"התחלתי לכתוב את הספר בזמן שכתבתי ספר אחר, רומן על הודו, והספר הזה ממש נדחף לשולחן הכתיבה שלי, ככה אני מרגישה. עזבתי את הספר הקודם, והתחלתי לכתוב את הספר הזה. וזאת הייתה הפעם היחידה, מאז שהתחלתי לכתוב, שהכרתי את הגיבורים הראשיים היטב, מהתחלה", מספרת איריס אליה כהן על אודות תהליך כתיבתו של ספרה החדש, "גבר אישה ציפור", שראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים". "ידעתי את מהלך הספר, אפילו את הסוף שלו חזיתי למן ההתחלה. אחד הדברים שידעתי בוודאות היה שאני כותבת ספר ארס-פואטי, כלומר, ספר שמדבר על כתיבה, על שירה ופרוזה, על תהליכי יצירה - ספר שהגיבורים שלו הם אנשים כותבים".
דליה היא סופרת מצליחה, יואל הוא היסטוריון הכותב ספרי מחקר ועיון, והמילה, מדוברת וכתובה כאחד, ממלאת תפקיד מרכזי בחייהם, מילדות עד בגרות. השפה היא מה שמחבר ביניהם אך בו בזמן גם מדגיש את הפערים שבין השניים – דליה מכבירה במילותיה, חשה צורך להביע עצמה לעיתים קרובות, ואינה מפסיקה לדמיין גם בשנתה, אז היא חולמת חלומות רבי-משמעות. יואל, לעומתה, מקמץ במילים ומתקשה לבטא את תחושותיו. כאשר הוא מחלץ מעצמו הצהרה רומנטית נדירה, נראה כי הדבר נעשה כמחווה כלפי דליה.
"אם אני בדיכאון, אני מיד משמינה, גם אם אני לא אוכלת כלום. אם אני מאושרת, אני ממש קורנת, העור שלי מתבהר והעיניים בורקות. ובכלל, הכי טוב לפגוש אותי אחרי פעילות ספורטיבית או מעשה אהבה... אז אני באמת הרבה יותר נעימה ונחמדה". איריס אליה כהן // צילום: פרטי
"יואל כל הזמן חופר בעבר, גם בעבר של עצמו, למרות שהוא מתכחש לזה. גם דליה מחוברת לעבר, אבל באופן אחר. היא מחוברת לעבר הרחוק מאד, אפילו לגלגולים קודמים", אומרת אליה כהן. "היא כל הזמן מעבדת בכתיבה את העבר שלה, את הילדות, את היתמות. גם בכתיבה. יואל מחובר לעבר שלו, לילדות שלו, אבל הוא תקוע בו. בכלל, דליה הרבה יותר פלואידית. יואל מאד נוקשה, אדמה ואבן שכזה".
הן דליה והן יואל מתוארים באופן ספציפי וחד-פעמי, עד לרמת ההרגלים, המניירות והמוזרויות הקטנות של כל אחד מהם. זו אמנם תוצאה שבניית דמויות מדוקדקת ומוצלחת יכולה להניב, אך במקרה זה, התחושה היא שאליה כהן מכירה אותם באמת.
"התשובה הראשונית תהיה, 'ברור! דליה היא אני, ויואל הוא אהוב נעוריי'", היא אומרת כאשר אני שואלת אותה על כך. "אבל זה לא יהיה מדויק, כי שניהם יצאו יותר מוקצנים בספר. לקחתי את התכונות שלהם – כלומר, שלנו, ומתחתי אותן אל הקצוות. הם נעשו לי הרבה יותר מעניינים ככה. ואם להתגונן מעט, אני חושבת שאני פחות אובססיבית מדליה, ופחות נכונה למחול, ובלי שום קשר, דליה היא גם סופרת הרבה יותר מצליחה ממני, ואני יכולה רק לקנא בה. יואל הוא סינתזה של כמה גברים שהכרתי. אני באמת מכירה אותם, את יואל ודליה, תאמיני לי", היא מוסיפה בחיוך, "הייתי סגורה עם שניהם בחדר אחד במוח או בלב, במשך חמישה חודשים. אני יודעת עליהם הכל.
"אני חושבת שאני די דליה, פחות או יותר. הכתיבה היא מרכז חיי. האין עומד במרכז חיי, כלומר - היתמות. אני מאמינה מאד בגורל ובאהבה, מרגישה שחוויתי אהבה גדולה כזאת", מצביעה אליה כהן על נקודות הדמיון בינה לבין בת-דמותה הספרותית. "אני מאוד סנסואלית – כל חמשת החושים עובדים אצלי שעות נוספות. אני בן אדם מאד גופני. הקלישאה על פיה גוף ונפש חד הם? זאת אני - כל מה שקורה לי מבחינה רגשית ונפשית יתבטא מיד בגוף, וההיפך. אם אני בדיכאון, אני מיד משמינה, גם אם אני לא אוכלת כלום. אם אני מאושרת, אני ממש קורנת, העור שלי מתבהר והעיניים בורקות. ובכלל, הכי טוב לפגוש אותי אחרי פעילות ספורטיבית או מעשה אהבה... אז אני באמת הרבה יותר נעימה ונחמדה", היא צוחקת.
אבדן הוא דבר שחוזר בספר פעמים רבות - יתמות, אבדנו של אח, אבדנו של יואל שמתרחש שוב ושוב אצל דליה.
"אבי האהוב מאיר אליה ז"ל נפטר לפני 16 שנים כמעט. למוות הזה הייתה ועדיין ישנה השפעה קרדינאלית עליי, על החיים שלי, על הבחירות שלי, ובטח ובטח על הכתיבה שלי. כל הספרים שלי מוקדשים להוריי. אפשר להגיד שספרי "שחרחורת" הוא שיר קינה אחד ארוך על מותו, ועל החיים שהיו לי עד מותו. אישה נפרדת מאב, ונפרדת גם מהיותה בת לאב בעולם. יתמות היא אחד המאפיינים המרכזיים של כל הגיבורים שלי. אין חוויה יותר עזה ואינטנסיבית לאורך זמן מאיבוד נפש קרובה בעולם, על אחת כמה וכמה אבא או אמא, שהם היחידים שמכירים אותך מרגע בואך לעולם, וההיפך - הם היחידים שאתה מכיר מרגע הלידה.
"זו ודאי החוויה המכוננת של הכתיבה שלי. מה גם שאבא שלי היה מספר סיפורים בחסד, וברור לי לחלוטין שהוא זה שעשני לסופרת ולמשוררת, כי את השיר הראשון שלי, 'קדיש', כתבתי אחרי האזכרה לציון עשור למותו: אַבָּא נִפְטַר אַחֲרֵי הַחַגִים / תָּמִיד הֶעֱדִיף שֶׁלֹּא לְהַפְרִיעַ. / רַק חֲבָל שֶׁבָּחַר בְּחֹדֶשׁ חֶשְׁוָן: / הַגֶּשֶׁם שָׁב וּמְכַבֶּה / אֶת הַנֵּר, חֲפִיסַת גַּפְרוּרִים רְטֻבָּה / נִדְחֶקֶת לְכִיס הַמְּעִיל, כַּד הַחֶרֶס וּבוֹ / פִּרְחֵי הָאָבִיב שֶׁשָּׁתַלְנוּ בַּסְּתָו / שֶׁעָבָר, מִתְמַלֵּא עַד גְּדוֹתָיו", חוזרת אליה כהן על המשפטים הפותחים את השיר.
באילו מקומות, אם בכלל, עצם היותך אדם כותב משפיע על היבטים אחרים של חייך?
"כמו שאמרו רבים וטובים לפניי, הכתיבה היא מלאכה מאד אינטימית, מתבדלת, בדלנית, יחידנית, ומתוקף היותה כזאת, היא דורשת שעות ארוכות של ניתוק מהסביבה. אז ההיבט הראשון והמשמעותי ביותר הוא השינוי בההתנהגויות החברתיות שלי. עד לפני עשר שנים, הייתי אישה שמרבה לארח ולהתארח, תמיד מוקפת חברים וחברות, תמיד מתנדבת לפעילויות פוליטיות, מחאות, הפגנות. לאט לאט אני מגלה שנעשיתי הרבה יותר קשה לחיברות, יש לי חברות נפש מעטות, אין לי כבר חברות חדשות כמעט - אפשר למנות אותן על אצבע אחת, אני מתרחקת מכל מיני אירועים משפחתיים וציבוריים, אם הם לא לצרכי פרנסה, ואני בעיקר, ככה נדמה לי, מכונסת בעצמי, פחות זולתית. זה שינוי די כבד ובעייתי. כי גם ככה, הרי, אמנים הם נרקיסיסטים".
"זוגות שהמין ביניהם טוב, יצליחו לשמור על זוגיות לאורך זמן" // כריכת הספר "גבר אישה ציפור"
נוסטלגיה חסרת תקנה
במהלך חייהם, מצטלבות דרכיהם של יואל ודליה שלוש פעמים: בילדותם המוקדמת, בנעוריהם ובבגרותם. לכל אחת מהן השפעה עמוקה על עיצובה של מערכת היחסים ביניהם. על אף ששניהם מתפתחים, גדלים ומשתנים לאורך השנים, קווי האופי המרכזיים בדמויותיהם מופיעים בהם עוד מילדות.
מה יש בהם, בילדות ובעבר, שמפעיל את השריר הנוסטלגי שלנו? מדוע הכל נצבע בצבעים אחרים?
"עלית עליי!", מחייכת אליה כהן. "זיהית במדויק את מנגנון הכתיבה שלי - אני טיפוס נוסטלגי חסר תקנה, אני אוהבת להסתכל באלבומי ילדות ובתמונות מהעבר, אני אוהבת לשמוע סיפורי ילדות של אחרים, ובכל הספרים שלי, בלי יוצא מן הכלל, לילדות יש השפעה דרמטית על מבנה האישיות של הגיבורים והגיבורות. כלומר, כולנו יודעים שתקופת הילדות הרת גורל לנפש האדם ולמבנה האישיות שלו. חוויות ילדות טובות ומיטיבות, כמו הורים תומכים ואוהבים, סביבה כלכלית איתנה, יצמיחו אנשים אופטימיים, חיוניים וההיפך. ומכיוון שספרות ריאליסטית כמו שאני כותבת היא חיקוי של המציאות, אני נותנת לילדות המון מקום. המון. יש כאלה שחושבים שאפילו בהגזמה. אני חושבת שזה הכרח. כל הגיבורים שלנו היו פעם ילדים".
במה, לדעתך, הייתה מערכת היחסים של דליה ויואל שונה לו היו נפגשים לראשונה בגילאי העשרים או השלושים ולא בילדות?
"האמת היא שאין לי מושג. זה היה הופך להיות סיפור אחר לגמרי, אני חושבת. כל העניין בספר הזה, הוא האינטנסיביות הרגשית של תקופת ההכרות, בחוויות הילדות המשותפות לשניהם. ההכרות המוקדמת ביותר התרחשה ברגעי רכישת השפה הכתובה, כלומר, הקריאה. יש לעניין הזה השפעה עצומה, בטח על מי שתהיה סופרת לעתיד. הפגישה השנייה מתרחשת בגיל ההתבגרות, ברגע אינטימי מאד, שגם הוא מעצב תודעה. הפגישה השלישית מתרחשת, שוב, בהוצאת ספרים. ברור שיש לזה משמעות. לא סתם בחרתי להפגיש אותם במבנה שכל המהות שלו ספרותית".
"דליה היא סופרת הרבה יותר מצליחה ממני, ואני יכולה רק לקנא בה". איריס אליה כהן // צילום: מיכל פנקל
כבוד למעשה המיני
"גבר אשה ציפור" נוגע בתפר העדין שבין השתוקקות להזדקקות, בין כמיהתה הרומנטית והמינית של דליה ליואל לבין דבר-מה שהוא מעבר לכך - הצורך שלה, הקיומי כמעט, בכך שיהיה נוכח בחייה, ואי-השקט המקנן בה בתקופות הארוכות שבהן הם אינם בקשר זה עם זו.
הדבר היחיד כמעט שבאמת עובד בזוגיות של דליה ויואל הוא חיי המין שלהם. שם, יואל הוא יואל אחר. איך את מסבירה את זה?
"אני מהסופרים, מהסופרות - יותר נכון, שנותנות מקום של כבוד למעשה המיני. כלומר, אני מאמינה ממקום עמוק, שהדרך שבה אנחנו עושים מין, הופכת להיות תכונת אופי שלנו. אדם שהתקשורת המינית שלו טובה, כמו יואל, למשל, יכול להשתמש בזה, לא בצורה מודעת וגם לא בצורה זדונית, כדי לפצות על תקשורת מילולית לקויה. הרי יכול להיות גם להיפך - היה לי גבר מהמם, מקסים, שרמנטי, חכם ועדין, שלא ידע לעשות מין ואהבה - הוא היה חסר אונים, חסר תשוקה, ומסיפורים של חברות, אני יודעת שהוא לא היחיד. וזה דבר נורא, באמת. אני גם חושבת, שזוגות שהמין ביניהם טוב, יצליחו לשמור על זוגיות לאורך זמן".
• חשיפה: תרשימי אירוח האירוויזיון באילת
• על מה רבו אביב גפן וח"כ מיקי זוהר?
• 10 מיתוסים על "סיפורה של שפחה"
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו