ישראל מצאה את עצמה השבוע מתזזת בין שתי זירות: הצפונית, עם מסוכנות גבוהה ופוטנציאל הסלמה נמוך, והדרומית - שבה פוטנציאל ההסלמה גבוה מאוד אבל רמת המסוכנות נמוכה בהרבה. כמות האירועים בשתי הזירות היתה חריגה מאוד, ולעיתים דמתה לתקופות מלחמה, רק בלי המלחמה, כאשר האתגר הישראלי המשותף לשתיהן הוא לשמר הרתעה בלי באמת לגלוש למלחמה.
למרות שהדרום ממשיך לספק כאב ראש בלתי נגמר, כולל ביממה האחרונה (ומן הסתם גם בשבת הנוכחית), עיקר הקשב הישראלי נתון כעת לצפון. הדאגה הישראלית מצויה בשני מעגלים, ובהסתכלות רחבה יותר - בשלושה. המעגל הראשון, הטקטי, מתנהל כעת ברמת הגולן; אחרי שהשלים את השתלטותו על מרחב דרעא, בגבול סוריה־ירדן, מנהל צבא סוריה את מאמץ הכיבוש מחדש של אזור הגבול עם ישראל.
רוב השטח כבר הושב לשליטת אסד, חלקו ללא קרב. כפרים נכנעים, על תושביהם, כדי להימנע מכתישה אינטנסיבית, מהאוויר ובארטילריה. אלה המעטים שלא, זוכים לטיפול המוכר, שעלה בשנים האחרונות בחיי מאות אלפים הרוגים בסוריה. עיקר הלחימה מתנהל בדרום הרמה, בשטח שמוחזק בידי שלוחת דאעש המקומית - ג'יש חאלד אבן אל ואליד.
לישראל אין חלק בלחימה הזאת. הקשרים הענפים שניהלה, כפי שנטען, עם חלק מארגוני המורדים, כמעט שאינם רלוונטיים יותר, והמאמץ העיקרי מול המקומיים הוא הומניטרי בעיקרו (וישראל מבקשת לשמרו גם ליום שאחרי). אבל לישראל גם אין כוונה לספוג את הריקושטים מהמלחמה הפנימית בסוריה; אם בעבר ההחלטה היתה להגיב על כל מקרה של זליגה של הלחימה לשטח ישראל, כעת - ערב התייצבותו מחדש של צבא סוריה מצידו השני של הגבול - המדיניות הזאת חשובה שבעתיים.
שלוש פעמים אותגרה השבוע ישראל מסוריה. בפעם הראשונה, בטילים ששוגרו לעבר המורדים, ואשר הובילו להחלטה המוטעית לשגר לעברם מיירטים של "קלע דוד", שכשלו; בפעם השנייה עם חדירת מטוס הסוחוי לשטח ישראל שהיה במשימת הפצצה של המורדים והפלתו בטילי פטריוט; ובפעם השלישית עם שני הטילים שנורו שלשום בדרום הרמה הסורית ונחתו בכנרת.
בשלושת האירועים ישראל לא היתה המטרה, ובשלושתם היא הגיבה. הרציונל: אין הפרות קטנות של המדיניות, ואם ייפער חור בהגנה - הוא עלול להיות מנוצל על־ידי גורמים אחרים (איראן, חיזבאללה ואפילו רוסיה).
המדיניות הזאת תישמר בוודאי גם בהמשך. ספק אם היא תוביל להסלמה: צבא סוריה מוכה וחבול משנות הלחימה, ואין לו שום עניין להתכתש עם צה"ל. חשיבותה, מעבר להגנה המיידית המתבקשת, היא גם במעגל השני, זה שמתנהל רחוק מהגבול - המאמץ הישראלי למנוע את ההתבססות האיראנית בסוריה.
השבוע החולף היה מורכב בזירה הזאת. צבאית, נמשכו התקיפות הישראליות על יעדים איראניים, לרבות (על פי פרסומים זרים) על מאמץ מרכזי לייצור אמצעי לחימה. מדינית, לא הצליחה ישראל לשכנע את רוסיה שאיראן היא לא פתרון אלא בעיה. בביקורם בארץ של שר ההגנה והרמטכ"ל הרוסי העלו האורחים הצעה משופרת - להרחיק את האיראנים 100 ק"מ מהגבול הישראלי, בניגוד ל־80 ק"מ בהצעה המקורית - אבל ישראל ענתה בשלילה גורפת.
כוח צה"ל בגבול הרצועה
ספק רב אם ישראל תצליח לשלול לבדה נוכחות איראנית בסוריה. היא זקוקה לשם כך לארה"ב (ולרוסיה, שכאמור יושבת בינתיים על הגדר), ולכן העניין שלה במעגל השלישי, האסטרטגי, שבו מתנהל הדיאלוג האמריקני־רוסי של השבועות האחרונים. שם, ולא במקום אחר, תוכרע הסוגיה האיראנית; ישראל יכולה לפגוע בה ולשבש אותה, בדרכים מתוחכמות או אלימות, אך ללא המעצמות תתקשה להסיט את איראן מיעדיה.
לכן, תמשיך הזירה הצפונית להעסיק את ישראל באינטנסיביות רבה גם לאחר שצבא סוריה ישלים את השתלטותו על רמת הגולן. הפעילות הצבאית אז תהיה מורכבת יותר, משום שסוריה תצבור ביטחון; על ישראל לעצב כבר כעת את כללי המשחק שהיא מבקשת להחיל - ולהבהיר אותם היטב בוושינגטון ובמוסקבה - כדי שלא תמצא את עצמה כבולה ביום שאחרי.
התנפצות האופטימיות
בינתיים, בדרום, נמתחים העצבים הישראליים עד לקצה. אירועי סוף השבוע החולף, שהובילו לתקיפה נרחבת של צה"ל ולבקשה חריגה בבהילותה ובנכונותה של חמאס להפסקת אש, נטעו לרגע תחושה שניתן יהיה להחזיר את השקט לעוטף עזה ללא פעולה נרחבת.
לכאורה, גם היה לכך ביסוס בשטח. כמות הבלונים ששוגרו ירדה משמעותית, ובתגובה חודשה הזרמת הגז והדלק לרצועה. אבל האופטימיות הדקה הזאת התנפצה שלשום, עם הפגיעה בקצין גבעתי שהוביל כוח שביקש לבלום הסתערות על הגדר.
מי שירה היה אמנם צלף שמשתייך לארגונים הסוררים ברצועה, אבל המסר שעלה מהפעולה היה בעייתי מאוד: חמאס מתקשה (או לא רוצה) לאכוף שקט, ובשטח יש להיטות לשחזר את ההצלחה של הריגת חייל מיום שישי שעבר - לראשונה מאז מבצע צוק איתן.
לא מעט קולות בישראל קראו גם השבוע לכבוש/לרסק/להלום בחמאס. צבאית, אין לישראל שום בעיה לעשות את זה; פערי הכוחות בגזרה דרמטיים כל כך, שצריך מידה גדושה של הלקאה עצמית מהולה בחוסר הבנה כדי להגיע למסקנה שישראל היא שחוששת מעימות. אבל השאלה, כתמיד, אינה שאלה של מטוסים וטנקים, אלא של מדיניות. ישראל, גם בשבוע החולף, נמנעה מלהגדיר לעצמה מה היא רוצה בעזה, ומה תהיה מטרתה במלחמה, אם תיגרר אליה.
ההגדרה הזאת קריטית דווקא משום שהעימות מעבר לפינה. לא רק תוצאותיו המיידיות ייגזרו ממנה, בנפש וברכוש, אלא בעיקר אלה ארוכות הטווח - היכולת לייצר מציאות אחרת מול עזה ובתוכה. זה לא יקרה בלי שוט צבאי גלוי, עם נכונות אמיתית להפעילו, אבל זה גם לא יקרה ללא גזר מדיני, שיאפשר לחמאס לשוב הביתה כמי ששינה את חיי היומיום בעזה.
בינתיים הדברים מתמהמהים. חבילת הסיוע שמתגבשת בניצוחו של שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב טרם הושלמה, וגם כאשר תושלם - צריך מידה גדושה של אופטימיות כדי להאמין שמדינות ערב שיתחייבו אליה גם יעמדו מאחוריה, בוודאי כאשר מאחורי הקלעים עסוק אבו מאזן במאמץ תמידי להכשילה, בידיעה שהדבר יוביל בוודאות למלחמה.
לכן, טוב תעשה ישראל אם תנהל את הדברים בעצמה. בניגוד לדרך שבה הדברים נדמים לאזרח הפשוט - כאילו ישראל רוקדת לצלילי החלילים מעזה - דווקא חמאס הוכיח בשבועות האחרונים שהוא לחיץ, וחושש מעימות; זה פתח להידברות, שהישגים לא מבוטלים בצידה - מהשבת השקט לעוטף, דרך החזרה אפשרית של גופות החיילים ושחרור האזרחים המוחזקים ברצועה ועד להסדרה פוטנציאלית של כל סוגיית ההברחות וייצור האמל"ח.
זה ידרוש מנגד גמישות ופתיחות מהצד הישראלי, שמחייבות חשיבה אסטרטגית ולא פוליטית, כזאת שתראה את האינטרס הרחב, ותבהיר לציבור, במילים פשוטות, שאין מלחמות טובות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו