רף גבוה

נפתח בשכתוב דפי ההיסטוריה הטלוויזיוניים: הסידרה "חטופים" לא נכתבה בעקבות חטיפת גלעד שליט. למען האמת, היא לא נכתבה בהשראת שום אירוע צה"לי שקרה מאז ומעולם. הכל נולד רק מתוך געגוע הביתה של גידי רף, יוצר ובמאי הסידרה, שישב בלוס אנג'לס על המים וחשב על הארץ.

"הרעיון ל'חטופים' הגיע ממקום מאוד אמוציונלי ופרטי", מבהיר רף בפתח שיחתנו, כחודש לאחר זכייתו ההיסטורית בשני פרסי אמי כאחד מיוצרי "הומלנד". "גרתי תשע שנים בלוס אנג'לס. הגעתי לשם ללמוד לתואר שני בקולנוע, והחיים שלי התחלקו בין אל.איי לבין ישראל. בכל פעם שהגעתי לביקור בארץ הרגשתי שהמקום הזה הכי מוכר לי בעולם, ומצד שני, הוא הופך עבורי ליותר ויותר זר. החברים התרגלו להיעדרות שלי, מהות הקשרים השתנתה, וההורים שלי הזדקנו מביקור לביקור. מצד אחד, הכל היה מאוד דומה למה שהכרתי, ומצד שני, כל כך שונה. זה סוג של כאב ותחושת זרות בתוך הבית שלך, שקשה להסביר למי שלא חווה אורח חיים מפוצל כזה.

"יום אחד, בהתקף של געגוע, התחילה להתגלגל אצלי בראש עלילה על מישהו שחוזר למקום שצריך להיות הבית שלו ולא מצליח להרגיש בו בבית. התחלתי לשאול את עצמי מי יכול להיות האדם הזה ואיפה הוא היה. באופן טבעי, אופציית השבוי קפצה לי לראש. שירבטתי את הרעיון על דף, וככה נולדה הסידרה".

בקיצור, שום קשר לגלעד שליט-

"כלום. ברור שבתקופה שבה עבדתי על פיתוח הסידרה וגלעד היה בשבי היו גם מחשבות עליו, והוא עלה בשלב התחקיר, כששוחחתי עם שבויים רבים ועם המשפחות שלהם. אבל לא היה כאן שום שימוש ציני בשבי שלו. כשהתחילו לשדר את הפרומואים לסידרה והתחיל שיח ציבורי שרמז על ניצול הסיפור של שליט, זה צרם לי מאוד, בעיקר מכיוון שזה נולד ממקום כל כך נאיבי".

ובכל זאת, גלעד שליט הגיח לביקור על הסט של "הומלנד". זה לא היה ניצול ציני שלו לצורך קידום הסידרה-

"אגיד לך את האמת: המפגש עם גלעד היה לגמרי אישי, וממש לא היה מיועד לפרסום. אני גם לא מתכוון להרחיב עליו את הדיבור, כי אז אפר את הפרטיות שלו. להגיד לך שלא התרגשתי זה יהיה שקר. מאוד שמחתי שיכולתי לאפשר לו להגיע לצילומים, לגלות שהוא אוהב את הסידרה וששנינו מתלהבים מקלייר דיינס. אף אחד על הסט לא ידע שגלעד מגיע לביקור, לא השחקנים ולא המפיקים ולא אף עובד אחר. שלוש דקות לפני שהוא הגיע אמרתי לצוות שעומד להגיע אורח מיוחד ושאני מבקש לא לצלם את זה. הכל השתבש בגלל צלם פפראצי שהיה מחוץ ללוקיישן ורצה בכלל לתפוס תמונה של דיינס. חמש דקות אחר כך הוא כבר הודיע לכל החברים שלו על גלעד".

"קדימה, אלפרד, תכתוב"

תשע שנים של עבודה סיזיפית וחיפוש מקצועי עברו על רף (40) בלוס אנג'לס, עד שנולדה יצירתו הטלוויזיונית הבכורה, "חטופים". ההגעה לבירה העולמית של הקולנוע והטלוויזיה התרחשה לאחר שלא מצא את דרכו בתעשייה המקומית עם סיום לימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ובעקבות נסיעת לימודים של בן זוגו ב-13 השנים האחרונות. בדרך הספיק לכתוב ולביים כמה סרטים קצרים ובהמשך גם לכתוב ולביים את הסרטים "טיוטה לרצח" ו"רכבת", שהופצו ברחבי העולם. כמעט בלתי נתפס שהאיש שיושב מולי חצי מבויש בכובע מצחייה ובבגדים לא תואמים הוא האיש שכל תעשיית הקולנוע והטלוויזיה העולמית מחייגת בימים אלה לטלפון שלו ומבקשת להכירו, האיש שזכה למחמאות של קלייר דיינס על במת טקס גלובוס הזהב.

רף, שמתעקש לשמור על פרופורציות, מסרב לחשוף את התגובות שקיבל מאנשי המפתח בהוליווד, אבל האנשים סביבו מספרים שקיבל הצעות חלומיות. שמו עולה בישיבות הכי נחשקות בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה ומוצמד לפרויקטים יוקרתיים כגון ג'יימס בונד ופיילוטים של סדרות עתירות ממון; אין סוכן מכובד ומנהל אולפנים בהוליווד שלא מבקש לשמוע ממנו מה מסתובב אצלו בין התאים האפורים.

"אתה יודע מה הדבר הראשון שעשיתי למחרת האמי? פתחתי את המחשב בשבע בבוקר, והתיישבתי לכתוב", מצנן רף את ההתלהבות שלי, "לא רציתי לנוח על זרי הדפנה במשך חודש ואז להתיישב מול המחשב ולהגיד לעצמי: 'נו, זוכה האמי, בוא ת-ראה מה אתה שווה'. רציתי רק להמשיך בשיגרת היום שלי. כבר חוויתי פעם סוג של שיתוק, אחרי שהסרט הראשון שלי יצא וב'גרדיאן' כתבו ש'אם היצ'קוק היה בחיים, זה סרט שהוא היה עושה'. אחרי כמה ימים אמרתי לעצמי, 'קדימה, אלפרד, תכתוב', ולא הצלחתי. הייתי משותק מרוב פחד. אני משתדל לזכור איך התחלתי מלמטה ולהיאחז בזה, ולא בפרסים. פרסים הם דבר נעים אבל חמקמק".

ההתחלה שעליה הוא מדבר היא העבודה הצמודה עם הבמאי דאג לימן ("זהות כפולה", "ג'אמפר", "משחק הוגן") על הסט של "מר וגברת סמית'", שבו כיכבו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. מרכיבי התפקיד: הזמנת ארוחת צהריים לבמאי, קבלת הודעות, ארוחות ערב מקצועיות עם צמד השחקנים הראשיים על תקן מזכיר, תכנון היומן השבועי, מעבר על יום הצילומים הבא והוצאת הכלב של לימן לטיולים. במילים אחרות, כל האפור שבנוצץ.

"ההיכרות שלי עם דאג התחילה אחרי לימודי התואר השני בקולנוע. צילמתי סרט קצר בשם 'הבייביסיטר', על ילדה בת 10 ששומר עליה ילד בן 14 והיא מתאהבת בו. דאג ראה את הסרט במסגרת פסטיבל סרטים בניו יורק ויצר איתי קשר כדי לבחון אופציה להפצת הסרט. הגעתי אליו לפגישה, דיברנו על זה שאני כותב ורוצה לביים, והוא סיפר לי שהוא מחפש עוזר אישי לפרויקט קולנועי חדש. אמרתי לו שאני בעניין, וזה באמת היה בית הספר הכי גדול לקולנוע, שבו ראיתי הכל מהכל - מלמטה ועד למעלה.

"לפעמים אומרים לי, 'וואו, זה קרה לך מאוד מהר', אבל אנשים לא מודעים לדרך הארוכה שעברתי, שכללה הרבה סרטים קצרים ולא מעט תסריטים שכתבתי ושלא התקדמו לשום מקום. אני חושב שהעבודה הצמודה עם דאג עזרה לי מאוד, זאת היתה עבודה שחורה וצנועה. העובדה שהתחלתי מהכי למטה שיש עזרה לי להבין את כל העשייה והתעשייה, וגם להישאר רגיש לכל בעלי המקצוע שעל הסט".

גם התבוננות יום-יומית בבראד ואנג'לינה במשך תשעה חודשים היא שיעור טוב ברזי הקולנוע.

"לגמרי. אני מודה ומתוודה שהימים הראשונים היו כמו חלום. אני זוכר את הפעם הראשונה שעניתי לטלפון של דאג, ועל הקו היה בראד שביקש לדבר איתו. העברתי לו את הטלפון בידיים רועדות. אבל לאט לאט, ככל שהזמן עובר, אתה לומד לראות את האנשים שמאחורי התדמית הנוצצת".

וזה הזמן לשאלה הפרובינציאלית: אז איך הם-

"בעיקר מאוד רציניים, עובדים קשה ומוכשרים מאוד. יש להם גם משהו נוסף שאין להרבה שחקנים, והוא נוכחות יוצאת דופן. אני זוכר שהיתה לנו סצנה עם אנג'י בזמן שהיו בחדר 500 ניצבים, ובכל פעם שהייתי מרים את הראש מהמוניטור ומסתכל לחלל הייתי רואה אותה מייד בין כולם. אי אפשר להימלט מלהסתכל עליהם, יש להם נוכחות ממגנטת בכמויות אדירות. שניהם גם אנשים חכמים, שמתעניינים מאוד במתרחש בעולם. אנג'לינה כבר אימצה אז את מדוקס והיתה מעורבת בכל מיני קרנות וארגונים. בין טייק לטייק היו עולים אליה לרגל כל מיני נציגים של קרנות. היא באמת עושה עבודת קודש בסיוע הומניטרי, למרות הציניות שמכוונת אליה לעיתים מהתקשורת.

"העבודה ההיא גם הובילה אותי לעשות סרט קצר עם בראד. הוא חיפש במאי לסרט תיעודי שיעקוב אחריו לטובת ארגון צדקה שהוא פעיל בו, ושאל אותי אם אני רוצה. הסכמתי, למרות שהרגשתי לא נוח".

למה-

"כי הוא היה בראד פיט ואני הייתי עוזר במאי עם ניסיון של כלום. ידעתי שיהיה מביך להגיד לו 'אוקיי,
בראד, בוא נעשה עוד טייק'. ובאמת, זאת היתה חוויה לא קלה בשבילי. לבנות ביטחון עצמי אישי ומקצועי לוקח זמן, ולי לקח הרבה מאוד זמן לקרוא לעצמי במאי ותסריטאי בפה מלא. זה קרה בהמשך, כשביימתי שני תסריטים שלי. אבל זה לא תמיד קל. להיות במאי זה הרבה פעמים להיות בודד מול צוות שלם, ואתה תמיד חייב להפגין עוצמה ולהראות שאתה יודע לאן אתה לוקח את הספינה. רק בלילות הייתי מרשה לעצמי להתפרק מול אודי, בן הזוג שלי".

פגישה מקרית עם אבי ניר

גידי רף נולד בירושלים ב-1972. בגיל שנתיים עברה המשפחה לוושינגטון לאחר שהאב, איתן, מונה ליועץ כלכלי בשגרירות ישראל בארה"ב ("שם רכשתי את האנגלית שלי"). הם שבו לארץ אחרי חמש שנים. כילד חלם גידי להיות שחקן, אבל כשהגיע, אחרי שירות אינטנסיבי בצנחנים, ללימודי משחק בבית צבי, הבין שהוא מעדיף לביים. "גם כשמחאו לי כפיים, רק רציתי לרדת מהבמה", הוא מחייך. אחרי שנה וחצי עזב את בית הספר וטס לניו יורק לתקופה של חיפוש עצמי.

הוא חזר לארץ ולמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל "בסוף הלימודים לא קרה כלום. לא ידעתי איך להיכנס לתעשייה". בסופו של דבר מצא את עצמו מחבר טקסטים כמנהל תוכן בחברת היי-טק.

הרפתקת "חטופים", שהובילה ל"הומלנד" ולשלל פרסים בינלאומיים, החלה לפני כשלוש שנים, בעת הקרנת הבכורה בישראל של סרטו האמריקני "טיוטה לרצח" ("The Killing Floor"). רף פגש שם במקרה את מנכ"ל קשת, אבי ניר, וזה החמיא לו על ספר סאטירי שכתב כמה שנים לפני כן, בזמן שעבד בחברת ההיי-טק, ונקרא "יומנו של סטארטאפיסט בדרך למכה". "הוא אמר לי: 'אנחנו צריכים לעשות פרויקט יחד'. אמרתי לו שיש לי רעיון לסידרה על חטופים שחוזרים מהשבי, ולמחרת כבר שלחתי לו את התקציר".

באופן חריג ויוצא דופן, קיבל היוצר האנונימי אור ירוק. כמה חודשים אחר כך כבר יצאה ההפקה לדרך: הליך שאורך בדרך כלל כשלוש שנים, הסתכם במקרה הזה בחצי שנה.

בזמן ש"חטופים" צולמה, החל להיווצר סביבה לא מעט באזז בתעשייה, על רקע פרשת שליט. ראשי קשת החליטו לנסות ולהציע את הפורמט גם מעבר לים. ההתעניינות היתה רבה, ורשת שואוטיים האמריקנית (שאחראית בין היתר ללהיטים "דקסטר" ו"קליפורניקיישן") החליטה לצלם פיילוט על סמך התסריטים הישראליים בלבד, עוד לפני שצולם אפילו פריים אחד מ"חטופים". רף, שהופקד על כתיבת ובימוי הסידרה הישראלית, מצא את עצמו במעגל אינסופי של עבודה: בבוקר - מול הצוות הישראלי; בערב - מול הצוות האמריקני, בראשות מי שהיו מפיקי סידרת המתח המצליחה "24".

"זאת היתה תקופה מטורפת של עבודה מסביב לשעון, עם מינימום שינה. המקרה הכי קיצוני שהגעתי אליו היה שביום חמישי צילמתי את 'חטופים', אחר כך אספו אותי מהסט לשדה התעופה, נחתתי בניו יורק ביום שישי, בשבת היתה הבכורה של 'הומלנד', משם לקחו אותי לשדה התעופה, ונחתתי בארץ ביום ראשון בשש בבוקר להמשך הצילומים של 'חטופים'".

נשמעו לא מעט ביקורות שטענו ש"חטופים" הפכה לחיקוי של "הומלנד" ורוכבת על יחסי הציבור של הסידרה האמריקנית.

"שמע, אני נמנע מלקרוא ביקורות וכתבות, כי זה משתק אותי. אבל לא יכולתי לא לשמוע את הדברים, ואני חייב להגיד לך שזה מרגיז. אני מסתובב בכל העולם עם 'חטופים' ורואה את האהבה שהיא מקבלת. היא שודרה בעברית ברשת 'סקאי' הבריטית, היא נרכשה להקרנה בעברית גם בגרמניה, צרפת, ספרד, אוסטרליה ומדינות בסקנדינביה. איכשהו, הקהל הבינלאומי מצליח לאהוב את שתי הסדרות. אצלנו, יש תחושה שבשביל להגיד משהו טוב על סידרה אחת אתה חייב להגיד משהו רע על האחרת. תקרא את הכתבות שמתפרסמות בחו"ל על 'חטופים', ותמיד תראה אזכור לכך ש'הומלנד' נוצרה בהשראתה".

מצד שני, לשתי הסדרות יש קווי עלילה ודמויות שונות לחלוטין.

"בוא נעשה סדר אחת ולתמיד: 'חטופים' היא סידרה ישראלית שמותאמת לקהל הישראלי. 'הומלנד' מתבססת על 'חטופים' ומותאמת לקהל האמריקני. אלו תרבויות שונות ומנטליות שונה, וצריך להתאים את הדברים לכל צופה. לו הייתי כותב את 'הומלנד' בעברית ושולח את זה לישראל, זה פשוט לא היה קורה פה, כי סידרה כזאת בעברית לא מתאימה לצופה הישראלי. בארה"ב, להבדיל מישראל, אין יחס לשבויים כמו שיש פה. אני בספק אם רוב האמריקנים בכלל מודעים לכך שכבר שנתיים יש שבוי אמריקני שמוחזק אצל הטליבאן. בארה"ב פרשה כזאת היא משהו ברמה היותר מקומית - הם מסתפקים בהנחת סרט צהוב על החלון או על הדלת, שמסמל את הנעדר, לעומת ההתגייסות הכלל-ארצית אצלנו.

"ב'חטופים' התעמקנו בסיפור של החטופים, וב'הומלנד' - בתחושת הזרות ובחשדנות שמתלווה לשיבה הביתה. אין טעם לשבת ולחפש עם זכוכית מגדלת איפה זה דומה ואיפה זה שונה. אלה פרויקטים שונים תחת אותו נושא, ולנוכח הפידבק מהקהל, הוחלט גם להמשיך אותם לעונה שנייה".

מה סוד הקסם של שתי הסדרות-

"מוטיבים אוניברסליים של כאב, געגוע, גבר ואישה שחיים באותו בית ומרגישים זרו-ת זה כלפי זה. בשתי הסדרות, לדוגמה, יש סצנה זהה שבה האישה לוקחת את הגבר שחוזר הביתה לקבוצת תמיכה. בגלל שאצלנו עניין השבויים הוא מאוד דומיננטי, אנחנו נוטים לייחס את תחושות הכאב האלו רק לישראל. אבל זה משהו שהרבה אנשים בעולם מתחברים אליו".

"זה לא שאני כוכב"

רף מצמצם במילים על חייו הפרטיים או על הזוגיות שלו. "זה לא שאני כוכב. אני בן אדם של מאחורי הקלעים, רוב הזמן אני עובד ועובד, מסביב לשעון. הזוגיות שלי היא רגילה עד משעממת. מצאתי את האדם הכי מתאים לי בעולם, הכי רגיש, הכי חכם והכי רגוע. אנחנו זוג מאוד לא ייצוגי", הוא מצטנף בתוך הספה ומסמיק. "קלייר דיינס, שראתה אותנו יחד, צחקה ואמרה שצריך לכתוב עלינו סידרה בשם 'דה וורסט גיי אבר', כי שנינו לא יודעים להתלבש, שנינו לא יודעים לעצב, והדירה שלנו נראית כמו דירת רווקים".

בימים אלה עובד רף על פיילוט לסידרה חדשה לפוקס, על פרויקט נוסף בארה"ב שהוא לא יכול להרחיב עליו, ועל סידרה נוספת בישראל. שנייה אחרי הראיון מודיעה רשת שואוטיים על עונה שלישית ל"הומלנד", שתתחיל להצטלם באביב, מה שאומר שרף צריך להתחיל לחשוב על רעיונות. "אני לא רוצה להגיד שזה היה צפוי, אבל היה קשה להאמין שזה לא יקרה אחרי פתיחה כל כך חזקה של העונה הנוכחית. עכשיו מגיע החלק הקשה של יצירת העונה הבאה".

כשהוא לא כותב, הוא מקדיש את זמנו הפנוי לטובת כלבים נטושים, ואף התעקש להצטלם עימם לכתבה הזאת. "מאז ומתמיד לא הבנתי איך אנחנו מרשים להתנהג לבעלי החיים באופן שאנחנו מתנהגים. זה שאנחנו חיים על אותו כדור לא אומר שהם שלנו. הם שכנים שלנו. אנחנו הורגים פילים בשביל שנהב, אנחנו אוכלים בשר בבוקר ובלילה, יושבים על כורסאות עור, ולא פלא שאנחנו כל כך אלימים. אנחנו מקיפים את עצמנו בהרג. חברה שמאפשרת להתעלל בחתולים ובכלבים תג-דל בסופו של דבר רוצחי אדם".

זה קצת קיצוני, לא? אתה מצפה שהעולם יעבור להתקיים על גרעינים-

"אני לא מצפה שכל העולם יהפוך לטבעוני כמוני, אבל הייתי רוצה שאנשים ישאלו את עצמם קצת מאיפה הגיעו הביצים, החלב או הבשר שלהם, ואיזה סבל חיות צריכות לעבור בשביל לייצר אותם. אם יש משהו שמסב לי אושר עכשיו, עם כל הפרסים, זה שאני יכול להשמיע את קולי בעניין הזה. אתה יודע למי התקשרתי ראשון אחרי שירדתי מהבימה בטקס האמי? לארגון הכי גדול לזכויות בעלי חיים בארה"ב. שאלתי אם הפרס שלי יכול באיזשהו אופן לסייע להם. הם שמחו שהתקשרתי וקבענו להיפגש.

"אני מנסה לסייע למיקי חיימוביץ', שמקדמת יוזמה ברוכה של 'יום שני - צמחוני'. זאת תנועה שתופסת תאוצה בעולם, לא מטעמי אידיאולוגיה אלא מטעמי בריאות. בשבתות אני מוציא לטיול כלבים מהכלבייה של 'תנו לחיות לחיות'. הכלבים האלה חשובים לי לא פחות מההצלחה שלי".

התעריף המקובל בחו"ל על כתיבת פרק בסידרה הוא אלפי דולרים. אחרי התשלומים הישירים באים גם תמלוגים רבים על רכישת הסידרה ברחבי העולם. אבל רף מצטנע. "אני רואה מזה כסף, אבל זה לא שהתעשרתי. הכל שאלה של מספר המדינות שמשדרות את הסדרות. באופן טבעי, ככל שיש יותר רכישות, אני מקבל עוד תמלוגים. לא שזה כל כך משנה, כי לא מעט מהכסף נתרם למען בעלי חיים. אם מישהו הולך להתעשר מ'הומלנד', זה 'תנו לחיות לחיות'".

yuvalab@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו