בזמן שב"כאן" משדרים את "שטוקהולם" הנהדרת, על המסך הגדול בישראל עולה סיפור נוסף שעוסק בדרך אל הנובל ואיך הוא משפיע על סביבתו הקרובה של מי שזוכה, או עשוי לזכות, בפרס המכובד ביותר עלי אדמות. אבל בעוד שבסדרה הישראלית (המבוססת על ספרה המצוין של נעה ידלין) הפרופ' המכובד מת עוד לפני שנודע אם יהיה עליו להגיע לבירת שוודיה, בסרט "האישה" הכל מתחיל עם הבשורה המשמחת.
מרכז הסרט של הבמאי השוודי ביורן רונגה עוסק במתח הזוגי בין ג'ו קאסלמן (ג'ונתן פרייס), סופר מצליח שמגיע לפסגת הקריירה שלו, לבין אשתו מזה 40 שנה ג'ואן (גלן קלוז). במשך עשרות שנים ג'ואן שיחקה את תפקיד האישה התומכת, המחייכת, האינטליגנטית ובעיקר - את העזר כנגדו. הוא, מצדו, כמו דמות קלישאתית של סופר, שיחק את האמן הדגול והאהוב על כולם, כולל על נשים שנמשכות לעוצמתו, בלי להסס לנצל זאת.
המסע לשטוקהולם הוא הקש ששובר את גב הגמל של ג'ואן, והיא מנצלת את הנסיעה כדי לבחון את בחירותיה במהלך השנים, ויותר מכל את ההקרבה העצומה כלפי הגבר שלה. כשמו, זהו סרט שמעלה על נס את העוצמה הנשית ולמעשה מציג באופן הקיצוני ביותר את הביטוי "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה".
משחק אמין מאד מפצה על תסריט אמין פחות. גלן קלוז ב"האישה" // צילום: באדיבות יונייטד קינג
למרות שיש ל"האישה" את כל המעלות להיות דרמה סוחפת ומעוררת מחשבה, הוא לא מצליח למצות את הפוטנציאל הזה בשל חוסר אמינות בתסריט. בניגוד לבעלה הסופר המפוזר, שלא לומר החלש, ג'ואן היא חריפה וחכמה, מתוחכמת ובעלת חשיבה בריאה. הרעיון להשתמש בפרס הנובל כטריגר לשינויים ולתהיות פנימיות היה יכול להיות סביר, אלמלא הפער הזה בין בני הזוג שהיה אמור לתת את אותותיו כבר מזמן.
רובו של הסרט מתרחש בהווה של שנות ה-90, אבל מדי פעם חוזר בפלאשבקים אל שנות ה-50 וה-60, אז נפגשו בני הזוג במהלך הלימודים האקדמיים. הוא היה המרצה, היא הייתה הסטודנטית היפה והמוכשרת, ואתם כבר מכירים את המשך הסיפור. גם כאן התסריט לא מפגין עודף יצירתיות, אבל לפחות הקונבנציה הזו עושה עבודה יעילה בגילוי האיטי ובתזמון הנכון של הבסיס, השקרים והעיוותים שהובילו ליחסים המשפחתיים המגיעים לסף רתיחה.
בצד הפילוסופי יותר, "האישה" מצליח להעלות כמה שאלות מעניינות על אמנות בכלל ועל ספרות בפרט, כמו: האם סופר חייב לכתוב, או שהוא חייב להיקרא על ידי הציבור? מיהו בכלל הסופר - זה שנותן את הרעיון? זה שכותב את עיקר המסה או זה שעורך ויוצר את המוצר הסופי? מתבקש לצעוק מיד שברור שהסופר הוא זה שכתב את גוף היצירה, ייתכן, אבל אל תשכחו שבעבר מפיקי הקולנוע ולא הבמאים הם שהיו חתומים על הסרטים, ובמוזיקה כמעט לא הכירו איש מלבד הזמר, בעוד שהיום המפיק המוזיקלי הוא כבר דמות ציבורית.
כל מימיקה, כל מבט וכל קלוז אפ פשוט מהפנטים. גלן קלוז ב"האישה" // צילום: באדיבות יונייטד קינג
בסופו של דבר, "האישה" היה עשוי להיות עוד דרמה משפחתית סבירה ותו לא, אבל יש בו משהו מעבר, או יותר נכון - מישהי. אחרי שש מועמדויות לאוסקר, המשחק של גלן קלוז בסרט הזה מבטיח את זכייתה הראשונה בפרס היוקרתי (תרשמו את זה). כל מימיקה, כל הבעה, כל משפט וכל קלוז אפ עליה פשוט מהפנטים. בניגוד לתסריט, המשחק שלה כל כך משכנע וכל כך אמין, שבמבט אחד היא יכולה להביע שמחה מתפרצת על הזכייה בנובל ובה בעת להדהד את הצביטה העצומה בלב שלה פנימה. אם באמת רוצים לעשות גלוריפיקציה לאישה, "האישה" זו גלן קלוז.
• הסלבס שכבר אורזים ל"הישרדות VIP"
• מאט לה־בלנק: זה היה הכוח של "חברים"
• "לא היינו רוצים לגדול במשפחה אחרת"
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"