חודשים רבים הכין בוז'י הרצוג את הקרקע למהלך הזה. נפגש בארץ ובחו"ל עם עשרות אנשים, אם לא מאות. המסר שהשמיע לכולם הוא מסר מאחד, מלכד. בעוד הממשלה לא מפסיקה להחריף את הקרע עם הרפורמים, הוא, הרצוג, יפעל לאחות את הקרעים ויכיל את כולם. ברגע האמת, כשוועדת המינויים התכנסה לדון במינוי היו"ר החדש כמעט שלא נותר לנתניהו שום סיכוי. ראש הממשלה רתח, אבל היה זה מאוחר מדי, הוועדה כבר אמרה את דברה.
נתניהו הובך, אולם קשה לומר שלגמרי הפסיד. אין דם רע אמיתי שזורם בינו לבין הרצוג. זה לא מסתכם רק בזה שהשניים ניהלו מו"מ חשאי להצטרפות מפלגת העבודה בראשות הרצוג לממשלה. אלא זה גם בעודו יו"ר האופוזיציה, שבתוקף תפקידו חבט וביקר את נתניהו בכל נאום והודעה לתקשורת, עשה זאת באופן ענייני. אצל הרצוג אין מכות מתחת לחגורה או תגובות אמוציונליות ונוטפות שנאה. היו רבים ממפלגתו שביקרו אותו על כך ודרשו שיהיה תקיף ונחרץ יותר נגד נתניהו, אבל הרצוג לא שם, לא מסוגל להיות שם ולא מעוניין להיות שם.
לכן הוא כנראה יצליח. תפקיד יו"ר הסוכנות מבוסס על שיתוף פעולה עם הממשלה, שיכולה לסגור לה את הברז בכל רגע אם רק תרצה בכך. שליש מתקציב הארגון מבוסס על כספים ממשלתיים. בניגוד לקק"ל, למשל, הזוכה לעצמאות תקציבית מוחלטת. אך הרצוג לא בא לריב. מבחינתו, התפקיד נועד להשלים את הפער ביהדות ארה"ב במקום שבו הוא נפער כתוצאה מהתנהלות הממשלה המוכתבת בידי הסיעות החרדיות השותפות בה. לא רחוק, אגב, ממה שעשה נתן שרנסקי עד כה.
רק דחיית הקץ
ביום שלישי נפגשו נתניהו והרצוג בפעם הראשונה אחרי מינויו של הרצוג. האווירה היתה מפויסת. נתניהו אמר שהוא מתכוון לעבוד איתו בשיתוף פעולה ושאל אותו לגבי תוכניותיו. באותו ערב נפגשו שוב השניים, הפעם זה היה באירוע קבלת הפנים החגיגית לנסיך הבריטי בבית השגרירות ובנוכחות הרעיות. רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו ניגשה להרצוג ובירכה אותו. בנימין נתניהו ניגש אליו גם הוא ואמר לו בחיוך "אני לא אכנס בינך לציפי לבני ואבי גבאי. אני משאיר לכם לטפל בצרות שלכם".
הסוכנות היהודית היא גוף ארכאי אפרפר ויחסית דל תקציב. לא בכדי רבו באחרונה הקולות שקראו להעבירה מן העולם. המנגנון הסוכנותי, הדורש שיתוף פעולה עם זרמים לא אורתודוקסיים, אינו משרת בהכרח את האינטרס של ישראל או של העם היהודי.
ניסיונות הריצוי והכניעה לקהילות הרפורמיות בארה"ב כמעט לא מביאים תוצאות מעשיות לגבי תמיכתם במדינה או בממשלה המכהנת. רובם ימשיכו לתמוך ביוזמות מזיקות והרסניות כמו ג'יי סטריט ובארגונים אחרים המזוהים עם השמאל הרדיקלי האנטי־ישראלי ואנטי־טראמפ, בלי קשר אם יעבור או לא מתווה הכותל, או אם המדינה תכיר בגיוריהם הפיקטיביים.
המפסיד האמיתי ממינוי הרצוג ליו"ר הסוכנות הוא אבי גבאי. כשנבחר ליו"ר המפלגה, הבין גבאי שאין לו ברירה אלא להותיר את הרצוג בתפקידו, אף שהשתוקק לראותו זז ממקומו. להערכתו, כל מועמד אחר לא היה זוכה לרוב בהצבעה חשאית בסיעה, והיה מביך את היו"ר שזה עתה נבחר. כעת מתברר שהיתה זו רק דחיית הקץ. את ההצבעה החשאית ייאלץ לעבור בסופו של דבר, וכעת הוא יעשה זאת בתנאי מגרש רעים בהרבה.
גבאי לא לבד. מפלגת העבודה לדורותיה ידעה לחבוט ללא רחם במנהיגיה הנבחרים, וכשראתה שהם באפיסת כוחות, הגבירה את המתקפות. השבוע מצא את עצמו גבאי באחד השבועות הקשים בחייו הפוליטיים. פעם אחר פעם הובס בידי עסקנים פוליטיים במוסדות הפנימיים במפלגה ובבית המשפט. היוזמה שלו לבטל את הבחירות לוועידת העבודה זכתה לביקורת קטלנית גם מאנשי מחנהו, כולל עו"ד דוד ליבאי ששיתף איתו עד כה פעולה בכל גחמותיו, משינוי החוקה והשריונים ועד הרחבת מספר צירי הוועידה. דו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע, שממנו עלה כי גבאי חרג בחצי מיליון שקלים מכספי הפריימריז וספג קנס אסטרונומי בסך 90 אלף שקלים, לא הוסיף צבע ללחייו של מי שמנסה להצטייר כאנטיתזה נקייה וצחה לנתניהו.
לא איבדה בושה, כי אין לה
כמו דג פיראנה המריח דם, הסתערה ציפי לבני על תפקיד יו"ר האופוזיציה, תוך פיגוע שיימינג שכמוהו לא נראה זמן רב במחוזותינו, נגד אבי גבאי ולעין כל. זה שלבני כבר הפכה מזמן את הבוגדנות הפוליטית והאופורטוניזם למשלח ידה העיקרי, אין בכך חידוש.
מה שמדהים זו תמימות הקורבנות שנופלים פעם אחר פעם בתקווה שלהם זה לא יקרה. אבל עם לבני אין מצב שזה לא יקרה. כשטובתה האישית מול עיניה, כל היתר הופך לכתם עיוור שחור ואטום. אל מול המצלמות רמזה השבוע לבני כי בלי ראשות האופוזיציה מפלגתה, התנועה, לא תישאר חלק מהמחנה הציוני. גבאי, שישב לצידה, כמעט השתנק. הדבר האחרון שהיה מוכן לו זו הכיפה האדומה שהכינה לו לבני.
"אני לא מתכוון להשיב על שאלות בנושא", מלמל לעיתונאים שנכחו בחדר ומיהר להורות לכולם לעזוב. לבני לא צריכה לאבד את הבושה כדי לעשות זאת, כי למעשה מעולם לא היתה לה. כך עשתה כשנטשה את הליכוד, כך עשתה לאהוד אולמרט כשקראה להדחתו ואז נותרה לשמש שרה בממשלתו, כך היה גם עם מפלגת קדימה שאותה עזבה, ולשותפיה לדרך במפלגת התנועה שמצאו עצמם מחוץ למקומות הריאליים בסיעתה, והרשימה עוד ארוכה.
מי שמרוויח מהמצב במפלגת העבודה הוא יאיר לפיד, שהיה עצמו בתקופה האחרונה מטרת חיצי ביקורת קטלניים מימין ומשמאל. בסקרים לפיד מתאושש, אולם על האופטימיות שמר גם כשהיה על הקרשים. "גם כשתקפו אותי והשמיצו אותי, על מילצ'ן ועל התבטאויותיי האחרות, נשארתי המפלגה השנייה בגודלה. נכון שיש הבדל בין 24 מנדטים שהיו לי ל־18 שיש לי היום, אבל בכל מצב עברתי את המחנה הציוני".
לדברי לפיד, מערכת הבחירות תהיה בין שני ראשים. הוא ונתניהו. כשזה יהיה המצב, קולות המתנגדים לנתניהו ינטשו את מפלגות האם ויעברו לתמוך בו כדי למקסם את האפשרות להחליף את שלטון הליכוד. לכן הוא לא דואג. גם אם המצב קשה, בתוך מערכת הבחירות הכל כבר יסתדר. אפילו אם בני גנץ יפציע פתאום במפלגה אחרת. ברגע שהוא יגיע ויפתח את הפה הוא עשוי לגמור כמו בוגי, מעריך לפיד.
השבוע יצא לפיד לוושינגטון על מנת לקדם את יוזמתו להכרה אמריקנית ברמת הגולן. אנשי ממשל הוא לא פגש, אבל חברי קונגרס וסנאט כרו אוזן לדבריו. לפיד סבור שבניגוד לנתניהו, שנטש לחלוטין את חברי המפלגה הדמוקרטית, הוא יודע לדבר לשני הצדדים. לרפובליקנים הוא מציע הכרה בגולן כהמשך ישיר להכרה בירושלים. לדמוקרטים הוא אומר שמדובר בעמדה מוסרית אל מול מעשי הטבח של אסד בסוריה. אם המהלך יצלח, את הקופון יגזור כמובן, מה לעשות, נתניהו, אבל לא יהיה אפשר להתעלם גם מהרוח הגבית שהעניק לכך לפיד.
ח"כ חיליק בר // צילום: Roger Askew/The Oxford Union
דיבר איתם בשפתם
מועדון הדיבייט של "האוקספורד יוניון" באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית באנגליה, הוא ללא ספק מועדון הדיבייט הנחשב ביותר בעולם. המוסד הבריטי הוותיק והמפורסם נוסד באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1823, במקור כדי להגן על ערכי חופש הדיבור, בימים שבהם חופש הדיבור היה תחת מתקפה בממלכה הבריטית.
המועדון מתהדר ברשימת ראשי המדינות והמנהיגים העולמיים שדיברו בו, ובהם: ווינסטון צ'רצ'יל, אלברט איינשטיין, נשיאי ארה"ב כמו ניקסון, רייגן וקרטר, וגם הדלאי למה, האם תרזה, יאסר ערפאת, ואפילו הזמר מייקל ג'קסון (רשימה חלקית).
מי שהוזמן לאחרונה למועדון היוקרתי ביותר בעולם "לדבר בעימות היסטורי בנושא המזרח התיכון", כפי שרשמו המזמינים במכתב ההזמנה ששיגרו לו, הוא לא אחר מח"כ חיליק בר (העבודה), שנחשב, מתברר, לדובר מבוקש בזירה הבינלאומית, ובעיקר בנושאי הסברה ישראלית, והסכסוך במזרח התיכון.
בר הופתע מאוד מההזמנה, אולם התייצב לאתגר. והוא לא פשוט כלל. אוקספורד היא אחת האוניברסיטאות העוינות ביותר את ישראל באירופה, ובסיום העימות נערכת הצבעה בקרב המשתתפים במקום איזה צד ניצח. הסיכוי לנציג ישראלי לנצח שם שואף לאפס.
אבל בר הגיע. מולו התייצבו שגרירת ארה"ב לשעבר בלוב ובכוויית דברה ג'ונס, ושגריר בריטניה לשעבר בעיראק ובסוריה, סר ג'ון ג'נקינס. עויני ישראל ידועים.
"הדיבייט הזה הוא על השאלה האם המזרח התיכון הוא מקום שמתאים או לא מתאים לדמוקרטיות, ועל השאלה האם קיומה של ישראל במזרח התיכון הוא נכון או שגוי? ובעצם, האם לישראל יש את זכות הקיום במזרח התיכון כמדינה דמוקרטית ובכלל", פתח בר את נאומו. "הופתעתי לגלות כי המארחים שלנו בבית המכובד הזה, סוברים שלא, ושהנחת הבית לדיון הזה היא שהמזרח התיכון הוא אינו מקום הולם לדמוקרטיות מערביות ובהן ישראל. אז בואו נתחיל מהחלק הקל, ישראל - דמוקרטיה עם איזונים ובלמים, מערכת משפט חזקה ופעילה, עיתונות חופשית, חברה אזרחית פעילה, תוססת ומעורבת, עם כל החירויות של ג'פרסון - היא דמוקרטיה חיה ופועמת בלב ליבו של המזרח התיכון. זו עובדה. וזה מייתר את כל הדיון הזה ופוסל את הנחת הבסיס".
בר דיבר בשצף על ערביי ישראל ועל האביב הערבי, "בואו באמת נדבר על הרצון של המוסלמים וערביי המזרח התיכון לחיות כדמוקרטיה", אמר להם, "ראשית, אם תשאלו את אותם ערביי ישראל המוסלמים, אם הם באמת רוצים לחיות בישראל פחות דמוקרטית, או אם הם באמת רוצים לעבור למקום פחות דמוקרטי אחר במזרח התיכון, קשה לי להאמין שתמצאו אפילו אחד מהם שיהיה מעוניין.
"ובואו נדבר על האביב הערבי. בואו נבחן את המיליונים שהפגינו ברחבי המזרח התיכון. אלה שהפגינו, למעשה קראו בקול רם שהם רוצים לחיות חיים יותר דמוקרטיים! הם הפגינו למען כלכלה טובה יותר, הזדמנויות רבות יותר, ויותר זכויות פרט. ואת כל אלו, כידוע לכם, אפשר לקבל רק תחת משטר דמוקרטי.
"אבל אתם יודעים מה? בואו נעזוב רגע את מפגיני האביב הערבי בצד. בואו נדבר רגע על מיליוני המוסלמים וערביי המזרח התיכון שבחרו לעזוב את מולדתם, לטובת מדינה אחרת, לטובת כל מקום אחר. בואו נביט במיליוני הפליטים שעזבו את מדינותיהם מוכות הקרב, או בואו נביט על אלו שפשוט קמו יום אחד והיגרו מהמזרח התיכון לארצות אחרות.
"לאן הם ביקשו להגיע? הם כמעט תמיד רצו להגיע למדינות דמוקרטיות מערביות. הם היגרו ללונדון, לפריז, לקופנהגן ולשטוקהולם - כמעט אף פעם לא לביירות, בגדד, טהרן או דמשק. הם ידעו בדיוק מה הם רצו".
בר קרע את יריביו לחתיכות. למרות בכירותם של הדוברים שעמדו מולו, והאנגלית השגורה בפיהם כשפת אם, ולמרות היותו של הקמפוס עוין לישראל, ניצח ח"כ בר בעימות החשוב ביחס של 2:1 מקולות המצביעים. 154 קולות בעד תמכו בבר. 73 הצביעו בעד יריביו. טיפה בים ההסברה הישראלית באוקיינוס הקמפוסים הסוער והעוין, אבל טיפה חשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו