בשבוע שעבר הוקיע מוסד "יד ושם" את ההצהרה המשותפת של ממשלות ישראל ופולין, בטענה שהיא פוגעת בחופש האקדמי ומסלפת את ההיסטוריה של השואה. האומנם כך? סעיף 5 בהצהרה דווקא מבטיח חופש מוחלט בחקר השואה, ואילו מבחינה היסטורית - ההצהרה מדויקת במידה סבירה. מנגד, דווקא בתגובתם של חוקרי "יד ושם" יש אי דיוקים חמורים ומדאיגים.
בהצהרה המשותפת קובעות שתי המדינות, כי ממשלת פולין הגולה והמחתרת המרכזית (ארמיה קראיובה) עשו מאמץ להפיץ את הידיעות על השואה ולהציל יהודים. אלו עובדות היסטוריות שקשה לערער עליהן.
ארמיה קראיובה דיווחה על זוועות השואה לממשלה הגולה, שהפיצה את הדברים בעולם וזעקה נגד ההשמדה. המחתרת הזהירה את האוכלוסיה לא לפגוע ביהודים ולא לשתף פעולה עם הגרמנים, ובתי הדין שלה הוציאו להורג לפחות 150 מלשינים וסחטנים. נוסף על כך, הפעילה הממשלה הגולה את אחד מארגוני ההצלה המרשימים באירופה, שנודע בכינוי ז'גוטה. "יד ושם" עצמו הכיר בפועלו ובתרומתו של הארגון הזה, שחבריו חירפו נפשם להציל יהודים.
בתגובתם, מודים החוקרים ברוב העובדות, אולם מנסים לצמצם ולטשטש אותן. למשל, הם אומרים שהממשלה והמחתרת סייעו ליהודים "במקרים מעטים". הביטוי העמום הזה לא אומר דבר. לא משנה כמה מקרים היו, תמיד אפשר לומר שהם "מעטים" או "לא מספיקים".
החוקרים קובעים שהממשלה הגולה סייעה ליהודים בעיקר כדי לשרת את האינטרסים של פולין ולהעלות קרנה בעיני בעלות הברית. תפקידן של ממשלות הוא לדאוג לאינטרסים של בני עמן, וכל מעשה טוב ופומבי מעלה את קרנו של המיטיב בעיני אחרים. כנראה שבעיני "יד ושם", סיוע ליהודים חייב להתאים לעיקרון ההלכתי של מתן בסתר.
גרוע מזה, החוקרים מכפישים את המחתרת הפולנית ומוציאים דיבתה רעה. לקביעתם, ארמיה קראיובה היתה בעלת אופי "לאומני ובחלק ניכר ממנה גם אנטישמי", ובין חברי המחתרות, היו אלו בעיקר חבריה שרצחו יהודים. הם מוסיפים שמבחינת המחתרת, רצח היהודים בידי הגרמנים נתפס כהתפתחות חיובית.
אולם מהמחקר עולה, שיחסה של ארמיה קראיובה ליהודים היה מורכב. היו מקרים רבים של אנטישמיות ומקרים מסויימים של רדיפה ורצח מצד יחידים, לצד אהדה ונסיונות כנים להצלה ולסיוע.
בכיר מחתרת מסויים אכן ראה ב"היעלמותם" של היהודים תופעה חיובית, וסביר שהיו עוד מסוגו, אולם רוב מוחלט של מנהיגי הארמיה אמרו ההפך הגמור. גם האנטישמים ביניהם, נחרדו מרצח היהודים בידי הגרמנים וראו בו פשע מזוויע.
קביעתם של חוקרי "יד ושם" כאילו "ארגוני המחתרת התבטאו באופן שראה בהעלמות היהודים תוצאה חיובית של המלחמה", היא הכללה גסה, המכפישה אנשים אמיצים שחרפו נפשם במאבק נגד הכיבוש הנאצי.
ארמיה קראיובה גם סייעה בנשק, אמנם באופן מוגבל, למרד גטו ורשה, אימנה את המורדים בחבלה, היללה את המרד בעיתונות שלה, ושלחה את אנשיה מול מכונות הירייה הגרמניות כדי לפרוץ את חומות הגטו.
במהלך מרד ורשה הפולני (אוגוסט 1944) ניהלו יחידות הקומנדו של הארמיה מבצע נועז, וחילצו אסירים יהודים ממחנה הריכוז הנאצי גיישובקה. גם למאמצים צבאיים אלו אין זכר בתגובה של "יד ושם".
אין להכחיש כי בהצהרה המשותפת של ממשלות ישראל ופולין יש גם בעיות ואי דיוקים. פולין, למשל, לא הפגינה "תמיד" הבנה מלאה לחשיבות השואה, רצח יהודים והסגרתם לנאצים היו תופעות נפוצות בחברה הפולנית יותר מאשר עולה מהמסמך, ואין בו זכר לביזה ההמונית של רכוש יהודי בידי ממשלת פולין הקומוניסטית לאחר המלחמה.
אולם במגבלות הסוגה של מסמך דיפלומטי, ההצהרה המשותפת תואמת פחות או יותר לעובדות ההיסטוריות. מכל מקום, היא מדויקת יותר מתגובתם של חוקרי "יד ושם".
ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו