"אנחנו צמודים לחלוטין. אתה הדבר האחרון שאני נוגעת בו לפני שאני נכנסת למיטה, והראשון שאני מושיטה אליו את ידי בבוקר... הודות לך אני כבר לא חוששת להישאר לבד... אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלעדיך, ולכן כל כך קשה לי להגיד לך שעלינו להיפרד".
כך, במילים הללו, החליטה הסופרת האמריקנית קתרין פרייס, שמאחוריה כבר שורה של רבי מכר בנושאי מדע ותרבות, לפתוח צוהר אל עתיד חדש. לא מדובר כאן בפרידה מהאקס המיתולוגי, אלא מהחבר האלמותי, הסמארטפון שלה.
היא מגדירה את עצמה כמכורה לשעבר. "מצאתי את עצמי עם הטלפון ביד במקום מסוים, בלי שהבנתי איך הגעתי לשם. זה היה כמו בלקאאוט", היא מגלה בראיון טרנס־אטלנטי שמתאפשר באמצעות, איך לא, הטלפון החכם שלה.
השינוי האישי שלה החל כשהתוודעה להיקף התופעה, שלפיה, בין השאר, מבצעים אזרחי ארה"ב 9 מיליארד בדיקות טלפון מדי יום. אחד מכל עשרה אמריקנים אף מודה כי הוא בודק את הטלפון בזמן קיום יחסי מין. לא רק זאת, השימוש המרובה בטלפון גורם לפגיעות פיזיות ("מרפק סלולרי", למשל). או אז היא החליטה לעשות מעשה וכתבה את רב המכר "איך להיפרד מהטלפון - ולזכות בחייך בחזרה תוך 30 יום!" (הוצאת מודן), שתורגם עד כה ל־18 שפות ופורסם ב־26 מדינות, וכולל גם תוכנית קונקרטית לניתוק המיוחל.
"בשנים האחרונות שמתי לב שקשה לי לשמור על ריכוז. הזיכרון שלי נחלש. רציתי להבין את השפעות הטלפון על החברה, וגם - האם הוא הופך אותי לטיפשה", היא מתייחסת לסיבות האישיות שהביאו אותה לכתוב את הספר, שמאחוריו ניצבת דאגה רבה להתפתחות האנושית לצד הטכנולוגיה הנגישה.
"ההקבלה הטובה ביותר של סמארטפון היא למכונות מזל", היא מסבירה את חששותיה. "שניהם משלבים טכנולוגיות שנועדו ליצור כמה שיותר טריגרים של דופמין, שמביאים אותנו לשימוש כפייתי. במכונות מזל אלה נורות בצבעים שונים או הבטחה לזכות בפרס מסוים, ולמען האמת - כך זה גם בסמארטפון. הטריגרים האלה נועדו כדי שנמשיך להושיט יד לפלאפון. אנשים צריכים לדעת ולזהות שהמוח שלהם נחטף על ידי מי שרוצים לגנוב את תשומת הלב שלהם למטרות מסוימות - שזה לרוב צפייה בפרסומות. זו התמכרות, וקשה מאוד להתגבר עליה.
"אנחנו כמו הכלבים בניסוי של פבלוב, שמריירים בכל פעם שהפעמון מצלצל. זה קרייבינג לטלפון עם תגובה מותנית. וכשאתה לא בודק את הטלפון, נוצרת חרדה. כמובן שגם הרגש מעורב. אם נרים את הטלפון נרגיש קצת פחות בודדים".
את מתארת את הטלפונים החכמים כרעה החולה החדשה בחברה. אבל תגובות כאלה נשמעו בעבר גם בהתייחס לטלוויזיות, למחשבים ולאינטרנט.
"הסמארטפונים שונים בכך שהם טכנולוגיה דו־צדדית שנועדה להפריע לנו, באופן שבו טלוויזיה או רדיו אינם יכולים. אם אתה בחדר השינה, רדיו לא יכול לצפצף מעצמו ולהראות לך הודעות שימשכו את תשומת ליבך ללא רצון מפורש שלך. והסמארטפון נמצא איתנו כל הזמן, בניגוד למכשירי העבר. זו הסיבה שצריך לקחת אותם יותר ברצינות מבחינת השינוי הפוטנציאלי שלהם על המוח שלנו, ועל האופן שבו אנו מתקשרים".
לטענתך, רוב האנשים יסכימו לשלם דולר לשבוע כדי להשתמש ברשתות חברתיות. אולי הפתרון האמיתי נעוץ במסים ובחקיקה?
"אני לא חושבת שזה יעבוד. הפתרון האמיתי הוא כאינדיבידואלים לשים לב איך אנחנו מבלים את הזמן שלנו, וללחוץ על חברות כדי לתת לנו יותר שליטה על המכשירים, שתאפשר לנו לבלות את הזמן באופן שאנחנו רוצים. גוגל ואפל התחילו בכך בשדרוגי התוכנה האחרונים שלהן".
אי־מייל - רק 3 פעמים ביום
פרייס (39) מתגוררת בפילדלפיה, ולמדה עיתונאות בייל ובברקלי. בספרה היא מציעה לקוראיה לאמץ תוכנית של 30 ימים לגמילה מהטלפון, שכוללת, למשל, מחיקת אפליקציות של רשתות חברתיות, הורדת חוסם אפליקציות, שינוי מקום הטעינה ותרגול הרפיה ומדיטציה.
"באופן אישי, התקנתי חוסם אפליקציות שמונע גישה לצפייה בחדשות ובאי־מייל", היא אומרת. "אני יכולה לראות אי־מיילים רק לאחר הרבה קשיים. ואני עושה שימוש באפליקציה שמאפשרת לבחור באיזו תכיפות יתקיים סנכרון בדואר הנכנס. אני בחרתי לקבל אי־מיילים רק שלוש פעמים ביום, וזה הבדל ענק מבחינתי".
אלא שרובנו עובדים עם הטלפון, והוא הכרח עבורם. זה לחלוטין מותרות לבדוק אי־מיילים שלוש פעמים ביום.
"אנשים בעמדות כוח בארגונים צריכים לקבוע כללים בנושא. למשל, האם זה בסדר להשתמש ליד ארוחת הערב בטלפונים? ומבחינת תרבות ארגונית - האם מצופה ממך לענות לאי־מיילים במהלך הלילה? האם יש ציפייה שהטלפון יהיה איתך כל הזמן? מנהלים צריכים לדעת שזה הופך עובדים לפחות פרודוקטיביים ויצירתיים. המוח שלך לא יכול להיות יצירתי אם אתה כל הזמן ממלא אותו במידע חדש כמו בדיקת אי־מיילים. יש אמנים שאומרים בתחילת הופעה שלהם שזה לא מקובל לצלם עם הסמארטפון. ואנשים משתפים פעולה".
כריכת ספרה של פרייס, "איך להיפרד מהטלפון"
קוקאין לילדים
פרייס מספרת כי מכל העקרונות בספרה, "מודעות היא הדבר המרכזי והחשוב ביותר לשינוי. חייך - הם למעשה הדברים שאליהם אתה שם לב. אתה מוגבל בזמן, ומוגבל בתשומת הלב שלך. בכל פעם שאתה שם לב לדבר אחד, אתה לא שם לב לדברים אחרים. אפליקציות עוצבו במיוחד כדי לגנוב את תשומת ליבך, כך שאתה לא צריך להשתמש בהן בלי לוודא שאתה רוצה בכך. מודעות עשויה אולי להישמע מילה מעורפלת, אבל היא כלי אדיר ורב משמעות לשינוי התנהגותי, שמגיע מבפנים.
"חשוב גם לברר מדוע אנו רוצים לבלות פחות עם הטלפון ומה נרצה לעשות במקום זה. ברגע שמזהים שני דברים אלה - נוצרת מטרה. בספר אני גם ממליצה על 'הפסקת ה־24 שעות' מהטלפון. אנשים מופתעים כמה הם רגועים בזמן הזה, והסיבה לכך היא משום שבכל פעם שאנו בודקים את הסמארטפון, רמת האדרנלין בגוף עולה. כשנמנעים מכך, רמת האדנרלין יורדת ולכן אנשים מרגישים רגועים יותר.
"השימוש האינטנסיבי בטלפון הוא לא בהכרח נורמלי כמו שאולי נהוג לחשוב", היא ממשיכה. "אין הבנה חברתית מתי שימוש בטלפונים הוא לא בסדר. בארה"ב, אם תעשן סיגריה ותנשוף את העשן על חבר שעומד מולך, זה יהיה הלם מוחלט. אבל אם תשב עם אותו חבר ובאמצע שיחה תשלוף את הטלפון, זה ייראה מוזר אם פתאום תבקש ממנו להפסיק. אנחנו צריכים להתחיל להגדיר מה לא עושים כשזה מגיע לתקשורת בין אנשים. כפי שיש יותר כללי התנהגות סביב עישון במקומות ציבוריים, אני מקווה שבעתיד יהיו גם אזורים ללא טלפון".
עד שזה יקרה, אנחנו וילדינו ממשיכים לבהות. אילו ילדים יגדלו לנו?
"דווקא מתבגרים שגדלו עם הטכנולוגיות האלה, מודעים יותר מהוריהם. אבל כשאנחנו נותנים לילדים סמארטפונים זה דופק אותם. האם היית נותן לילד שלך קוקאין? זה אמנם לא קיצוני באותה רמה, אבל זו התעסקות במוח שלהם. הורים צריכים להיות יותר מודעים לכך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו