הדר לוי || בת 40. סטנדאפיסטית. נולדה וגדלה בבית שאן, מתגוררת בגבעתיים. נשואה לבמאי יוסי אסנפי ואמא לאור. למדה משחק, התגלתה בריאליטי "האקדמיה לצחוק" (שבו הגיעה למקום השלישי), השתתפה בתוכניות הומור וילדים. תופיע ב־28 ביוני וב־5 ביולי בבית ציוני אמריקה בתל אביב, וב־15 ביולי בבית נגלר בקרית חיים
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"בכיתה ט', נשבעת לך. עשיתי איזה שיעור ספורט, ואז הוצאתי פטור כי גילו לי עקמת בגב, ומאז אני לא עושה כלום, לא מתחברת, אין לי כוח. גם אחרי הלידה אמרו לי ש'הנקה זה מרזה' - כן, אבל שווארמה זה מאוד משמין, ואני הייתי כל כך רעבה כל הזמן - ואפילו אז לא הגעתי לעשות ספורט. כלומר, נרשמתי לסטודיו וכבר באוטו אור התחיל לצרוח, אז אמרתי זה לא מנט טו בי. לקחתי מאמן כושר לפני שנה לשתי פגישות, ואז נפרדנו כי אמרתי לו שזה לא יעבוד. גם להיות בטטה מבחינתי זה בסדר גמור. אם תהיה לי אפליקציה שסופרת צעדים יהיו שם 20, וגם זה כי אני הולכת למטען להטעין".
מתי בפעם האחרונה ביקרת באולפנה?
"אני משתדלת לבקר בכל שבוע באולפנה אחרת", לוי מגחכת. "שאלה מצחיקה, אבל היתה תקופה שבה ביקרתי באולפנה - שש שנים של ביקור. את כל שנות התיכון שלי העברתי באולפנה בעפולה. רק עם בנות, רק עם חצאיות. אלו היו הנעורים שלי. מאוד רציתי ללמוד בבית ספר לאמנויות, ולצערי לא היתה באזור מסגרת כזאת. בדיעבד, אני יודעת שזה דווקא יצא לטובה כי שם התפתח ההומור שלי. נדמה לי שזה קרה בעיקר כי היינו משוחררות מלהרשים בנים, אז התעסקנו בהצגות וחיקויים".
מתי בפעם האחרונה היית בבית ילדותך?
"עכשיו, בשישי האחרון. אני אצל ההורים בחגים, ובסופי שבוע כשאפשר. זה פשוט נוח, קל וכיף להיות אצלם, רק הנסיעה ארוכה. אני הבכורה מתוך שישה וגדלתי בדירה קטנה של שלושה חדרים. רק כשהייתי בת 18 ההורים שלי עברו לווילה, אז האחים הקטנים שלי נהנו ממנה - אבל אני זכיתי ליהנות בעיקר מהצפיפות והחום של הבית הישן. בתור מתבגרת בבית שאן, אני זוכרת שרציתי יותר. רציתי במה ורציתי הזדמנויות, וחשתי תסכול שאין שם את מה שיש במרכז - אז בעיקר חלמתי".
אפרופו בית שאן, יש קשר משפחתי לדוד לוי?
"לדוד לוי אחר - אבא שלי. כל הילדות שלי עניתי לטלפונים של דוד לוי ההוא, כי היו מתקשרים אלינו הביתה בטעות. הייתי מרימה את הטלפון ואומרת: 'איזה דוד? איזה אבא אתה רוצה?'"
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?
"אתמול, היום איכשהו עדיין לא דיברנו. יש כמובן גם את הווטסאפ המשפחתי, שאמא שלי מככבת בו. היא שולחת חידונים, סרטונים מצחיקים וכל מיני בקשות לקרוא תהילים. החלום שלי זה להביא את ההורים שלי לגור במרכז, ועכשיו שתי אחיות שלי כבר גרות פה באזור - ברמת גן ובגבעתיים - אז הם באים יחסית הרבה. כשאמא שלי מגיעה היא נותנת עבודה: מסדרת, מנקה ועוזרת עם אור".
מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה מדהימה?
"אצל אמא בשישי. אני לא בלופ של כל המדינה עם המסעדות הכי טובות, כל הקולינריה שלי מסתכמת בארוחות אצל אמא. אני חובבת אורז, אפונה, זיתים מבושלים, וגם אוכל של אזכרות ובתי חולים. פעם באתי לבקר קרוב משפחה שאושפז ואכלתי לו את הפירה, זה עשה לי את זה".
מתי בפעם האחרונה פגשת חבר ילדות?
"בגלל שאני מופיעה ברחבי הארץ, מתברר שכולם חברי ילדותי. בכל הופעה בא אלי מישהו ואומר, 'הייתי איתך בגן, דודה שלי הניקה אותך' - את רובם אני לא מכירה, אבל זה תמיד נורא מרגש".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פריצה בחו"ל?
"בגיל 17, כשאהבתי את עפרה חזה ואמרתי איזה יופי לה. כשאני רואה את גל גדות אני לא חושבת על זה, מלבד 'איך לעזאזל היא עשתה את זה'. אני אוהבת את מה שאני עושה ומחוברת למדינת ישראל".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"לפני שנתיים ומשהו, כשעשיתי סרטון לחיל האוויר בחודש השמיני. הלבישו אותי בסרבל ונראיתי משהו, יש להם שם חוש הומור. בשירות הסדיר רציתי להיות בתיאטרון צה"ל או בלהקה צבאית, אבל לא הצלחתי להתקבל, אז הייתי מורה חיילת והדרכתי טיולים ברחבי הארץ. בתחילת השירות כל הזמן אמרתי לעצמי 'למה אני לא בלהקה צבאית או בתיאטרון צה"ל?', אבל מהרגע שהבנתי שזה לא יקרה, התאהבתי במראה של המדריכה עם נעלי ההרים. לא כל כך ידעתי דברים על עצים וחיות, ידעתי רק כמה אגדות, ועם זה עבדתי, אבל נהניתי מהתקופה הזאת. עכשיו אני לא זוכרת כלום".
מתי בפעם האחרונה הרגשת את השינוי שחולל קמפיין ME TOO?
"זה מאוד חם, ובכל רגע אני מרגישה את השינוי. זו פריזמה חדשה שהעולם מסתכל דרכה, וזה מבורך מבחינתי. יש פה צעקה של נשים שרוצות לצאת החוצה. אני מרגישה חלק מזה גם בקריירה שלי. אני כבר 20 שנה עושה משהו שנחשב גברי. היום לא מעט נשים עושות סטנד־אפ, אבל פעם זה היה בוטיקי והיית צריכה מאוד להצטיין כדי להצליח. בכלל, פריצה של נשים לתחומים גבריים זה משהו שמקדם נשים. אם את לא רואה משהו מול העיניים, את לא יכולה לחלום אותו".
השינוי שאת מדברת עליו בא לידי ביטוי גם בהומור שלך?
"ברור. פעם חשבתי שברגע שאת מתעסקת בהומור, אז כל המחסומים צריכים להיפתח ואת חייבת להיות הכי סבבה גם כשזה לא נעים לך, וגם כשמדברים על פורנו ועל סקס בצורה שלא מתאימה לי אני הייתי חייבת לצחוק. אז זה גם תהליך שעברתי. עולם הסטנד־אפ הוא עולם חופשי, ובתוך החופש הזה הייתי צריכה למצוא את עצמי. היום אני יודעת לומר על מה מתאים לי לדבר ולצחוק ועל מה לא".
הטרדות מיניות זה משהו שחווית?
"כמו לכל אישה היו לי חוויות שאפילו לא ידעתי שהן כאלו, כי באתי מעולם דתי והייתי מאוד תמימה. בתור חיילת מישהו נגע בי באוטובוס, ואפילו לא הבנתי מה זה. ובחוף הים היו כל מיני חוויות, שרק בדיעבד הבנתי כמה הן אסורות והן הטרדה. אז אפילו לא ידעתי שיש לזה שם".
מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?
"כל הזמן. לפני דקה ועוד דקה. אני תמיד מטופלת ומאוד אוהבת כל דבר, כל שיטת טיפול. אני תמיד אלך לנסות. זה מעניין אותי וכל הפייסבוק שלי מלא בפרסומות של קואוצ'ינג, מיינדפולנס וייעוץ רוחני. לקח לי הרבה שנים להגיע לטיפול, זה תהליך מאוד ארוך שיסתיים כשנמות, אבל אני ממליצה".
מתי בפעם האחרונה עלית על מטוס?
"טסתי לאמסטרדם לפני כמעט שלוש שנים. זו היתה נסיעה עם הקאמל קומדי קלאב, ושם גם גיליתי שאני בהיריון. עשיתי אלף בדיקות היריון, ובגלל שהייתי למודת ניסיון שזה לא תמיד חיובי גם כשיש שני פסים, אז בכל יום קניתי עוד בדיקות, על זה בזבזתי את כל הכסף שלי. רגע, חודשיים אחרי הלידה נסעתי עם יוסי ללונדון, וזו בעצם היתה הפעם האחרונה. אני מאוד רוצה לטוס שוב, אבל זה קשה. צריך להנדס את זה עכשיו עם אור, וגם די, כבר ראיתי את העולם, מה עוד יש לראות?"
מתי בפעם האחרונה היית בחדר לידה?
"לפני שנתיים. זה היה לילה מר ונמהר, שהתארך ל־40 אלף שעות. הגעתי לבית החולים בשלוש בצהריים ויצאתי 40 שנה אחרי. אין שם שעונים ואין כלום. מאז אני אוהבת לפתוח כל בוקר ככה, עם קפה ולידה. בנתונים הלידה היתה רגילה, אבל החוויה שלי היתה הכי מטורפת שעברתי עם עצמי. היא דרשה כל כך הרבה אנרגיות, להתגבר על פחדים, כוח רצון. לקח לי זמן להיכנס להיריון, עברתי שנה וחצי של טיפולים, וכל הזמן היתה לי אמונה שזה יקרה. החוסר ודאות הוא שהפריע לי. ניסיתי לראות בכל סיטואציה את הצד החיובי, זה עזר לי מאוד. למשל, אני זוכרת את עצמי הולכת לבדיקות, מתה לשמוע בשורה טובה ואומרים לי ש'הרירית שלך נהדרת, יפהפייה', ואני כזה 'אוקיי, תודה'".
מתי בפעם האחרונה בילית עם אור?
"עכשיו. אני מבלה איתו כמעט כל אחר הצהריים, והאמת שזה הולך ונהיה כיף יותר, כי הוא מתהווה לי מול העיניים והופך לבן אדם שצוחק, שמצחיק, שכיף להיות איתו. אני משתדלת כל יום לעשות איתו משהו אחר - ים, ג'ימבורי, חוג, אבל כל דבר מעניין אותו, אז גם הוצאת כביסה מהמכונה יכולה לסגור לנו אחר הצהריים. רק לאחרונה מתחיל ליפול לי האסימון של כובד הדבר הזה שנקרא אמא. יש פה מישהו שאני אחראית עליו, לשלומו, לחייו, לאושר שלו, וכל דבר בסיפור הזה מרגש אותי מאוד. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, כי כשאני רק מתחילה אני מייד בוכה, וזה לא לעניין שילד בן שנתיים מרגיע את אמא שלו".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"כאמור, אני בכיינית גדולה מאוד. הרבה דברים מפעילים אותי. ב'TOY' של נטע ברזילי אני בוכה, בפרסומות, וכל קטע של אמא ובן או בת מאוד מרגש אותי. כל מחווה שעושים לי, כל דבר שמגיע מהלב, אני שם. אנשים לפעמים לא מבינים, כי בגלל שאני סטנדאפיסטית זה כאילו אני קשוחה, אבל אצלי הכל חשוף ושקוף, אז גם הבכי והצחוק זה מגיע ממש מיידי כזה. אני לא צריכה הרבה כדי לנזול".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"מזמן. אני באה מבית דתי ועשיתי המון תפילות בחיי וגם התחמקתי מהמון תפילות בחיי, ותפילה רגילה כזאת של בית כנסת לא עשיתי הרבה זמן. מבחוץ אפשר לחשוב שיצאתי בשאלה, אבל מבחינתי זה היה תהליך מאוד ארוך של פייד אאוט מהעולם הזה. מאז שיש לי ילד אמנם התחלתי לחבק את החגים מחדש, אז אני מאוד אוהבת את ט"ו בשבט, אבל אורח החיים שלי חילוני לגמרי. גדלתי במשפחת 'בני עקיבא' כזאת, שבת זה שבת, קידוש זה קידוש. הכללים היו מאוד ברורים, אבל כן היינו הולכים להצגות וצורכים תרבות. היום אני החילונית היחידה במשפחה, כל האחים שלי וההורים דתיים, ואנחנו מסתדרים מצוין, בעיקר בשבת כששוכחים להדליק מזגן. מזל שאני שם".
מתי בפעם הראשונה עשית סטנד־אפ?
"ב־2004, בריאליטי 'האקדמיה לצחוק'. הגעתי לתוכנית אחרי שלמדתי משחק, ואז עשיתי המון אודישנים, רציתי להיות בתיאטרון ולשחק בסדרות, ושלוש שנים לא הצליח לי. היו לי תפקידים קומיים גם בלימודים, אבל לעמוד ולתת פאנצ'ים על במה לא עשיתי, עד ההצעה של 'האקדמיה'. הייתי בת 26, וחשבתי שאני מאוד זקנה. אמרתי לעצמי ש'אם זה לא יצליח, לכי לעבוד בבנק ודי', וניגשתי לזה בכל הכוח. זה היה ריאליטי עם מגורים סטייל 'האח הגדול', אבל זה עשה לי רק טוב. לא עשיתי סטנד־אפ מייד אחרי זה, זה היה מסע ארוך, ובשש השנים האחרונות זה כל מה שאני עושה. פעם רציתי לשחק ב'שלוש אחיות' של צ'כוב, והיום אני לא יכולה לחשוב על זה בכלל. אני יכולה להיות סוניה ברוסיה? לקח לי זמן להבין שיש לי בידיים את מה שאני רוצה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו