תוכנית שאפתנית לקליטת מיליון עולים בעשור
השבוע לפני 70 שנים פרסמה הממשלה הזמנית בישראל את תוכנית קליטת העלייה לעשור הקרוב. לפי התוכנית, כפי שדווחה לציבור ב־29 ביולי 1948, צופה הממשלה ש"בעשר השנים הקרובות יגיעו לישראל מיליון עולים". בדיעבד התברר שהנתון שפורסם ב־1948 היה נבואי ממש, שכן באותו עשור עלו ארצה 985 אלף יהודים בדיוק.
תוכנית העשור, שכללה גם הקמת ערים ויישובים חדשים במדינה, התבססה על קליטת 100 אלף עולים בשנה, חמישית מתוכם בתחום החקלאות, 45 אחוזים בתעשייה ובמסחר, והיתר בשירותי המדינה ובמקצועות חופשיים. "מכון זיו" ברחובות (לימים מכון ויצמן) הופקד על הכנת מתאר לפיתוח אזור הנגב והכשרתו לקליטת העלייה המאסיבית.
התוכנית השאפתנית לקליטת מיליון עולים הגיעה במהירות לידיעת יהדות אמריקה ועוררה התרגשות רבה בקרב באי "ועידת ציוני אמריקה", שנערכה בפיטסבורג, פנסילבניה. הוועידה אימצה מייד את הצעת יושב הראש שלה, ד"ר אבא הלל סילבר, "לשלב ידיים ולהפשיל שרוולים למען חזון שיבת ציון". כמו כן, הוחלט להקים חברה כלכלית עם הון ראשוני של 25 מיליון דולר, לסיוע בהגשמת התוכנית הישראלית. "יהודי אמריקה יודעים היטב שאין מדינת ישראל הצעירה יכולה לבצע בכוחות עצמה את התפקיד העצום שלקחה על עצמה בהעלאת מאות אלפי יהודים וקליטתם", נמסר מטעם הוועידה.
החלטה נוספת שקיבלה "ועידת ציוני אמריקה" היתה להקים מרכז פעילות בישראל, במטרה "לקרב את ציוני אמריקה ללב העשייה הציונית, שכן יהודי אמריקה מחשבתם אחת היא בשוכבם ובקומם - מדינת ישראל". ואכן, בתחילת שנות ה־50 הוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב "בית ציוני אמריקה", על פי רוח ההחלטה.
חזון קליטת העלייה בישראל התגלגל מייד בכל קהילות יהדות ארה"ב, ובתוך פרק זמן קצר נרשמו אלפי יהודים אמריקנים לעלייה לארץ. כמו כן, הוקמו מערכות עסקיות גדולות וארגונים חדשים במטרה לסייע לישראל בתקופה המאתגרת, ובהם "מפעל תוכנית הציוד לישראל", ששיגר לארץ באופן מיידי מכונות וציוד לענף הבנייה.
חברי הלהקה הצבאית המרכזית // צילום: מאלבומו של שלמה בר־שביט
שירים לצד משוריינים: צה"ל מאחד את הלהקות הצבאיות
השבוע לפני 70 שנים, ב־30 ביולי 1948, נערך ביפו כנס שאליו הגיעו עשרות אנשי סגל וקציני תרבות של יחידות צה"ל השונות, לקביעת יעדים לפיתוח ערוצי התרבות והבידור לחיילי צה"ל.
מייד אחרי הקמת הצבא באופן רשמי (בסוף מאי 1948), ותוך כדי הקרבות, החליטה ההנהגה הצבאית לדאוג בד בבד גם לרווחה הרוחנית של החייל העברי, ולפעול לשמירת מוראל החיילים ולחיבורם לאידיאולוגיה הציונית, באמצעות העשרה תרבותית, אמנותית ובידורית.
אי לכך, הוקמה באגף כוח אדם מחלקת חינוך ותרבות (מחת"ר), בראשות יוסף קרקובי (קריב), שנבחר לתפקיד בשל ניסיונו בתחנת השידור של ההגנה, וכעת קיבל דרגת סא"ל ותואר של "קצין חינוך ראשי". המחלקה שוכנה בבניין נטוש ביפו, ושם עסקה בפיתוח תוכני תרבות והסברה ובהכשרת סגל של קציני תרבות בגדודים ובחטיבות השונות.
בפעילותה התבססה המחלקה על ניסיון קודם של מחלקת ההסברה של ההגנה טרום הקמת המדינה, ודמותם של קציני התרבות שהוכשרו בה נגזרה מדמויות מיתולוגיות של קציני חינוך והסברה שפעלו בפלמ"ח, אישים דוגמת בני מהרשק ואבא קובנר, שכונו "פוליטרוקים" - מדריכים פוליטיים.
המחלקה שקדה על "הסברה רעיונית", שכללה הנחלת ערכי אמנות, פיתוח תוכני השכלה, הקניית השפה העברית וידיעת הארץ, ארגון והפצה של סרטים לחיילים בחזית והופעות אמנים, והקמת מחלקת שידור - שממנה התפתחה בהמשך תחנת גלי צה"ל.
דגש רב ניתן במחלקה לארגון הלהקות הצבאיות שפעלו אז בארץ. להקת "החישטרון", למשל, בכיכובה של יפה ירקוני, שהתפרסמה בלהיטים "אל נא תאמר לי שלום", "האמיני יום יבוא", "שחרחורת" ו"קרה זה רק הפעם". או "להקת השרון" של חטיבת אלכסנדרוני, שבה כיכבו ישראל יצחקי ועמנואל זמיר. וכמובן "הצ'יזבטרון", שהקים הפזמונאי חיים פיינר (חפר), בהשתתפות שייקה אופיר, נעמי פולני, גדעון זינגר ואחרים. שירי הלהקה, "ארצנו הקטנטונת" ו"דחילק מוטקה", הפכו ללהיטים והושרו בפי כל.
מחלקת התרבות החליטה לאחד את כל הלהקות וצוותי הבידור - שבאותה עת פעלו בנפרד - ללהקה אחת בשם "הלהקה הצבאית המרכזית", מתוך רצון "לשלוט בפעילות ולנתב את ההופעות לפי צורכי הצבא", כפי שהסביר קצין החינוך הראשי. השחקן שרגא פרידמן מונה לבמאי הלהקה המאוחדת ולמנהלה האמנותי, והשחקן שמוליק סגל היה מנהלה הארגוני.
הלהקה המרכזית נחלה הצלחה גדולה והופיעה בפני חיילי צה"ל בכל הארץ. מסיבות ארגוניות חולקה הלהקה בהמשך לכמה חוליות אמנים, עד שבמארס 1949 התפרקה ופינתה את מקומה ללהקת הנח"ל, שהוקמה כעבור כשנה ופתחה עידן מפואר של להקות צבאיות שנמשך שלושה עשורים - עד 1978.
גאווה: התחבורה העברית מתפתחת
שר התחבורה של הממשלה הזמנית, דוד רמז, כינס ב־2 באוגוסט 1948 מסיבת עיתונאים בתל אביב, שבה דיווח על פעילות משרדו בתקופה הקצרה שחלפה מהקמת המדינה.
על פי נתונים שנמסרו, הפעילות האווירית לישראל וממנה מתחילה להתאושש, אחרי ששדה התעופה לוד היה סגור במשך חודשים, עד לשחרורו בידי כוחות צה"ל. מאז הגיעו לישראל בדרך האוויר כ־900 נוסעים, ואילו כ־500 טסו לחו"ל. מטוסים של אייר פראנס הצרפתית ו־KLM ההולנדית כבר נוחתים בשדה ומביאים ארצה נוסעים וציוד.
במסיבת העיתונאים דיווח שר התחבורה שהתוכנית להקמת חברת תעופה ישראלית נמצאת בשלבים מתקדמים: "בארץ נמצאים זה מכבר מומחים בינלאומיים ידועים, המסייעים לנו לקדם את רעיון התעופה האזרחית העברית", אמר. ואכן, כחודש אחר כך, בספטמבר 1948, המריאה טיסת הבכורה של חברת אל על.
אוטובוס של קואופרטיב התחבורה "השרון המאוחד"
גם לפיתוח צי מסחרי ימי להובלת משא ונוסעים, נדרש משרד התחבורה: "אמנם לאחרונה אישר ארגון הספנות הבינלאומי לספינות מכל רחבי העולם להגיע לנמלי הארץ", הודיע השר רמז, "אך אנו נותנים את דעתנו, במסגרת המפעל הציוני, להרחיב את הספנות העברית, כך שלא ניאלץ עוד להיות כפופים לחסדיהם של רמאים בעלי אוניות זרות, הסוחטים מאיתנו סכומים עצומים בעבור כל פעולה ימית".
בתחום הרכבת דיווח רמז שמשרדו יכול לתפעל "בשלב זה" רק 50 מתוך 1,000 הקילומטרים של מסילות הברזל בארץ, ותנועת הרכבת מתקיימת בקו חיפה־חדרה בלבד. זאת בשל הצורך להכשיר עובדים חדשים לבתי המלאכה הראשיים של הרכבת בחיפה, "אחרי שיותר ממחצית העובדים המקצועיים שהיו בו מקרב האוכלוסייה הערבית בחיפה - נטשו את העיר". השר הבהיר שההכשרה המקצועית "מסתיימת בימים אלה", והוסיף שבקרוב יחודש קו חיפה־תל אביב - "ואחריו נגיע גם לירושלים".
בתחום התחבורה הציבורית, נמסר שהקואופרטיבים השונים לתחבורה שפעלו ברחבי הארץ לפני תחילת המלחמה "ממשיכים את פועלם ומקיימים תנועה בין הערים והמושבות. עלינו רק להקפיד על סדר וארגון בתחבורה הציבורית, שתגדל ותתפתח ללא ספק בתקופה הקרובה".
הסטודנטים הישראלים בשווייץ - משתמטים?
השבוע לפני 70 שנים התברר כי סטודנטים שיצאו את הארץ ללימודים בשווייץ לפני תחילת המלחמה - נמנעים מלשוב אליה עם סיום לימודיהם.
"משום מה הצו שביטל את הלימודים הגבוהים בארץ וציווה על הסטודנטים להתייצב לגיוס - פסח על הסטודנטים העבריים הרבים בשווייץ", כתב העיתון "דבר".
התברר שסטודנטים ישראלים בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה בשווייץ נוהגים לארגן לעצמם עם תום לימודיהם אישורים רפואיים מפוברקים, המעידים כביכול על מחלה המונעת מהם לשוב ארצה ולמלא את חובתם לצה"ל.
"חשש כבד" לגורל תעשיית היהלומים
עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, במאי 1948, עלה חשש כבד בקרב בעלי המלטשות ליהלומים, שכן הסינדיקט העולמי (צינור השיווק המרכזי) של תעשיית היהלומים ממוקם בלונדון, וכעת - כשטרם ברורה מערכת היחסים בין בריטניה לבין ישראל - קיימת סכנה שסחר היהלומים בין המדינות ייפגע ויגרום לשיתוק הענף כולו בארץ.
נשיא התאחדות היהלומים, עובד בן עמי, הרגיע השבוע לפני 70 שנים את החששות בראיון לעיתון "דבר": "אמנם תעשיית היהלומים לא גדלה בתקופה זאת, שכן רבים מחברינו מגויסים, אך אנו מצליחים לשמור על הקיים ומביטים בתקווה לימים שאחרי המלחמה".
הוכפלו דמי הרישיון למחזיקי מכשיר רדיו
הרבה לפני המצאת אגרת הטלוויזיה הנודעת לשמצה: ב־1 באוגוסט 1948 נמסר לציבור על הכוונה להכפיל את דמי הרישיון שנדרש לשלם מי שמחזיק במקלט רדיו.
כל בעליהם של מכשירי רדיו מתבקשים לסור לסניף הדואר הקרוב ולהצטייד בטופס הרישיון החדש - שיחליף את הרישיון המנדטורי. תשלום דמי הרישיון יעמוד מעתה על שתי לירות לשנה, כפול מהמחיר בתקופת המנדט, שעמד על לירה אחת.
על פי הערכה, במדינת ישראל פעלו באותה עת כ־100 אלף מכשירי רדיו, והללו צפויים להניב לממשלה הכנסה של 200 אלף לירות בשנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו