1. מה שהיה הוא לא מה שיש. מטורניר שהתחיל כחגיגה גלובלית אחת גדולה, מלאת קולות וצבעים, הצטמצם המונדיאל ברוסיה 2018 לשתיים - צרפת וקרואטיה. רחובות מוסקבה, שלפני חודש נצבעו בכל צבעי הקשת, מקושטים היום רק בכחול ובמשבצות אדום־לבן. אווירת החג האופורית שהיתה כאן בימים הראשונים התפוגגה ופינתה את מקומה לאווירה של מתח, ובאוויר מרחפת התחושה שמשהו גדול עומד בפתח.
אין אירוע גדול יותר מהמונדיאל. 31 הימים האחרונים שמו חותמת על כך, ואין משחק גדול יותר מהגמר. לוקה מודריץ' מוכן לוותר על כדור הזהב למען הגביע, לאוליבייה ז'ירו לא אכפת איך, העיקר להביא אותו, ואנטואן גריזמן בטוח שהדרך לא רלוונטית.
ההיסטוריה מספרת על נבחרות שתרבות הכדורגל שלהן עוצבה לאחר או בעקבות המשחק הזה: גרמניה/הונגריה ב־1954, הולנד ב־1974, צרפת ב־1998 ואולי קרואטיה של 2018. זה משחק שמגדיר מחדש שחקנים, ממליך כוכבים ומכניס את משתתפיו לרשימה אקסקלוסיבית. כולם רוצים להיות בו, אבל רק שתיים יכולות ורק אחת מהן תחגוג.
2. זה טבעו של כל טורניר - לסנן ולברור את השתיים הכי טובות/ראויות (תבחרו אתם), ועם התמונה שהתקבלה אי אפשר להתווכח. צרפת וקרואטיה הרוויחו את מקומן הערב בלוז'ניקי ביושר, והן מודעות היטב לתפקידן בהצגה.
כבר אחרי המשחק השני, ה־0:3 על ארגנטינה, קרואטיה הבהירה מי היא רוצה להיות. "ברור שאנחנו יכולים להצליח ואין לנו בעיה שאף אחד לא באמת סופר אותנו", אמרו בזה אחר זה שחקניה, מודעים לכך שהם טובים ואוהבים את זה שאינם פייבוריטים. מאז הם טיפחו ואימצו את גישת הנבחרת הקטנה עם הלב הגדול, זאת שלא מוותרת על זכות הקיום שלה ואף פעם לא נשברת.
צרפת, שזהו גמר חמישי שלה (יורו ומונדיאל) בשני עשורים, קיבלה בעל כורחה את תווית המועמדת, וגם סוכנויות ההימורים איתה. אלה תדמיות שבאו עם קבלות: צרפת הובילה בכל משחקי הנוקאאוט וניצחה בכולם ב־90 דקות, בעוד קרואטיה חזרה מפיגור בכל שלושת משחקיה, שנגררו כולם להארכה.
עקב כך צרפת הרוויחה מחמאות מקצועיות וקרואטיה מנטליות. אחת חזקה, והשנייה חזקה בראש. לקרואטים אין בעיה עם זה. מבחינתם, ובצדק, הם האאוטסיידרים פה. הם המדינה הקטנה שאף פעם לא היתה במעמד, והאוהדים שלה הם שעשו את הדרך למרות המצב הכלכלי הקשה וללא כרטיסים רק כדי להיות חלק מזה. להם אין מה להפסיד, לצרפת יש הרבה מה להרוויח.
נבחרת צרפת. פייבוריטית - ויודעת את זה // צילום: GettyImages
3. הרבה שחקנים גדולים יהיו הערב בלוז'ניקי, אך השניים הכי חשובים הם גם השניים הכי קטנים. לוקה מודריץ' ואנגולו קאנטה - הראשון מגרד את ה־1.70 מ' מלמעלה והשני מלמטה - צפויים להיות אנשי המפתח בקרב הגדול. הצרפתי הוא אחד משני שחקנים בודדים שהשלימו 540 דקות אצל דידייה דשאן (רפאל וראן השני), והקרואטי מוביל את רשימת הדקות בטורניר עם 604. קאנטה מוליך את צרפת בנגיעות, מסירות מדוייקות וחטיפות, וכנ"ל מודריץ' בקרואטיה. הם בונים והורסים, קובעים יותר מכל אחד אחר מה קורה על הדשא.
ברור שגם לשוערים לוריס וסובשיץ' תפקידי מפתח (ודאי אם קרואטיה תגרור עוד משחק עד הקצה), וגם להגנה הצעירה של צרפת, לשחקני ההתקפה שבשני הצדדים עסוקים רבות בעבודה הגנתית, ולקיליאן אמבפה שהוא השחקן הבלתי תלוי היחיד בשני הצדדים - אבל מודריץ' וקאנטה הם השניים שמכתיבים את הקצב.
4. לא משנה איך ייגמר, הגמר הזה עתיד לשנות את ההיסטוריה. זכייה של קרואטיה - מדינה של 4.5 מיליון תושבים, שנמצאת בעיצומו של משבר כלכלי שאפשר רק ל־25 עיתונאים להגיע לרוסיה - ינפץ את תקרת הזכוכית שנוצרה עם השנים.
שמונה נבחרות בלבד זכו עד כה בגביע העולמי, כולן ממדינות גדולות עם מסורת, והפיכתה של קרואטיה לתשיעית תפתח לרווחה את המועדון הסגור. שחקניה יהפכו (כמובן שהם כבר הפכו) לגיבורים לאומיים, אנשים שיפיחו תקווה באמונה שבעזרת כוח רצון וגאווה לאומית הכל אפשרי.
אצל צרפת, זהות לאומית היא העניין. עמוסת שחקנים ממוצאים שונים, צאצאים אפריקנים וגיוון אתני, הנבחרת של דידייה דשאן מקווה לשחזר את אירועי 1998 ולהבהיר שוב, למי שטרם הבין, שאפשר לחיות ולהצליח ביחד. תפקידם של 23 השחקנים הוא פוליטי־חברתי לא פחות מאשר ספורטיבי, והם חזק בעניין. ועוד משהו: הצגה של אמבפה בגמר, ואפשר להכתיר בשקט את המלך הבא.
הקרואטים. חזקים בראש // צילום: GettyImaeges
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו