שלהם התחבבו על מוזיקאים כמיקה שדה ונגנים כרון בונקר. הם מתמקדים באירופה. שוק שמבחינתם מהווה אלטרנטיבה לשמרנות האמריקנית, בטח בכל הנוגע לגיטרות. "קשה להסביר קסם במילים, אבל לגיטרה הזו יש משהו שפונה לכולם, עם צליל בהיר ופריך, מובחנות גבוהה ועושר הרמוני רב. הגיטרה הזו אידיאלית למוזיקת פופ, רוק ובלוז, וככל שדוחפים אותה חזק יותר כך הנשיכה שלה יותר אסרטיבית", כתבו בהתפעמות אנשי מגזין "גיטר־פרט" הצרפתי על גיטרת אליס של באנטינג.
באחד משיטוטיו כסטודנט בבירה, ראה לוריא מפה עתיקה ליד עיריית ירושלים, והחליט לקרוא לחברת הגיטרות על שמו של הצייר הגרמני היינריך באנטינג, אשר צייר את ירושלים בלב העולם, וממנה נפרסות כל היבשות בשלושה עלים. "אנחנו לא מסתירים שאנו ישראלים, ההפך, העולם מאוד מחמיא ליצירה ישראלית. יש לנו שם טוב בחו"ל וזה משמח", אומר שפירא, ולוריא משלים אותו: "להגיד שאני ישראלי זה נתפס כאיכות, הסטארט־אפ עוזר גם לנו, וגם תעשייה צבאית ורפואה. כשאנחנו בחו"ל אנו מרגישים שיש תפיסה שישראל גם יצירתית, וגם הולכת עם האיכות עד הסוף".
כשהעצים המוריקים של עין שמר נבלעים מאחורינו, האחיין מהרהר נפעם באלטרנטיביות של גיטרות באנטינג, כשלפתע הרעיון של גיטרה שמותאמת לו ורק לו קוסם לו במיוחד. הוא כבר שוקל להצטרף לקורס בניית גיטרות אצל השניים, כדי לבנות את גיטרת חלומותיו.
באנטינג מייצרים חמש גיטרות בחודש, ורוצים לייצר עד 100 גיטרות בשנה. "חשוב לנו לא לעבור את זה, ולהישאר יצרן בוטיק, לא להפוך לחברת ענק. אנחנו לא בונים על אקזיט", מחייך לוריא, "אנחנו אוהבים לבנות גיטרות, ורוצים שזה יישאר כך - עבודה של אהבה".
עזבו אותו מפוליטיקה. עומר דויטש מ־OD Guitars // צילום: דויד פרץ
גיטרה ישראלית בארץ אויב
OD Guitars - אזור תעשייה רעננה. איך אתה שולח גיטרה ללבנון? קובע פגישה בראש הנקרה? זורק אותה מעל לגדר הטובה? עם מטוסים של חיל האוויר? זו רק אחת הדילמות הייחודיות שעימן צריך להתמודד עומר דויטש מ־OD GUITARS. עם מראה צעיר בהרבה מ־37 שנותיו, דויטש ילד טוב הוד השרון, למד עיצוב תעשייתי בשנקר. כשיצא משם נחת היישר בצמרת משרדי העיצוב המובילים בארץ, עיצב עריסות לתינוקות, אריזות לנקניק ורובוטים לניקוי בריכות. אך משהו בו נחנק. הוא חש צורך "לעשות משהו עם הידיים", חוץ מלשבת מול המחשב ולעצב לעוד לקוח שביקש "מוצר דמוי אייפון, רק זול לייצור ושלא ייראה כמו אייפון".
במקום ללכת לשחק סקווש, דויטש נשאר אחרי שעות העבודה בסדנת המשרד כדי לשלב את אהבתו לעיצוב ואמנות, עבודה בידיים ומוזיקת רוק כבד - ובנה לעצמו גיטרה. בתכליתיות שמאפיינת אותו, למד כל שהיה יכול מהרשת, עיצב מודלים בתוכנות תלת־ממד, עשה הדמיות, הגדיר את השוק, בנה תוכנית כלכלית ואתר ברשת, והתחיל להפציץ ברשתות החברתיות. רק כשהרגיש שיש לו מודל כלכלי בר־קיימא, והזמנות, עזב הכל והחל לבנות את הגיטרות שלו. "אני לא עושה העתקים, אני עושה גיטרות מקוריות", אומר דויטש בגאווה.
עם 6, 7, ו־8 מיתרים, הגיטרות שלו אכן מנגנות את העתיד: פונקציונליות, מדויקות ועדיין יפהפיות. בניגוד לדיבורי סודות עץ וסגסוגת שיוצרים את קסם המוג'ו של בונים אחרים, דויטש אינו מסתיר דבר מתהליך הייצור הקפדני: "כל לקוח שמזמין אצלי מקבל קרוב ל־100 אי־מיילים עם צילומים מכל שלב". בסדנה המרשימה שלו, בקצה רעננה, מלאה בציוריו ועיצוביו, דויטש בונה לבדו ארבע גיטרות מדי חודש, ויש לו רשימת המתנה של כחצי שנה. הלקוחות שלו הם נגני מטאל ופרוגרסיב מכל העולם: ארה"ב, רוסיה, מקסיקו, סין, ארצות סקנדינביה וגם לבנון.
"אני לא מדגיש את זה שאני ישראלי. עבורי חוק מספר אחת בעסקים - אל תערב פוליטיקה ואת הדעות האישיות שלך. אני מאמין בלהיות אזרח מתחת לשמש. אני לא מאמין במקום ולאום, בעידן הידע והרשתות החברתיות. עם כל הדיבורים על מות הגיטרה החשמלית וקריסת החברות הגדולות, זהו תור הזהב של בוני גיטרות הבוטיק בעולם".
יחד עם מקרטני ובואי
B&G, פלורנטין - תל אביב. "רק אל תקרא לנו בוטיק", מתרה בי קיקי, "המטרה שלנו מההתחלה היתה להיות חברה גדולה שמובילה בתעשיית הגיטרות העולמית". באחד מרחובות פלורנטין, המצויים כבדרך קבע בין קריסה טוטלית לפיגומי השיפוצים, מסתתר לו המפעל הגדול בישראל לגיטרות. חדר עצים, חדר צביעה, חדר הרכבה, רחש צינורות אוויר דחוס, 14 עובדים שמייצרים 30 גיטרות מדי חודש, אכן לא בוטיק. שימו לב מי הלקוחות: ג'ו וולש מלהקת האיגלס מנגן את הסולו של "מלון קליפורניה" על גיטרה ישראלית ערב־ערב; רובי מקינטוש שניגן עם פול מקרטני והפריטנדרס; קארמין רוחס שניגן עם דיוויד בואי ועוד רבים אחרים.
אפילו ג'ו בונמסה, אשר מחזיק אוסף גיטרות נדירות ונחשקות בשווי שגורם לבתי השקעות להזיל ריר, נצפה מנגן על B&G. עולם הגיטרות מתמוגג. "מדובר בקלאסיקה חדשה אשר מרגישה כאילו תמיד היתה שם", "גיטרה בעלת אופי, אישיות ויופי נדיר", כתבו מגזיני גיטרות נחשבים.
אני נפגש עם יותם (קיקי) גולדשטיין, אלירן בראשי ואבי גולדפינגר, שלושת השותפים ב־B&G, באמצע שנות ה־30 לחייהם. הפאוור־טריו מיטיב עימם. לכל אחד תפקיד ומרחב יצירתי, אך גם שתי צלעות דוקרות וממריצות כנגדו. השיחה איתם היא סערה של רעיונות מנוגדים, הקנטות הדדיות וחיוכים. מקור אנרגיה שמתזז אותם יחד לעשייה שכובשת את העולם.
לפני כעשור נפגשו קיקי מעלי זהב שבשומרון ואלירן מיפו בקורס לבניית גיטרות. השניים פתחו סדנה קטנה בבית לטיפול ותיקון גיטרות. "ואם היה לך כלי עתיק או ממש שווה היית מקבל טיפול בלי כסף, רק בשביל שנוכל לפתוח ולהציץ". כך למדו את רזי המקצוע, בורג אחד ביום, עד שהעזו והתחילו לבנות רפליקות משלהם לגיטרות הידועות. כפרפקציוניסטים בלתי נלאים, הרפליקות היו כל כך מוצלחות, "עד שקיבלנו מכתב תביעה מאיזו חברה...", מחייך קיקי במסתוריות.
השניים חברו לדיוויד ויצמן, מעצב תכשיטים חובב בלוז, השקיעו את כל הידע שרכשו ובסערת מוחות הולידו את "האחות הקטנה", גיטרת תכשיט יפהפייה ובעלת כישרון נדיר לרוק ובלוז. אבי ממרחביה הגיע אל השניים לטיפולי גיטרה, שמע את האחות והתאהב כליל. במקביל הבין את הפוטנציאל העצום, והחל להציק לשניים עד שהבינו שהוא רציני, ובשנת 2015 הקימו את B&G, כאשר אבי מופקד על ניהול, שיווק ומימוש הפוטנציאל. סרטון יו־טיוב ויראלי עם מיליוני צפיות, כמה תערוכות גיטרה ו־1,200 גיטרות לאחר מכן, הפלא של "האחות הקטנה" מישראל רק הולך וצומח בעולם.
"יש לי עשרות גיטרות, של גיבסון ופנדר, ואני לא מסוגל להפסיק לנגן על הגיטרה שלכם", כותב דיוויד מהוואי; "אין מה להגיד - הגיטרה הזו פשוט שרה!" מוסיף מרק מניו יורק; "אני בר מזל, זו גיטרה של פעם בחיים", מצהיר ביל מאוסטרליה. ואם כותבי התגובות האלו נשמעים נגנים מתלהבים, מגזין "גיטרה" המרכזי בחר בגיטרה של B&G כמוצר השנה של 2017 - אם השלושה היו עוסקים בספורט ולא בעצים ומיתרים, הם כבר מזמן היו מקבלים טלפון מראש הממשלה.
להיות הכי גדולים שיש. צוות B&G // צילום: Erin Flynn
אבל להצלחה מישראל יש גם מחיר, יודעים ב־B&G: "אני מאוד אוהב את הגיטרה שלכם, אבל איך אסביר לחברים בלהקה שהיא מישראל?", "לקחתי את הגיטרה לטכנאי והוא סירב לטפל בה, כי היא מיוצרת בישראל". כן, הפוליטיקה חודרת גם אל עולם המוזיקה, בעיקר באירופה. כך מתמלאות התגובות לסרטוני היו־טיוב של היצרנים הישראלים בקריאות לחרם. "כישראלים, לא מתים עלינו באירופה", אומר קיקי, "אבל לעומת זאת באמריקה...", מוסיף אלירן בשובבות, ומכוון ליעד המוצהר של השלושה - לכבוש את אמריקה.
כ"פטריוטים מטורפים", להגדרתם, הם גאים שאף פעם לא הסתירו או טשטשו את היותם ישראלים. הם רוצים לעשות את זה מישראל, למרות שכל התנאים נגדם. הגיטרה החשמלית הומצאה באמריקה, והאמריקנים מתייחסים בחרדת קודש למסורת שלהם, בטח ובטח כשמדובר באייקון כה מרכזי בתרבות הרוק שלהם. למכור גיטרות חשמליות מישראל לאמריקנים זה אתגר אולימפי. את קיקי זה לא מטריד: "גדלנו על כל דבר אמריקני, על הנדריקס, על סלאש, על ג'וני קאש, ובכלל כישראלים אנחנו ביקורתיים מדי לגבינו. כשאמריקנים שומעים שאנחנו מישראל, הם מזהים אותנו עם איכות, ואנחנו שמחים שהגיטרה שלנו מצדיקה את הדימוי הזה". ואלירן חותם: "כמה נשמות טובות כבר אמרו לנו שאם היינו בארה"ב, היינו כבר מיליונרים, אבל עם כל הקשיים - אנחנו גאים לעשות את זה מישראל".
הרצון שלהם להפוך לחברה מרכזית בשוק הגיטרות והצורך לתת מענה ללקוחות בעלי תקציב שונה, הוביל אותם לייצר סדרת גיטרות זולות במזרח הרחוק. ואם זה לא מספיק, השלושה כבר מתרחבים לייצור גיטרות אקוסטיות שיושקו בקרוב ומגבר לגיטרה חשמלית. ביום שבו אני בא לבקר, גיטרות נשלחות אל כל העולם, ועדיין אם תרצו לקנות גיטרה שלהם, תצטרכו להגיע אליהם ישירות למפעל, שכן שום חנות ישראלית לא מחזיקה אותם כרגע למכירה. אם יש דבר משותף לכל היצרנים הישראלים הוא חוסר האמון הבסיסי של הלקוח הישראלי בגיטרות שנבנות מתחת לאפו. השלושה לא מודאגים. "בסוף זה יגיע", אומר קיקי, "אם זה יצליח בחו"ל זה יצליח גם כאן - ישראלים אוהבים את מה שהאמריקנים אוהבים".
***
לפחות 12 יצרני גיטרות פועלים כיום ברחבי הארץ. מדי חודש נשלחות עשרות גיטרות חשמליות מישראל אל העולם. חלקם, כ־B&G, Macmull ובאנטינג, עושים לעצמם שם בעולם בניסיון ליצור קלאסיקות מודרניות, לחדש את הישן, בעוד בוני בוטיק אחרים כ־OD, רוברט גילמור, פולק, אינפיניטי גיטרס ואלף, יוצרים גיטרות בעיצובים וחומרים שמבקשים לעשות מתיחת פנים לסבתא גיטרה חשמלית אל המאה ה־21.
אם הייתם רוכשים בשנת 1959 גיטרה גיבסון לס פול בפחות מ־300 דולר, היום יכולתם למכור אותה ביותר מרבע מיליון דולר. אך לא פחות חשוב מכך, יכולתם לנגן במשך כמה עשורים על כלי מוזיקלי נהדר, שנבנה עם הרבה אהבה בעבודת יד מוקפדת, בידי אנשים שהתגאו במה שהם עושים. בדיוק כמו הגיטרות שנוצרות היום כאן בישראל.
בשבוע החולף אמר הרב קנייבסקי שהמשיח נולד בשבת האחרונה, והעולם צפוי להסתיים. אני מאמין שהגיטרה האגדית של העתיד נוצרה בשבועות האחרונים ממש כאן בישראל, ואם הרב קנייבסקי צודק וזמננו כאן אכן תם, אשמח לנגן בלוז יהודי ממרפסת ביתי על גיטרה ישראלית מופלאה, כל הדרך לסוף העולם. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו