צרפת, סמוך לגבול שווייץ. אני בקילומטר ה־42 ואחרי שמונה שעות מרוץ במקצה 90 הקילומטר של מרתון מון בלאן. מתחיל לטפס לעבר הפסגה הרביעית (מתוך שש פסגות), והיא מפרקת אותי לאט־לאט לחתיכות. כבר צהריים, והשמש מטגנת אותי מלמעלה. התוואי אכזרי במיוחד: בולדרים ענקיים, שביניהם שביל מדרגות סלע שדורש ממני להרים את הרגל גבוה בין מדרגה למדרגה.
זה נראה כאילו מישהו שפך מלמעלה ערימות של סלעים והוא צוחק על ההולכים על שתיים שמנסים לחצות ביניהם. כאוס. תוסיפו את החמצן הדליל, בגובה שמדגדג את ה־2,000 מטר ותקבלו התקדמות איטית מאוד שמרגישה כמו נצח. המראות מסביב כמו לקוחים משדה קרב: אנשים זרוקים בצדדים, מתנשפים, מנסים לתפוס פיסת צל וקצת אוויר.
אני עוצר בצד, ובפעם הראשונה אחרי שמונה שעות וחצי מרוץ, מתיישב. בעודי יושב, אנשים חולפים על פניי. אני מותש, העייפות מתחילה להשפיע, ולמרות שאני מודע למה שעובר עלי יש משהו בי שלא יכול לעשות עם זה שום דבר. חוסר אונים. מרים את הראש למעלה ולא רואה את סוף העלייה. זה היה השלב שבו איבדתי את זה ויצאתי לגמרי מפוקוס. איך זה שעוד לא הגעתי לאמצע המסלול ואני מרגיש שזה סוף המרוץ שלי?
* * *
אז איך הגיע חובב ריצות של שעה־שעתיים ביערות לרוץ לפני כשלושה שבועות יותר מ־19 שעות ויותר מ־90 ק"מ באזור המון בלאן בצרפת?
אני רץ פעיל כבר יותר מתשע שנים, בשלוש האחרונות מתוכן בעיקר בשטח ובדגש על ריצות הרים. אני זוכר בבירור את הסיבה שהתאהבתי בשטח: הנופים, התוואי המשתנה, העליות שדורשות מאמץ נוסף והטבע הכל כך עוצמתי, הופכים את הפעילות הזאת מריצה רגילה לחיבור חווייתי עם הטבע.
בזכות הריצה הגעתי לכל כך הרבה מקומות בארץ ובעולם, שאין סיכוי שהייתי מגיע אליהם אחרת. ראיתי זריחות מדהימות, בעלי חיים בסביבתם הטבעית, עונות מתחלפות ובעיקר הכרתי כל כך הרבה רצים, שעושים דרך דומה לשלי. מדובר בפסיפס של אנשים טובים, רובם בני
60-35, המגיעים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל קצווי הארץ. כולם אוהבי טבע ואתגרים, שיוצרים קהילה גדולה ותומכת.
ההגדרה היבשה של אולטרה־מרתון היא כל מרחק שהוא יותר ממרתון (42.2 ק"מ). במרוצי השטח בישראל תוכלו למצוא היום מקצי ריצה ל־50 ואפילו ל־166 ק"מ, ועד לפני שנתיים היה גם מקצה של 200 ק"מ - וכן, מדובר במרוץ המתבצע ברציפות, בפעם אחת.
רצי האולטרה־מרתון, או בקיצור אולטראיסטים, הם למעשה ספורטאי סיבולת. במרחקים הארוכים נדרשת מהם יכולת גופנית ומנטלית גבוהה מאוד. מדובר בריצה של שעות ארוכות, לפעמים אפילו 40, הכוללת ניהול אנרגטי נכון וקבלת החלטות תוך כדי תנועה שישפיעו על התקדמות הרץ עד לנקודת הסיום המיוחלת, או על הכישלון להגיע אליה.
מה שמייחד את ריצות ההרים הוא האלמנטים הנדרשים מהרץ: יכולת טיפוס והתמודדות עם עליות קשות מבחינת מרחק, שיפוע ותוואי, וכן ירידות הדורשות מיומנויות טכניות כדי לרוץ בהן מהר, ולהישאר בחתיכה אחת. הבונוס: נופים שרוב האנשים רואים רק בתמונות ותחושת סיפוק שאין דומה לה.
קרוביי וחבריי יעידו שמדובר בסוג של שריטה אצלי. מודה, אני מאוד מחובר לתחום, לומד ומתעדכן על מה שקורה בו גם מעבר לים ולפני כשנתיים הקמתי את האתר RunGuru.co.il, המיועד לרצי כביש ושטח.
* * *
לפני כשנה עשיתי את מרוץ ההרים הראשון שלי בחו"ל. זה היה מרוץ של 51 ק"מ שהטיפוס המצטבר בו הוא 3,100 מטר. במשך תשע שעות עליתי וירדתי בנופים המדהימים שסביב האייגר - אחד מרכסי ההרים בדרום־מזרח שווייץ.
את המרוץ סיימתי מרוצה, אבל רעב לעוד, וממילא הוא היה רק תחנה בדרך למרוץ היעד שלי באותה שנה - מרוץ ההיירוס בהרי ירושלים (80 ק"מ עם כ־2,500 מטר טיפוס מצטבר). זה מרוץ שכבר מתחיל להזכיר את המרוצים בחו"ל. יש בו עליות "מפנקות" עם מדרגות סלע, דרדרות אבנים ובולדרים. את המרוץ הזה, שהיה היעד השנתי שלי, סיימתי ב־11 שעות ו־40 דקות מרוצה מההישג.
אחרי ההיירוס לקחתי זמן התאוששות ומחשבה על הדבר הבא. חיפשתי אתגר שיהיה קפיצת מדרגה מבחינתי. משהו שישלב מרחק וטיפוס מאתגר יותר - משהו שכרגע אפשר למצוא רק בחו"ל. האתר הראשון שנכנסתי אליו והיה רלוונטי מבחינת תאריכים היה של מרתון מון בלאן.
לאחר שבחנתי את פרופיל הגבהים שלו, סגרתי את האתר ואמרתי לעצמי, "עזוב, זה גדול עליך". מדובר במרוץ הרים שכל הפרופיל שלו הוא עליות וירידות טכניות, בלי קטעי מעבר ידידותיים למשתמש.
אחרי כמה ימים עשיתי שוב חושבים ואמרתי לעצמי, "אתה זוכר שאמרת שזה גדול עליך? כנראה זה האתגר שאתה מחפש". התחושה שאחרי הרישום היתה בעיקר פחד. "איזה מפלצת המרוץ הזה", חשבתי לעצמי. "איך אני עושה את זה?"
כדי לעמוד על קו הזינוק של מקצה 90 הקילומטר במרתון מון בלאן התאמנתי יותר מחצי שנה. רצתי בין 80 ל־150 ק"מ בשבוע. מדובר בחמישה אימונים בשבוע של כ־12-10 שעות נטו. מכיוון שאני גר במרכז והאימונים כללו נסיעות להרי ירושלים, לכרמל, לצוק מנרה ולחרמון, זמן האימון ברוטו הגיע לעיתים ל־12 שעות מהרגע שיצאתי מהבית ועד שחזרתי. זאת הקרבה עצומה שכל מי שלוקח על עצמו אתגר שכזה צריך להביא בחשבון. אחרי הכל, לרוב המוחלט של רצי ורצות האולטרה יש משפחות וילדים. הם חוזרים אחרי לילה של אימונים הביתה ואמורים להמשיך לתפקד במטלות הבית ועם הילדים.
כפי שמאמנים את הגוף פיזית, כך צריך להתאמן גם על תזונה. פרוטוקול התזונה למרוץ ממושך מחייב את הרץ לצרוך כ־220 קלוריות בשעה. באימונים אוכלים תוך כדי תנועה - וזה משהו שהגוף מתרגל אליו די מהר. חטיפי שוקולד (סניקרס, מארס, טעמי), רבעי פיתות עם נוטלה, חטיפי בריאות, תמרים, בננות ומוצרים ייעודיים לרצים כגון חטיפי חלבון, ג'לים ועוד, הם רק דוגמאות למה שצורכים באימונים ממושכים.
* * *
מעבר להכנות הפיזיות למדתי כמה שיותר פרטים על המרוץ, כדי לצמצם את אלמנט ההפתעה. עברתי על כמעט כל סרט שצולם על מסלול המרוץ, ויותר מפעם אחת. את טבלת הגרפים הכרתי היטב, את שמות המקומות, אפילו עברתי על מסלולי הריצה של רצים שביצעו את המרוץ בשנה שעברה בסטרבה (רשת חברתית של רוכבים ורצים).
ועדיין, כשהגעתי לשטח עצמו הייתי מופתע. בניגוד למרוצים בארץ, שאליהם אפשר להתאמן על מסלול המרוץ, כשאתה מגיע למרוץ בשטח לא מוכר בארץ אחרת אין דרך להכיר את המסלול אלא דרך הרגליים.
1,000 רצים יצאו לדרך, רק 680 הגיעו לנקודת הסיום. הזנקת המרוץ // צילום: David Gonthier
המרוץ מוזנק ומסתיים באותה נקודה - במרכז העיר שאמוני (Chamonix) שלמרגלות רכס המון בלאן. שאמוני היא עיר של ספורטאים וטיילים. בחורף היא מוקד לגולשי סקי ובקיץ גודשים אותה רצים, מטפסים, חובבי טרקים וצניחה חופשית. בעיר מתקיימים מדי קיץ שני מרוצים בינלאומיים גדולים: מרתון מון בלאן וה־UTMB (אולטרה טרייל מון בלאן).
הגעתי לשאמוני יום לפני הזינוק. האווירה ברחובות חגיגית ומאות אנשים גודשים את בתי הקפה והמסעדות שבשדרה המרכזית. רצים שחוזרים מההרים מצננים את הראש במזרקה שבכיכר, ותנועת האנשים מובילה לאקספו - המקום שבו אוספים את המספר למרוץ.
הזינוק למרוץ בארבע בבוקר ממרכז העיר. כ־1,000 רצים מתקבצים בפתח שער הזינוק - רק 680 יחצו אותו בחלוף 24 שעות, הזמן הרשמי לסיום המרוץ. את העיר המנומנמת מפלח קולו של הכרוז במיקרופון. התרגשות של התחלה, ספירה לאחור - ויוצאים. כבר בקילומטרים הראשונים מתחיל הטיפוס על הרכס שממערב לעיר, לכיוון נקודת הביקורת הראשונה בברוונט. מדובר בסינגל טכני פתלתל שגורם לפקקים נוראיים בדרך למעלה, מה שהופך אותו לאיטי במיוחד. אני זוכר את הפקקים מהמרוץ הקודם בשווייץ, מי שלא מכיר את זה יכול להתעצבן מאוד, כי אין יותר מדי אפשרויות לעקוף. במהלך העלייה כל רץ מרוכז בעצמו ובטיפוס - שומעים רק נשימות ונקישות של מקלות ההליכה בקרקע. תוך כדי עלייה מתחיל לעלות הבוקר ולעינינו נגלה אחד המראות המרהיבים שראיתי: הזריחה על רכס המון בלאן. זה מחזה יפהפה, נקי וטהור של טבע עוצמתי שפשוט קשה להסביר במילים.
השנה היה חורף ארוך באירופה, הפסגה בברוונט עדיין מושלגת ואת הירידה ממנה אני עושה בניסיונות ריצה על השלג. למי שלא רגיל לרוץ על שלג, כמוני, אסביר שאי אפשר לדרוך על השלג בצורה יציבה - הרגל מתעקמת בכל צעד, פעם ימינה ופעם שמאלה. התוכנית לרוץ מהר בירידה הזאת (כפי שראיתי שעשו בשנים עברו) הפכה לריצה קלה ואז לגלישה זהירה למטה. בתום הקטע המושלג, כל הרגליים היו רטובות. עצרתי כדי להוריד גרביים ולסחוט את המים. מניסיון, לא דוחים טיפול בדברים כאלה במרוצים ארוכים, אחרת משלמים על זה בשלפוחיות בהמשך.
* * *
הקילומטר ה־42. העייפות מתחילה לתת את אותותיה. לאחר כשמונה שעות בתוך המרוץ, אני נכנס לעלייה שמתחילה אצלי את מלחמת ההתשה. השעה 12 בצהריים, חם, והשמש הישירה לא מרחמת ומוסיפה אלמנט של קושי על החמצן הדליל והשיפוע החד. אני מפלס את הדרך בין מערומי הבולדרים העצומים והנשימה כבדה. הדופק טס, ואני מצטרף לרצים שזרוקים בצד הדרך ומתיישב בצל בניסיון להסדיר נשימה. החושים מתחילים להתקהות ואני לא ממש מצליח לחשוב בבהירות.
בשלב הזה לא זכרתי מה סדר התחנות וכמה עוד יש בכלל, והייתי בטוח שאני קרוב לקאט־אוף (נקודת ביקורת שצריך לעבור בזמן מסוים - כשאחרי הזמן המוקצב הרץ נפסל ומורד מהמסלול). נכנסתי לדיכאון, ואיתו הגיעו המחשבות ש"זהו, נגמר. יורידו אותי מהמסלול ואחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים".
העייפות והתסכול הם כמו אבנים שמושכות אותך למעמקים הכי חשוכים. תהום שחורה נפערה ביני לבין המקום שבו רציתי להיות. משברים מנטליים בריצות סיבולת הם עניין ידוע, מי שיידע לנהל את עצמו ולצלוח את המשבר, יגיע לגאולה בשער הסיום.
אני מרים את עצמי וממשיך לטפס. צעד ועוד צעד. הדופק שוב מטפס. ממשיך עוד קצת ועוצר לנשום. הפעם בעמידה. אחת האסטרטגיות לצלוח הר שכזה (ומשבר שכזה) היא לצמצם את הפוקוס למטרים הקרובים. החלטתי לא להסתכל למעלה ולחפש את הסוף, אלא פשוט להתקדם בעקביו של זה שלפניי. בסוף זה ייגמר. בשלב הזה נגמר לי לקסיקון הקללות והתחלתי להמציא חדשות. אני ממשיך עד לסוף העלייה בתחושה שאני בדרך לתחנה הסופית שלי - ההרים הביסו אותי. "כמה עבדתי בשביל להיות פה, ובסוף אני מפשל", חשבתי לעצמי.
בסוף העלייה יש כביש שרץ על סכר אמוסון (Emosson). הנוף משגע, אבל אני עדיין שקוע בתחושה שזה הסוף ורץ על הסכר באיטיות. כשאני עובר ליד אחד הרצים ושואל אותו אם הוא יודע מתי הקאט־אוף של התחנה הקרובה, הוא עונה לי "בשלוש". מבט בשעון מגלה שרק רבע לאחת. יש לי שעתיים ורבע לקאט־אוף - אלוהים, אני במשחק!
חצי מהמרחק וחצי מהטיפוס מאחוריי, עברתי את הגיהינום של החיים שלי ויצאתי ממנו בחיים. אחרי שאגרתי כוחות וקלוריות בתחנה, אני מקבל החלטה ועובר מהפך מחשבתי, "אתה לוקח את זה - זה שלך", אני אומר לעצמי בקול רם כדי שאשמע.
הנופים המטורפים שחוצים בדרך עושים את כל המאמץ למשתלם במיוחד. מרבדים ירוקים, פסגות מושלגות ומפלי מים שוצפים מכל עבר. מדי פעם עוצרים בפלגי המים הקרים שיורדים מההרים, מרטיבים קצת את העורף, שופכים מים על הרגליים ומקררים את השרירים.
אני מגיע לפסגה ומתחיל שוב מקטע ירידה מפותל. אחרי שעות שלא דיברתי בהן עם איש, אני מפתח שיחה עם שריר הארבע־ראשי הכואב שלי ומבקש שייתן לי עוד קצת, תוך שאני מבטיח לו מנוחה ארוכה כשכל זה יסתיים. הוא נותן. אחרי יותר מ־13 שעות מרוץ אני מתקדם לכיוון הקילומטר ה־70 ומרגיש בסך הכל טוב פיזית ומנטלית.
בתחנה בבואה (Buet), שקרובה כל כך לשאמוני, אני מתיישב, אוכל מרק ומסדר את המחשבות. עשיתי דרך ארוכה עד עכשיו (15 שעות ורבע) ויש לי רק עוד עלייה אחת (שמחולקת לשני חלקים) וירידה אחת לסיום. זה הזמן להיות מפוקס ולתת את כל מה שנשאר במחסנית. יוצא מהתחנה, חוצה את הנהר ומתחיל לטפס. העלייה קשה ומפרכת. גם כאן מדובר בשיפוע חד ובעלייה עמוסת בולדרים שמעבר ביניהם דורש לעיתים שימוש בסולמות. זאת עוד אחת הדרכים של המרוץ הזה להגיד לך שאולי מבחינת קילומטרים אתה רואה כבר את הסוף, אבל כדאי שתיקח אוויר כי זה עלול לקחת הרבה יותר זמן ממה שאתה מדמיין. אבל הבונוס בסוף העלייה שווה את הכל: נוף למר דה גלאס - קרחון יפהפה שחוצה את מעברי ההרים.
הקילומטר ה־82. אחרי 16:45 שעות על הרגליים, נשבע שאני לא יודע מאיפה זה בא, אבל כמו במשחק מחשב אני מרגיש שקיבלתי חיים חדשים. התחלתי לרוץ בעלייה, לעבור רצים אחד אחרי השני.
המראות מטורפים: שקיעה, קרניים אחרונות של שמש מלטפות את הפסגות וזה מכניס בי אנרגיות חדשות. בשלב כלשהו אני מקביל לשאמוני שנמצאת הרחק בעמק למטה. רואה מלמעלה את אורות העיר, שומע קולות של מתופפים והמונים מריעים (זה לא היה בראש שלי, זה באמת קרה), והלב מתפוצץ מהנאה. אני מאושר.
התחנה האחרונה. מכאן זאת ירידה תלולה וטכנית עד למטה. הרבה שורשי עצים ואבנים, אבל מה אכפת לי, הסוף קרוב.
באחד העיקולים בהר אני פוגש את אחי, שהגיע במפתיע ללוות אותי בסוף. יחד אנחנו יורדים עד הכניסה לעיר. הרגעים האלה בלתי נשכחים. אחת עשרה בלילה בשעון מקומי וברחוב הראשי של שאמוני אנשים מריעים מכל עבר. מוחאים כפיים, צועקים צעקות עידוד מבתי הקפה - ואני מרגיש כאילו שכולם פה בשבילי.
בכל תקופת אימונים למרוץ מגיע השלב שבו אני מדמיין את הרגע שבו אחצה את שער הסיום. בהכנות למרוץ הזה לא הצלחתי לדמיין אותו, אולי כי הבנתי שהוא כל כך לא מובן מאליו.
אני רץ את המטרים האחרונים, חוצה את שער הסיום אחרי 19 שעות ו־19 דקות ריצה, וחושב על חודשים של אימונים מפרכים שהביאו אותי לשם. הרווחתי כל סנטימטר במסע הפסיכי הזה. "זהו, זה שלי".
Gadi@runguru.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו