במלחמת ששת הימים נתקע יצחק בריק עם הטנק שלו בשדה מוקשים בסיני. זו היתה אופרציה די קשה וארוכה לחלץ אותו משם. בינתיים המלחמה הסתיימה וכבר הגיע מידע לקיבוצו גלאון שבריק - או איציק, כפי שהוא מוכר בקיבוץ - נפל. לאחר שהסתיים החילוץ, ואז הרי לא היו סמארטפונים, בקושי מכתבים, בריק הגיע לג'וליס, החור שאליו מתגלגלות כל הגולות של השריון. ראה אותו מפקד בכיר מהבסיס, שכבר היה מודע למתרחש, ואמר נדהם לבריק: "אתה לא יודע מה קורה, עזוב את הכל וטוס לקיבוץ שלך".
בריק עולה ברגל בכביש העולה אל שער המשק. הוא חולף בו וכבר מרחוק מזהה את אחד מוותיקי הקיבוץ. ככל שהוא מתקרב הוא רואה את החבר מתכווץ אל תוך עצמו, עד כדי כך שכאשר סגר מרחק עליו, שאל אותו: "מה קורה? קרה משהו?" לפי מיטב ידיעתו של הסג"מ הצעיר, לא קרה כלום מלבד איזו מלחמה אחת.
"למה אתה שואל? מי אתה?" עונה לו הוותיק הכפוף ונעלם בתוך עצמו. "אני איציק, אתה לא מזהה?" עונה בריק. "לא נכון. איציק איננו, הוא נפל", אומר הוותיק. בריק מקשה: "אני איציק! אתה לא רואה? אני ישנו ואני חי", והחבר עונה, "תגיד לי, מי אתה?! מה אתה רוצה?" וכך זה נמשך עד שהגיעו עוד חברים והם מיששו וּוידאו, ואיציק בסופו של דבר הצליח לשכנע אותם שהידיעות על מותו היו מוגזמות, והקדרות והבלבול התחלפו בבת אחת בצהלה אופורית. החברים הניפו אותו אל על כמה פעמים תוך כדי צעקות אדירות: "הוא חי! הוא חי! הוא חי!"
וכך זה נמשך אל מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, שם היה בריק מהלוחמים המעטים שבאמת נלחמו בכל אחד מ־19 ימי המלחמה. ותיקי ובכירי השריון לדורותיהם מכירים בו בתור גדול לוחמי החיל, אם לא גדול הלוחמים בתולדות המדינה.
אחד המגישים הבכירים ברדיו התרעם השבוע: מאיפה בריק יכול לדעת על האופן שבו המשחק בסמארטפונים מחבל בפעילות המבצעית של החיילים ביחידות?! מאיפה?! ובאמת מאיפה שבריק יידע דברים כאלה. הסיבה היא בדיוק בהתייחסות לסוגיה כמו הסמארטפונים, שהמפקדים הבכירים בצה"ל לא מודעים לה או מתעלמים ממנה. זו רק דוגמית קטנה. בריק, שהוא נציב קבילות החיילים, יודע משום שהוא האדם שכנראה מכיר את צה"ל יותר טוב מכל אחד אחר במדינה, כולל הרמטכ"ל רב־אלוף גדי איזנקוט. זה לא רק שהוא מכיר את צה"ל מבפנים כתוצאה מעבודת רגליים והגעה לכל חור נידח בצבא; בהיותו מי שהוא, זה לא רק שהוא "הגדיל ראש", כפי שהגדיר זאת ח"כ עפר שלח. המפקדים הבכירים והפחות בכירים זיהו שיש פה אישיות מסוימת והוא הפך לכתובת.
הדו"ח המזעזע שלו על מצב המוכנות של צה"ל הוא בין השאר תולדה של שיחות עם מפקדים, כולל אלופים, שאין להם בנוהלי המטה השגורים בצה"ל איפה לשפוך את הלב. איפה להגיד את האמת. איפה להגיד באמת את מה שהם חושבים. היו מקרים, כמו ביקורת מסוימת שבריק ערך במוצבים בצפון, שבאו אליו קצינים בצמרת צה"ל והתחננו שלא יעלה את הדברים על הכתב.
ייתכן שבצמרת שבמרכזה הרמטכ"ל איזנקוט, בריק עדיין נחשב לאיש מחנה אהוד ברק במלחמה שניטשה בתקופה שבה כיהן האחרון כשר הביטחון בינו לבין הרמטכ"ל אשכנזי. בריק הוא אולי המינוי המוצלח ביותר של ברק מימיו כשר הביטחון. מאז 1973 רוחש ברק הערצה - אם המושג קיים אצלו בלקסיקון - לאיציק. הוא תיאר כיצד ראה אותו בעיצומם של הקרבות כמו אמא אווזה, שכל המפקדים הזוטרים מסתופפים סביבו כדי לספוג ממנהיגותו את הביטחון בתוך חוסר הוודאות של המלחמה. גם לשר הביטחון אביגדור ליברמן דעה מאוד טובה בלשון המעטה על בריק. "הוא המוהיקני האחרון", אמר עליו ליברמן בלשונו הטלגרפית. הוא סומך עליו, רואה בו מישהו שעיניו מגששות בשבילו במקומות החשוכים והמאובקים של צה"ל. כשבריק אומר את מה שהוא אומר על מצב התשתית של כוחות היבשה ועל המוכנות וכדומה, זו איננה גישה של צייר פוסט־אימפרסיוניסטי. יש לה גיבוי גם בדו"חות של מבקר צה"ל, תא"ל אילן הררי.
יש אומרים שרא"ל איזנקוט הוא המפקד הבכיר האיכותי ביותר שהיה בצה"ל בדור האחרון. הוא מפקד על אותה מלחמת מנע בסלואו־מושן המתנהלת בצפון והוא מכסח את יכולותיו של חמאס בדרום, אבל איחר לקלוט את חומרת הפיגוע של טרור ההצתות. יש המייחסים לו את התפיסה האסטרטגית של המב"ם - המערכה בין המלחמות. פירוק היכולות של האויב לאורך זמן. כשאשכנזי תיאר את מצבה של ישראל כ"או שלום או מלחמה", איזנקוט עדכן אותו שיש גם מצב שלישי. זו התרומה הייחודית שלו, זה לא היה מקובל בעבר, ובאופן פרדוקסלי תפיסתו הצבאית יושבת טוב עם תפיסותיו של ראש הממשלה נתניהו.
השבוע הפנה אותי פצי - הוא תא"ל אמציה חן - לציטוט מפסק הדין של אלאור אזריה: "לא ניכרה ידו של מפקד, שינחה את הנוכחים כיצד לפעול. לא ניתנו לאיש, גם לא למערער (אזריה), פקודות מסודרות איך להתנהל בזירה". אלוף (מיל') בריק חושף את התשתית הרעועה שממנה צמח החלל הריק הפיקודי בזירה כמו זו שבה פעל אלאור אזריה. פצי מחמיר וגורס שמה שנאמר בפס"ד אזריה הוא בעצם "העמדה לדין ציבורי" של הפיקוד הבכיר של צה"ל.
לא על ההסדר לבדו: ההסכם שאליו חותרים האמריקנים מיישר קו עם הדרישות של ישראל ומהווה שלב נוסף - ולא תנאי כבעבר - לשדרוג היחסים שלנו עם ארצות העולם הערבי. התנהלות הפלשתינים רק מוכיחה שהישג מדיני אינו בראש מעייניהם
בעבר, שלום עם הפלשתינים, או לכל הפחות התקדמות משמעותית לעבר הסדר הקבע, היווה תנאי לשיפור היחסים ולשלום עם שאר ארצות העולם הערבי. בפרק המדיני הנוכחי, שבו חל מהפך ביחסי ישראל עם ערב הסעודית בעקבות עלייתו של מוחמד בן סלמאן ובעקבות שיתוף הפעולה המתמשך עם מצרים של הגנרל א־סיסי, ירד מאוד רף הדרישות של ארצות ערב החשובות.
התוכנית שמוביל הנשיא טראמפ באמצעות ג'ארד קושנר כבר לא חותרת כבעבר לצמצום כל בעיות המזרח התיכון להסדר קבע פלשתיני התלוי בכמות הוויתורים הישראליים. האמריקנים הפעם רואים בתוכנית המדינית סוג של אליבי, שיאפשר לערב הסעודית, לנסיכויות המפרץ ולמצרים לשדרג את יחסיהן עם ישראל. כבר אין ציפייה שהפלשתינים המפוצלים והשליליים יהיו מסוגלים לספק את המצע הדרוש לשלום ישראלי־ערבי. השלום הישראלי־פלשתיני יהפוך למתווה מעורפל שבמסגרתו ירדן ומצרים יחזרו למחוזות ההשפעה הישנים שלהן ביהודה ושומרון ובעזה.
ממשל טראמפ, למותר לציין, הרבה יותר קשוב מכל ממשל קודם לתפיסות המדיניות והביטחוניות של ישראל. לפחות בכל מה שנוגע לשטח עצמו, יהודה ושומרון ובקעת הירדן, ברור שהאמריקנים מקבלים את דרישות ישראל. זה אומר נוכחות ביטחונית בכל השטח בדגש על בקעת הירדן. אנשים המשתתפים במגעים השוטפים בשנה האחרונה בגיבוש רעיונות התוכנית של קושנר, אומרים שגם סוג הריבונות עוד לא סגור. הפרשנות השגורה היא - ישראל ממשיכה להיות נוכחת ולפעול ביטחונית, אבל בלי החלת הריבונות הישראלית. אז מתברר שעוד יכולות להיות הפתעות גם בנושא הזה.
לקונן על 450 אלף יהודים ביו"ש זה לא רציני, אמר אהרן ברק. מערב השומרון // צילום: משה שי
התפנית המדינית לטובת ישראל היא דרמטית, ולא רק בנושא הערבי־פלשתיני. ודווקא בגלל המפנה החיובי, מדהים באיזו קלות מסוגלים הפלשתינים בשטח, העזתים, לרוקן את משמעות ההישג המדיני. למי זה עוזר אם ישראל מפליאה במדיניותה - גם הצבאית - בסוריה וכמה היא מתואמת עם מוחמד בן סלמאן, אם אלפי אזרחים בדרום הופכים לבני ערובה של טרור הצתות ללא מענה.
חלק מהתפנית המדינית לטובת ישראל זהו ביקור הנסיך השבוע בירושלים. במידה מסוימת, ביקור מלכותי בבית הנשיא בירושלים הוא כמעט שווה ערך להעברת השגרירות האמריקנית. ממשלת תרזה מיי רוצה להפגין כי בריטניה איננה מפלגת הלייבור האנטישמית של ג'רמי קורבין; ויותר מזה - ביקור הנסיך וויליאם מפגין בידול מובהק של בריטניה במדיניות החוץ שלה מהאיחוד האירופי. הברקזיט, לפחות במדיניות הבריטית, כבר כאן.
מסר מאולץ: למרות פרטים מעניינים שנחשפים על הדרך שבה נטרל השב"כ את המחתרת היהודית, חוטאת הסדרה החדשה בתועמלנות, כשהיא מנסה לקשור בין פעילות של בודדים לבין ציבור שלם שלמעשה רק נפגע מהם
הסדרה "המחתרת היהודית" של שי גל, שעלתה שלשום ביס־דוקו, שייכת למה שהפך כבר לסוגה שלמה בעשייה התיעודית הטלוויזיונית והקולנועית: משהו בנוסח - אנחנו נביא לכם עכשיו את סודות האטום של המתנחלים (קו נטוי - הימין הישראלי). זה מגיע מכל מיני זוויות, כשהעיקרון הוא תמיד לחשוף את היסודות הקיצוניים ביותר בעם ישראל.
גל הלך על "המחתרת" היהודית, ובשלושה פרקים קצרים העביר מסר גס ומגושם, כי אלו שרצו לפוצץ את המסגד על הר הבית וביצעו כמה פיגועי טרור, הם היום עסקנים פעילים במרכז השלטון בישראל. בסופו של דבר, המסר הזה מדבר על שני אנשים, נתן נתנזון וזאב חבר, אחד השתתף בפיגוע, השני לא לגמרי. הם נמצאים איפשהו במעגלים ההיקפיים של שר אחד או שניים בממשלה, כך שהמסר התעמולתי כאן מאולץ מאוד. גם מאוד מאולץ ותועמלני לקשור את המחתרת היהודית למאמציה של שרת המשפטים איילת שקד לחולל שינויים - מינימליים - במערכת המשפט ובהרכב בית המשפט העליון. האם גם רות גביזון ודניאל פרידמן קשורים למחרת היהודית?
המחתרת היתה ארגון טרור שפעל במשך כארבע שנים, בין 1980 ל־1984, אז נעצרו חברי הקשר - התרחשות מלפני יותר מ־35 שנה. בכיר לשעבר בשב"כ אמר לי פעם כי השירות עקב בדרכים מסוימות אחרי אנשים מסוימים בימין הישראלי, "עד שהם עלו לשלטון". מדובר כמובן באנשי המחתרות לח"י ואצ"ל, שראשיהן ניצחו בבחירות של 1977.
בסדרה יש חיבור אינטרסים של שני קצוות. מצד אחד, יהודה עציון שהופך לאורך הסדרה גם לגיבורה. האיש הוגה בחיסול המסגד על הר הבית ובבניית בית המקדש, ויש לו עניין לנצל את התקשורת לצורך העברת מסריו הקיצוניים. מנגד, ראשי השב"כ ובכיריו בעבר שמסייעים להעברת המסר, שהמחתרת היא לא אירוע נקודתי שיש בו קושרים ונאשמים - אלא זהו ציבור שלם, דרך שלמה. והאמת היא שיוצר הסדרה כושל. משום שהשגיאה הגדולה ביותר שנעשתה בקרב חוגים מסוימים של המתנחלים היתה ההתארגנות הטרוריסטית לפגוע בראשי הערים בשטחים ולאחר מכן לבצע פיגועי נקם כמו הטבח במכללה האסלאמית בחברון.
יש בסדרה חידושים מסוימים לגבי פרטי ההתארגנות והדרך שבה השב"כ הצליח בסופו של דבר לעלות על המחתרת. בקטעים האלה ניתן לצופה לראות בפעם הראשונה את כרמי גילון כאיש שירות מקצועי, איש מודיעין פיקח. כי שלא בטובתו, משך כ־20 שנה ויותר גילון מופיע בציבור כמטיף בשער, כדמות פוליטית ציבורית ולא כאיש המודיעין שהוא היה בעבר. הסדרה נועדה כמובן ליצוא, והאפקט שלה יהיה דומה לסרטו של דרור מורה "שומרי הסף". אין ספק, ראשי ובכירי השב"כ הפכו לפטפטנים. זה לא בדיוק מועיל למדינה ולארגון שממנו פרשו. אבל אין ספק שהמידע שהם מוסרים בפרק הראשון של הסדרה הוא מעניין, בייחוד למי שלא היה בעניינים בשנות ה־80. גל חושף את האהדה הציבורית שלה זכו אנשי המחתרת אחרי שנלכדו והורשעו. העובדה היא שלמרות שההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון התעצמה לאורך השנים, במידה רבה המתנחלים איבדו גובה מבחינת אהדת הציבור.
המחתרת היא הגורם מספר אחת לכך שמתיישבי יו"ש לא ממש התנחלו בלבבות. אבל כשגילון ויעקב פרי מתלוננים שנפח ההתיישבות ביו"ש מצמצם את אפשרויות ההסדר עם הפלשתינים, כדאי להזכיר קטע מסרטו של רביב דרוקר על מנחם בגין. דרוקר שאל את אהרן ברק כמה מתנחלים היו בתקופה של פסגת קמפ דיוויד ב־1978. ברק ענה בחיוך: כאלפיים בערך. לקונן על כך ש־51 שנים אחרי מלחמת ששת הימים יש ביהודה ושומרון כ־450 אלף יהודים זה לא רציני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו