מלכוד ההצלחה של פלורנס אנד דה מאשין

אחד החששות הגדולים, ובמידה רבה של צדק, אצל אמנים מצליחים מאוד הוא לאבד את הקול הייחודי שלהם. הצורך לעמוד כל הזמן בסטנדרט של התעשייה כולה ושל ההצלחות הקודמות שלך, עשוי לעתים קרובות וכואבות להפוך למכשול. 

לפלורנס וולש יש על המדף שלושה אלבומי פלטינה על שלושת האלבומים שכבר שיחררה. ההצלחה האדירה של המוזיקאית הבריטית בת ה־31 ולהקתה רק הלכה והתעצמה עם כל אלבום ששוחרר, והגיעה לשיאה ב־2015 עם ההשקה של "How Big, How Blue, How Beautiful". אלא שההצלחה הזאת הפכה ככל הנראה להיות איום אמיתי בעבודה על האלבום הרביעי של פלורנס אנד דה מאשין. הפתרון שוולש מצאה, מתמקד כולו בכיסא המפיק המוזיקלי. הפעם, לראשונה בקריירה שלה, היא לקחה לידיה את מושכות ההפקה, וגייסה לצידה את אמיל הייני, מפיק על אמריקני שהצליח מאד כשעבד עם אמינם, קניה ווסט, ברונו מארס ולאנה דל ריי. 

אבל מה שטוב לקול האוורירי ולאווירה הקודרת של דל ריי, לא ממש יושב על וולש. ההפקה של האלבום מסרסת כמעט לחלוטין את הייחוד המוכר של ההרכב, הופכת אותו לכמעט גנרי. הקול של וולש עדיין חזק ובשרני וההגשה ברוב הזמן מוצלחת מאוד, אבל אם לשפוט לפי העטיפה המוזיקלית, High As Hope הוא אלבום די משעמם. השעמום הזה הוא מדד לא רע להצלחה, שכן הטעימות שכבר שוחררו מהאלבום כיכבו במצעדים וגם האלבום עצמו מציג נתוני מכירה לא רעים בכלל. לפחות ברמה הכלכלית, שווה לוותר קצת על ייחודיות.

עם זאת, הקסם של וולש לא נמוג לגמרי. המילים עדיין חזקות להפליא וכתיבת השירים מהודקת ואמיצה. ברגעים שהיא מטופלת נכון, כמו ב"Big God" המעולה שנכתב עם ג'יימי xx וזוכה לטיפול נשיפתי של קמאסי וושינגטון המצוין (שנושף בשני שירים נוספים באלבום), קל מאד להיזכר למה כל כך אהבתי את האלבומים הקודמים שלה.