אי-שם באמצע שנות ה-90 פיקדתי על מוצב הבופור ברצועת הביטחון בלבנון. עמדנו באותה תקופה בכוננות מוגברת מול חיזבאללה, מנותקים שבועות מאספקת מזון, בשל התרעה על מטענים שבעטיה לא נכנסו אלינו שיירות. לפנות בוקר יצר איתי קשר סרן עופר וינטר, אז מפקד פלגה ביחידת מגלן.
"אני מגיע מוסק כדי לתגבר אתכם, האם אתה צריך שאביא משהו?", שאל אותי עופר. עניתי בתמציתיות: "שניצלים וסיגריות, לאו דווקא בסדר הזה..."
עם רדת החשיכה הגיח מסוק אנפה מעל המוצב. כמפקד כוח ההנחתה נדרשתי להעביר לטייס אימות לנחיתה, אולם ביקשתי ממנו שיעביר לי בקשר את מפקד כוח מגלן, את עופר. "יש עליך את מה שביקשתי?", שאלתי אותו. הייתי מוכן ללכת עד הסוף ולא להנחית את המסוק אם האספקה הזו לא הייתה עליו... "חיובי חיובי", ענה לי עופר, ומאז נשארנו חברים טובים. הוא התפתח בגבעתי, אני בחטיבה 7. מהסיגריות אגב נפטרנו די מהר...
עופר וינטר אף פעם לא היה קצין שגרתי. תמיד היה בחוד החנית, פשוטו כמשמעו. תמיד עם הלוחמים, אף פעם לא דאג לעצמו, וגם לא עסק יתר על המידה בפיתוח יחסי חיבה עם הדרג הבכיר. המשימה והפקודים תמיד היו בראש מעייניו, וזה ניצח והביא אותו לגדולה בכל פעם בה נדרש להוביל אנשים אל מול פני אויב.
התכונות האלו הן חיוניות למפקד לוחם בשדה, אך במציאות של היום, בשלב מסוים הן מהוות אבן נגף. מפקד כמו עופר, שנותן גיבוי לפקודיו תחת המסר: "אני אוהב אותך וסומך עליך, צא לדרך ותעשה מה שאתה מאמין בו" , בשלב מסוים הופך להיות לא נוח למערכת הצבאית, ההיררכית, ובדגש על הדרג הבכיר ביותר בארגון.
עופר הוא מסוג האנשים שאינו מהסס לעשות מה שהוא מבין, בהינתן סיטואציה בשטח בה הוא צריך לקבל החלטה קשה, לא סימפטית, שדורשת התעמתות עם בכירים. הוא מוכן ללכת עם האמת שלו גם אם זה אומר שהוא ישלם על כך מחיר כבד. כך הוא פירק באש כבדה את רפיח במרדף נוכח חטיפתו של הדר גולדין במבצע "צוק איתן". הוא עשה זאת "בלי לראות בעיניים" כמו שאומרים אצלנו בחבר'ה, הוא עשה זאת כי כך צריך לנהוג כאשר נחטף לך לוחם. אתה לא חושב ברגעים האלה על הפצ"ר ולא על האג. אתה עושה כל מה שאתה יכול כדי לעצור את החטיפה. אין הרבה שהיו פועלים בעוצמה כזו וברוח הזו.
כך הוא נהג בפרשת לירן חג'בי, מג"ד צבר המצטיין, שהודח מצה"ל על קשר רומנטי עם פקודה שלו. עופר גיבה את חג'בי, שהוביל לוחמים במופת במהלך מבצע צוק איתן. בגין הגיבוי הזה, עופר הסתבך והתלכלך - את זה המערכת הצבאית לא מקבלת בעידן הנוכחי. היא מעדיפה אמת טהרנית על פני אמת של לוחם. היא מחפשת ניקיון, למרות שבשדה אף פעם לא באמת הכל נקי.
"אינו מהסס". עופר וינטר כשהיה מפקד דובדבן
קציני שדה הם לא מלאכים. המציאות בה הם פועלים היא מסובכת, ודורשת החלטות קשות, לא נעימות, לפעמים מגעילות. יש מפקדים שנמנעים מההחלטות האלו ולא מתלכלכים. עופר הוא לא כזה, ומכאן שהסיכוי בו היה זוכה לתפקיד בצמרת הארגונית של צה"ל הוא קלוש. עופר הוא פקוד לא נוח, ובמערכת הצה"לית (וגם המדינית, אגב) מחפשים אנשים נוחים, נעימים. מחפשים הרמוניה.
יש הרבה סיבות לפרשנות מדוע עופר וינטר לא יפקד על אוגדה סדירה. ההשערה שלי היא פשוטה: הוא לא נוח לצמרת הארגונית של צה"ל בעידן הנוכחי, וכיוון שכך, ניתן רק לדמיין שבדיון השיבוצים שהתנהל אצל הרמטכ"ל - עופר לא קיבל תמיכה רחבה לקידום.
עם זאת, חשוב לומר שעופר, במידה ויפרוש, מסיים את שירותו כתת-אלוף. זו דרגה בכירה מכובדת ביותר. הוא יסיים שירות אחרי שהוביל אנשים, חינך, גיבה והשפיע. צה"ל האמין בו, ונתן בידיו הרבה עוצמה - זוהי זכות אדירה. הוא תרם וגם נתרם. ולכן, לא נכון להחמיר יתר על המידה עם תוצאות הדיון הנוכחי. בסוף תמיד יש מתמודדים שלא זוכים, ואף פעם זה לא נעים.
התסכול האפשרי הוא ברור מאליו, אך למרות זאת, עופר היקר, אם תפשוט את המדים מחכה לך עולם מופלא באזרחות, עם אתגרים לא פחות, ואולי אף יותר דרמטיים. אנשים מוכשרים כמוך נדרשים בעת הזו בכל סוג של עשייה. קח את מה שצברת, עשית זאת בגבורה, וצא לדרך חדשה ואופטימית. הצבא שלנו הוא חשוב ויקר, אך יש עוד הרבה דברים לעשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו