בשם הבת

שנתיים וחצי חלפו מאז יום שלישי ההוא, שטלטל את משפחת אלמו והחריב את חייה. היום הארור שבו החליטה הבת מאיה, שחגגה רק ארבעה חודשים קודם לכן את יום הולדתה ה־13, לשים קץ לחייה, כשהיא מושפלת וכואבת ולא יכולה עוד לספוג ולהכיל. 

באותו בוקר היתה אמורה מאיה, תלמידת כיתה ח' בחטיבת הביניים שז"ר בכפר סבא, להצטרף לטיול השנתי של בני שכבתה, שלו חיכתה בכיליון עיניים. במסגרת ההכנות ליציאה היא אף השאירה הודעה קולית נרגשת למחנכת שאותה אהבה, ובה ביקשה שתשאיל לה תיק קטן לצורכי הטיול. המחנכת רשמה לה: "בואי. נסתדר".

"אחרי שנים של חרמות, השעיות, עונשים - זה היה הטיול השנתי הראשון שנותנים לה לצאת אליו", אומרים ההורים אורית וגלעד בדמעות. "והיא כל כך התרגשה לקראתו. הרגישה סוף סוף חלק, שייכת, כמו כולם".

מאיה שמחה מאוד על המסרון מהמחנכת. אלא שמכאן והלאה, שום דבר כבר לא הסתדר. בגלל שרשרת עיכובים הגיעה הנערה אל בית הספר באיחור, וראתה את האוטובוס נוסע, עם חבריה לכיתה ועם המחנכת. אף אחת מחברותיה לא ענתה לה כשניסתה להתקשר ולעכב את היציאה, כדי שתספיק להצטרף, וגם המחנכת לא ענתה. מאיה הרגישה שלאיש לא היה אכפת שהיא נותרה מאחור. 

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה היא חשה שמולה חומה בצורה של אדישות, התעמרות, דחייה ועלבון. אבל הפעם, בניגוד לחוויות קשות קודמות שצברה כילדה אתיופית יחידה בכיתות שבהן למדה - נפשה לא עמדה עוד בכאב. 

כששבה לביתה, הניחה את תרמיל הנסיעה המיותם על הרצפה, נכנסה בשקט לחדרה, כרכה סביב צווארה את חגורת הבד הלבנה ששלפה מחלוק הרחצה שלה, קשרה אותה למעקה העליון של מיטת הקומתיים - וקפצה. כעבור זמן קצר מצא אותה אחיה ללא רוח חיים.

"מיטת הקומתיים בחדר שלה תמיד היתה מתנדנדת, ודווקא באותו יום, היתה חזקה ולא נפלה", אומרת אורית. "אם היתה נופלת, אולי מאיה היתה היום בחיים".

עכשיו מגישים ההורים תביעת פיצויים בסך 9 מיליון שקלים נגד עיריית כפר סבא ומשרד החינוך. הם טוענים לרשלנות באי מתן הטיפול למאיה, הפקרת שלומה, אי מתן טיפול רגשי, התעלמות ממצוקותיה, ועוד. סכום התביעה מתחלק בין נזקים מיוחדים דוגמת קבורה, מצבה, אזכרה, הנצחה ועוד, הכאב והסבל שעברה הנערה, אובדן השתכרות שלה, הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות, ועוד.

"אנחנו כהורים לא ראינו את הכתובת על הקיר, שעבור מערכת החינוך היתה ברורה וזועקת", הם אומרים. "הרשלנות שלהם, שכרכה את החגורה סביב הצוואר של מאיה, באה אחרי שנים של התעלמות ממצוקה חברתית שבה היתה נתונה, והנורות שדלקו כל השנים היו חזקות.

"אנחנו פה כדי להכריח את האשמים לעמוד מולנו בבית המשפט, להסתכל לנו בעיניים, ולקחת אחריות. מה שלא עשו עד כה. משרד החינוך ובית הספר, שלא נתנו לה סיכוי להצליח, חנקו כל ניצוץ שבה, כל שמחה - הם אלה שהיו גם המוציאים להורג.

"מבחינתנו, כתב התביעה הוא הניסיון האחרון להסתכל להם בפנים ולהכריח אותם לקחת אחריות. עד כה, אף אחד לא נשא באחריות. למעט ניסיונות להעביר את האחריות אלינו - אף אחד לא בא באמת ואמר, 'מתנצל. כשלנו'".

בני הזוג אלמו נפגשו לפני 24 שנים במרכז קליטה בצפת. גלעד (48) עלה ב־1983 ברגל מאתיופיה דרך סודאן. "את סודאן שרדנו", הוא נאנח, "אבל את בתי הספר בכפר סבא לא". אורית (40) עלתה ב־1992. הם התאהבו, וכעבור שנה עברו להתגורר בכפר סבא, בהחלטה לבנות משפחה ועתיד משותף. הוא מצא עבודה כנהג של רכב הסעות תלמידים, והיא כסייעת בגן ילדים.

אנחנו נפגשים בדירה השכורה החדשה שלהם במרכז כפר סבא, שאליה עברו משכונת יוספטל בעיר, חצי שנה אחרי הטרגדיה. "פשוט לא יכולנו להיות בבית ההוא, ולא בסביבה", מסבירה אורית, אישה קטנת ממדים, שהאצילות והעוצמה שהיא מקרינה לא מצליחות להסתיר את הכאב העצום שלא מרפה ממנה.

לצידה, על כיסא עץ, יושב גלעד. שפוף רוב הזמן, מרוחק ומכונס בעצמו. לא מבין איך החמיץ את מצוקת בתו, באיזו נקודה היה יכול להציל את חייה. "אני לא מצליח להבין איפה הכל השתבש, ולא מצליח. איך זה קרה?" יאמר שוב ושוב לאורך הראיון.

נוסף על שינוי מקום המגורים, הם הוסיפו שם שני לשמם המקורי. גלעד הוסיף את השם אלעד, ואורית את השם אִילַה. "אומרים שמי שמשנה את השם משנה את המזל", אומר גלעד. "מרוב תסכול ניסינו הכל. לפעמים אדם מרגיש שהוא חייב לעשות משהו, לא משנה מה".

חמשת ילדיהם גרים איתם בבית: בני 23, 21, 18, 11 ו-4 . בצילומים שאורית מראה לי, מאיה נראית ילדה כובשת, יפה וחייכנית.

"היא היתה מדהימה", אומר האב בחיוך כבוי. "שמחה, עם הרבה אנרגיות, אהבה לרקוד ולשיר וחלמה להיות כמו ביונסה. היא אהבה להצחיק ולעשות הצגות, והביאה הרבה אור ושמחה לחיים בבית ולאנשים שהכירו אותה. בכל טקס בבית הספר היא היתה עולה על הבמה, ואלה היו רגעים שבהם היתה מאושרת".

הם מקפידים לציין שמאיה היתה "בהירה יותר, כמו תימנייה. היא לא רצתה להראות שהיא ממוצא אתיופי, למרות שתמיד היתה האתיופית היחידה בכיתה. בגלל זה היה קל לתלמידים להציק לה, והיא ניסתה לחפות על זה בבולטות, בלהיות 'הליצנית של הכיתה', כמו שאמרה אחת החברות שלה אחרי מותה.

"היה לה הרבה כישרון לשפות ולחיקויים. בערבי שבת היו בבית הרבה צחוקים בזכותה. בלימודים, גם כשלא ממש השקיעה, היו לה ציונים טובים".

"אהבה לרקוד ולשיר וחלמה להיות כמו ביונסה". מאיה ברגע מאושר

אבל כל הצחוק והשמחה חיפו על עננה כבדה, שליוותה את הילדה ללא מנוח: התחושה שספגה בבית הספר, שהיא שונה, לא מקובלת, "בעייתית" ו"מופרעת". ביום הולדתה ה־13, שום תלמיד מבית הספר - למעט חברה צדיקה אחת - לא טרח לבוא לחגוג איתה. כשהתייצבה למדורת ל"ג בעומר, מצוידת בתפוחי אדמה ובבקבוק שתייה, כפי שהתבקשה להביא, גילתה לתדהמתה שחבריה לכיתה שינו את מיקום המסיבה, מאחורי גבה.

"אני הסעתי אותה, והייתי המומה כשגילינו שהמדורה לא מתקיימת שם. מאיה התקשרה מחברה לחברה, כדי לברר היכן המקום החדש. כשהיא דיברה עם חברה טובה שלה, לקחתי ממנה את הטלפון ואמרתי לחברה: 'ככה מתנהגת חברה טובה? יותר פשוט להגיד 'לא רוצים אותך איתנו במדורה'".

את כל העלבונות ספגה מאיה בשקט. "לפני יום הולדתה ה־12 היא מאוד התרגשה, והזמינה חברות לחגוג איתה בקניון", מספרת אורית. "רק אחת באה. הרגשתי את ההשפלה והכאב שהיא חשה. כמו תמיד, אמרנו שנחגוג יחד, ושלא תתייחס. היא תמיד היתה אומרת, 'אני לעולם לא אתן לאף אחד להפוך אותי לפחותה. אבל איך אפשר לא להתייחס? זה שובר".

לדברי האם, גם סגל ההוראה לא הקל את מצוקתה של הילדה. "לא אשכח איך, באחד המפגשים עם היועצת, היא אמרה למאיה, בנוכחותי: 'את יודעת, עם ההתנהגות שלך אף בית ספר לא יקבל אותך'. להגיד משפט כזה לילדה, במקום לחבק אותה ולנסות להבין מאיפה הניסיון להצחיק את כולם, מאיפה כל ה'הפרעות' שלה מגיעות, כמו שאנשי חינוך מקצועיים אמורים לעשות במצבים כאלה - זה נורא.

"באותו רגע ראיתי את מאיה מובסת, חלשה. היא אמרה ליועצת שהיא יודעת שהיא לא בסדר, ושזה משהו שגדול וחזק ממנה. אבל היא גם אמרה: 'אני רוצה שיתייחסו אלי, שיבינו אותי'. פשוט נקרעתי מהילדה שלי.

"במהלך חצי השנה האחרונה לחייה הוזמנתי לבית הספר לפחות 50 פעם, כמעט מדי יום או יומיים. אי אפשר לתאר את זה. ועדיין, מאיה היתה מסתירה ממני את החוויות הקשות שעברה. כאילו ניסתה להגן עלינו, שלא נכאב. היא סחבה את זה לבד.

"הילדה זעקה לעזרה, ואף אחד מהילדים בכיתה לא שם לב, לא מתריע? למה החברות שלה, שהיא אהבה כל כך, לא סיפרו לנו? ואיפה פה בית הספר? אם רק היו מזהירים, לא היינו נותנים לה להיות רגע אחד לבד", אורית מוחה דמעה.

"על הפרעה והצגות שמאיה עשתה, או איחורים, היה לכל הצוותים שם זמן לכתוב מכתבים ולטרטר את כולנו. אבל להתריע בעניין של פגיעה עצמית, ואולי להציל את הילדה שלי - לזה לא היה להם זמן. הם רצו רק שיהיה שקט, והיא רק רצתה להראות שהיא יכולה ולהרגיש מקובלת. בסוף הם גברו עליה והשתיקו אותה לנצח".

בדו"חות של משרד החינוך, שהגיעו לידי המשפחה, מתוארות אצל מאיה מכיתה א' "בעיות התאקלמות". "היו לה בעיות מתמשכות, שמלכתחילה לא טופלו כראוי", אומר גלעד. "לפני שנכנסה לחטיבה היא עברה אבחון. ביקשו מאיתנו למסור טפסים לשירות הפסיכולוגי, ולא עשו עם זה כלום.

"לא היתה לנו כתובת, לא היה ממי לקבל סיוע. היינו אבודים. היא קיבלה ריטלין מכיתה ד', אז למה לא נתנו לה את כל הסיוע שהיא היתה אמורה לקבל? למשל, כיתה קטנה, תגבורים, זמן נוסף שמגיע לה לבחינות? איפה הגורם המגשר, שאמור להבין את הקשיים שמאפיינים ילדים של בני העדה? ומה שעצוב זה שעוד באו ואמרו לה, 'את לא תצליחי'. משרד החינוך והמערכת הבית־ספרית כשלו פה".

•  •  •​

לדברי אורית, מאיה סבלה במיוחד משתי בנות בבית ספרה, שהציקו לה והשפילו אותה לעיני התלמידים האחרים. "שתי הבנות האלו היו רבות איתה בכל שני וחמישי. היא היתה חוזרת הביתה עם כתמים וסימנים בגוף, בגלל שהן היו מרביצות לה. ואיכשהו, תמיד, היא היתה מושעית למחרת, והבנות שהחלו במריבה לא רק שלא היו מטופלות, הן היו באות לבית הספר כרגיל.

"ביקשתי מהמורה ומהמנהל שלא ישימו אותן באותה כיתה. לא היה אכפת לנו שמאיה היא זאת שתעבור כיתה. לה לא היה טוב שם, והיא רצתה לעבור בית ספר. אבל לא נתנו לה, למרות שהאופציה היתה קיימת ואפשרית.

"המחנכת וכולם ידעו על ההצקות שמאיה עברה, ולא עשו שום דבר כדי שהן ייפסקו. ומי שילמה תמיד את המחיר ונענשה? הבת שלי בלבד, לא הגורם שהצית את כל הבלאגן. בכל יום כמעט היו מוצאים סיבות להעניש את מאיה, בלי סוף". 

משפחת אלמו לפני כעשר שנים. מימין: מיטל, אורית, מלי, נתן, גלעד, מאיה ואבי

כאן מרימה אורית לראשונה את קולה השקט והעדין. "כבת העדה האתיופית את לא רוצה לעשות רעש, לא רוצה להתנגד למערכת ולצאת נגד הצוות של בית הספר. הייתי אומרת למאיה, 'תנסי, תשתדלי, תבליגי', והיא היתה עונה: 'אמא, את מאמינה להם ולא לי'. מייד הייתי אומרת לה שקודם כל, אני מאמינה לה. שאני גאה בה שהיא הילדה שלי, ושאני עומדת מאחוריה בהכל.

"אבל מה כבר יכולתי לעשות מול צוות חינוכי אטום כל כך, שמתלונן שוב ושוב שהיא מפריעה, מתחצפת ולא מקשיבה? לא רציתי שיסמנו אותנו, או שיתייחסו אלינו באנטי.

"באחת הפעמים הלכתי איתה ליועצת של החטיבה. מצאתי את עצמי יושבת ושומעת אותה מטיחה האשמות במאיה. היא לא נתנה לה הזדמנות לומר את הגרסה שלה, רק תקפה אותה שוב ושוב".

לא חששת שבשלב מסוים היא עלולה לפגוע בעצמה?

"בין זה לבין חשש שהילדה שלך תתאבד? מי חשב על זה? מאיה היתה ילדה דעתנית, חזקה, שאומרת כל מה שהיא חושבת ושחולמת חלומות גדולים. אני בסך הכל אמא, לא פסיכולוגית. הם היו אמורים לעזור לה ולתת לנו את ההדרכה.

"התלמידים בווטסאפ הקבוצתי לא דיווחו ולא עדכנו את הצוותים החינוכיים בבית הספר בזמן אמת, וכעסתי עליהם. כי אם החברות שלה היו מספרות לי או מזהירות, היינו יכולים לטפל בזה בהתאם".

גלעד: "את קולטת שמכיתה א' ועד לשנה האחרונה בחייה, מאיה לא יצאה לטיול שנתי? אף פעם".

אורית: "פעם אחת אישרו לה לצאת לסיור, כשהדרישה היתה שאני אתלווה אליה. לקחתי יום חופש מיוחד מהעבודה. היה לה כל כך טוב, היא היתה מאושרת. היא הרגישה לראשונה שיש לה גב, שלא יפגעו בה ולא יציקו לה".

יום הטיול, 24 בנובמבר 2015, צרוב היטב בזיכרונם. הם משחזרים אותו בדייקנות, כמו חוששים לפספס פרט. באותו בוקר התעוררה מאיה בשעה 5 לפנות בוקר, מוקדם בהרבה מהרגיל, ונטלה כדור ריטלין, "כדי ששום דבר לא יהרוס את הטיול", כמו שאמרה מאיה. בחדר השני ישן הבן הגדול אבי, שהיה אז בחופשת מחלה מהצבא.

"מאיה היתה במצב רוח מצוין, הכנתי לה את הטוסט שהיא תמיד אהבה", מספרת אורית. בערך בשעה 6:30 היא השאירה הודעה קולית למחנכת שלה ושאלה אם יש לה תיק קטן להשאיל לה, למרות שבבית שלנו, במגירה של המיטה, היו הרבה תיקים. עד כדי כך היא התרגשה. לילה קודם היא עוד דיברה עם חברה, והן חילקו ביניהן דברים לטיול, מי תביא משחת שיניים ומי בקבוק שמפו". 

ואז החלו לצוץ התקלות הבלתי צפויות. "עמדנו לצאת, וגילינו שגלעד נעל את הדלת מבחוץ. המפתח הרזרבי של הבית נשאר בתוך האוטו שלי. זה דבר שלא קרה לי מעולם. הייתי צריכה לזרוק את המפתח של האוטו למישהו, והוא פתח לנו את הדלת. כשיצאנו לדרך, נתקענו בפקקים של הבוקר בעיר. נסעתי במהירות, עשיתי קיצור דרך, אבל כשהגענו לרחוב של בית הספר, ראינו את האוטובוס נוסע.

"פספסנו אותו ממש בקצת, רק שלוש מכוניות הפרידו בינינו. התקשרתי למורה שלה שוב ושוב, וגם מאיה התקשרה לחברות שלה, שעל האוטובוס, כדי שיעצרו אותו. אבל אף אחת לא ענתה. רק מאוחר יותר ראיתי בטלפון שלי חמש שיחות שלא נענו מהמחנכת, היא כנראה חיפשה אותי לפני שהם יצאו.

"ראיתי את האכזבה וההשפלה בעיניים שלה, היא ממש נחנקה מדמעות. אמרתי לה, 'אל תדאגי, ניסע אחרי האוטובוס, נתפוס אותו בהזדמנות הראשונה - ותעלי עליו'. אבל היא לא הסכימה. אמרה, ''אמא, תעזבי, הן לא חיכו לי, הן לא רוצות אותי - אז גם אני לא רוצה אותן. למה שתיקחי אותי אחרי שהשאירו אותי ככה לבד? הרי ידעו שאני באה'. 

"ואז היא פשוט התעקשה לחזור הביתה, שלא אעשה לה בושות. ניסיתי לעודד אותה ולומר לה שבערב נלך שתינו לבלות בקניון. הסכמתי שהיא תחזור הביתה, וצלצלתי לגלעד, שהיה בסביבה, שייקח אותה. על הרגע הזה אני אתחרט עד יומי האחרון". 

האב גלעד עבר במקרה ליד בית הספר, במסגרת עבודתו, וראה גם הוא את האוטובוס המתרחק. הוא החזיר את מאיה הביתה, ואילו אורית המשיכה בדרכה לבדיקה רפואית שנקבעה לה בבית החולים מאיר.

"משהו בי, בלב של אמא, הרגיש לא רגוע. סיימתי את הבדיקה בתחושת פחד נוראית, מין צמרמורות וקור. שאלתי את האחות אם היא נתנה לי חומר כלשהו שגורם לקור, והיא אמרה שלא.

"בשעה 9:45 סיימתי את הבדיקה ואמרתי לעצמי שאין טעם שאחזור כבר הביתה, ובמקום זה הקדמתי להגיע למשמרת שלי בגן. התקשרתי לגלעד שוב ושוב, לבדוק מה שלום מאיה. הוא סיפר לי שהיא לקחה כוס מים מהמטבח והלכה לחדר שלה".

"בשלב מסוים ירדתי למטה לסדר משהו באוטו", מספר האב. "פתאום שמעתי את הבן הבכור שלי צורח מהחלון, 'אבא, בוא מהר, מאיה התאבדה'.

"היתה לי צמרמורת. עליתי מייד, וראיתי אותה לא נושמת. הבן שלי היה בהלם. הורדתי ממנה את החגורה של החלוק והשכבתי אותה על הרצפה. התחלתי לנסות להעיר אותה, צעקתי לה שתקום, שתפקח את העיניים. במקביל התקשרנו למד"א, והסבירו לנו בטלפון איך לבצע בה החייאה. 

"ניסינו להציל אותה. התפללתי שהיא תצא מזה, כל אפשרות אחרת לא היתה אופציה.

"אחרי 11 דקות הגיע האמבולנס. הפרמדיקים בדקו אותה וניסו לעשות החייאה. לא האמנתי שהיא לא בחיים. הסתכלתי עליה ואמרתי, איך יכול להיות שהנשמה ככה יצאה ממנה?"

"בשעה 11:25 אני רואה בנייד שלי חמש שיחות שלא נענו מגלעד", משחזרת אורית והדמעות זולגות על לחייה. "התקשרתי אליו בחזרה, ואני שומעת אותו מתנשם בכבדות, אומר לי: 'מאיה התאבדה'.

"טסתי מייד הביתה, להציל את הילדה שלי. הדרך ארכה אולי עשר דקות, אבל נראתה כמו נצח. כשהגעתי לבית, המשטרה כבר היתה שם, והאמבולנס הגיע ביחד איתי. לא נתנו לי לעלות למעלה, לראות אותה.

"העבירו אותה לבית החולים מאיר, ואני נסעתי אחריהם. ידעתי שהיא כבר לא בחיים. בבית החולים נכנסתי לחדר הטיפול הנמרץ וראיתי אותה שם. היא היתה יפה כמו תמיד, רק הצוואר שלה היה נפוח ושחור. נזכרתי איך היא היתה אומרת לי, 'אמא, למה כולם מסתכלים עלי? זה בגלל שאני אתיופית?' ותמיד עניתי לה: 'זה בגלל שאת יפה'.

"מאיה לא השאירה מכתב, לא הסבירה. על המחשב שלה, שהיה פתוח בחדר, לא היה רשום כלום.

"לפעמים אני נזכרת איך הייתי מגיבה פעם כשהייתי קוראת בעיתונים על ילדים שהתאבדו. תמיד הייתי מפנה אצבע מאשימה כלפי ההורים, שלא עשו די כדי למנוע את זה. היום, כשאני זאת שכותבים על הבת שלה שהתאבדה, אני מבינה עד כמה הדברים מורכבים. עד כמה היא היתה במצוקה, ואנחנו לא ידענו כלום. שום דבר לא הצביע שמשהו כל כך נורא עומד לנחות עלינו".

•  •  •​

כתב התביעה, שהוגש על ידי עו"ד ענת גינזבורג ("כדי שלא תהיה מאיה מספר 2", אומר האב), הוא גם כתב אישום של בני העדה האתיופית נגד החברה הישראלית. "התאבדותה של מאיה משקפת את סיפורה הקשה והעצוב של העדה האתיופית בישראל", נכתב בו. "החברה הישראלית הפכה את יוצאי אתיופיה לאזרחים סוג ב', בגדר אוכלוסייה שקופה, שהמדינה לא השכילה להכילה ולשלבה".

בתביעה מגוללים ההורים את סיפורה הקשה של מאיה ואת מסכת הייסורים שעברה בשנותיה הקצרות. כבר בכיתה א' בבית הספר היסודי בפתח תקווה היא סבלה מקשיי לימודים ומקשיים חברתיים. בכיתה ב' היא עברה ללמוד בבית הספר "רמז" בכפר סבא, וגם שם דוּוח על פערים לימודים משמעותיים - קשיי ישיבה במקום וחוסר ריכוז, לצד דיווח על "תלמידה נבונה בעלת מוטיבציה גבוהה ללמידה ויכולות גבוהות".

בכיתה ג' מדוּוח לראשונה בדו"ח של בית הספר על מחשבות אובדניות. מאיה הגיעה לחדר המיון בבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה", אחרי שיועצת בית הספר כתבה בתיקה האישי: "יש כנראה בעיית קשב וריכוז, אבל יש גם בעיית התנהגות, אלימות מילולית, ולאחרונה מחשבות אובדניות". מאיה מנתה בפני היועצת דרכי התאבדות: "ליפול מתהום, לקפוץ מצוק או לקחת רובה ולירות בראש".

בגיל 12 היא שוב הגיעה כמקרה דחוף ל"שלוותה", בעקבות אמירות אובדניות ומעשים מסוכנים, ובהם כריכת כבל טלוויזיה סביב הצוואר. הפסיכיאטר בבית החולים כתב, בין השאר: "מצב הרוח היה ירוד... מספרת על עומס רגשי רב בבית הספר, בעיות חברתיות, ילדה שהסיתה חברות אחרות נגדה, ועוד". לאחר בדיקה במקום, היא שוחררה לביתה. 

בכיתה ז' עברה מאיה ללמוד בחטיבת הביניים שז"ר בכפר סבא, והמורים דיווחו על קשיים בכל המישורים. "מוריה ראו בה שעיר לעזאזל. מאיה היתה מנודה חברתית, אך לא זכתה להתייחסות ו/או לטיפול ממערכת החינוך בגין קשייה. נהפוך הוא - היא הושעתה מבית הספר חדשות לבקרים, ספגה עונשים ותלונות, והפכה לשק חבטות של המורים", נטען בתביעה. 

על הבוקר שבו הושארה מאחור על ידי אוטובוס הטיול נכתב: "אירוע זה היווה חוליה בשרשרת סבלה ומצוקותיה של מאיה במערכת החינוך, והיה הלכה למעשה הקש ששבר את גב הגמל. גם לאחר שהודיעו לבית הספר על התאבדותה, המשיכו התלמידים בטיול השנתי... לא ייאמן כי יסופר".

כתב התביעה מזכיר שלל סימנים מוקדמים, שהיו אמורים להדליק בסביבתה החינוכית של מאיה נורה אדומה על כוונתה לפגוע בעצמה. "לאחר מותה התברר כי מאיה שלחה במשך תקופה הודעות לחבריה בווטסאפ הכיתתי על כך שברצונה לשים קץ לחייה, וכי מידע לגבי ההודעות נמסר ליועצת בית הספר, שלא עשתה דבר ואף לא יידעה על כך את הוריה. 

"כמו כן, התברר לאחר מותה כי מאיה נראתה בבית הספר עם מחטים ביד, כשהיא דוקרת את עצמה. תלמידות בכיתתה סיפרו כי הן פנו ליועצת, וזו הבטיחה ש'תטפל בזה'. לא רק שהיא לא טיפלה - אלא שאף לא יידעה על כך את ההורים". 

עו"ד ענת גינזבורג // צילום: אמיר יהל

עוד נאמר בתביעה כי חקירת משרד החינוך לאחר מותה של מאיה היא בגדר "החתול שומר על השמנת". בית הספר סירב להעביר להורים את התיק האישי של מאיה באמתלה של "צנעת הפרט", למרות שמדובר בקטינה שאינה כבר בין החיים. החומר הגיע לידיהם רק בעקבות פנייתה של עו"ד גינזבורג למבקר המדינה. לדבריה, גם עתה חלק מהמסמכים שבידיהם הם חלקיים, משמיטים ומעלימים מידע, שלדברי ההורים "עשוי להפליל אותם ואת התנהלותם הפושעת".

התביעה מותחת ביקורת קשה על בתי הספר שבהם למדה מאיה. "כל המעיין בדו"ח הביקורת, סומרות שערותיו נוכח התנערותה של מערכת החינוך בישראל מילדה אתיופית, היחידה בכיתתה, והפיכתה לשק חבטות. לא רק שלא טופלה כנדרש וכמתחייב, אלא שהפכה לשעיר לעזאזל. הכתובת היתה על הקיר, אך מערכת החינוך כשלה והתרשלה בעניינה של מאיה קשות, ואת המחיר שילמו מאיה ז"ל ומשפחתה". 

רק משקיבלו ההורים את התיק האישי של בתם, התברר להם כי בשנת 2014 איימה מאיה לשים קץ לחייה. זו גם היתה הפעם הראשונה שבה נחשפו ההורים לתכתובות ווטסאפ שהוצאו מהטלפון הנייד של מאיה לאחר מותה. "נדהמנו לגלות את מה שכל התלמידים בכיתה כבר ידעו, כי זה פורסם בווטסאפ הכיתתי". 

מהצילומים הנלווים לתביעה עולות תכתובות נואשות הזועקות לעזרה, שבהן מציינת מאיה במפורש כי בכוונתה להתאבד. שלושה חודשים לפני ששמה קץ לחייה היא כתבה בווטסאפ הקבוצתי של הכיתה: "כוסעמקק של היום הזה והחיים האלווו, בא לי למותתתתתת. כוסעמקק אין לי כוח כבר. בא לי להתאבדד". אף אחד מהקבוצה לא הגיב על ההתבטאויות האלו.

כעבור שעה היא שיגרה הודעה נוספת: "עם (הטעויות במקור; נ"י) אני התאבד בזמן הקרוב, תדעו שאהבתי אותכם ביייי. בייי לכולם אהבתי אותכם!!!".

כעבור חודש היא שוב שולחת הודעה: "09:50 שעת המוות של מאיה. ביי". 

חודשיים וחצי לפני מותה סימסה לחבריה: "אנשים המעוניינים לדקור את מאיה - היא זמינה כול יום כול היום". כעבור כמה ימים, שוב הצהרות התאבדות קצרות ומינימליסטיות. אחת מהן אפילו מציינת: "אני בשלב של התאבדווווות אני מפוווצצת". 

לדברי עו"ד גינזבורג, "מערכת החינוך אחראית להתאבדותה של מאיה אלמו ז"ל. כתב התביעה מהווה כתב אישום חריף ביותר כלפי בתי הספר שבהם למדה מאיה. דו"ח ועדת הבדיקה שהקים משרד החינוך מתח ביקורת חריפה על בית הספר היסודי 'רמז' ועל חטיבת הביניים 'שזר', שבהם למדה, לרבות העובדה שבית הספר היסודי לא טרח להעביר לחטיבה מידע על קשייה של מאיה, החל מראשית לימודיה במערכת החינוך בישראל. וכך, במקום לסייע לה ולטפל בקשייה, עברה מאיה התעמרות קשה על ידי הצוות בחטיבה - השעיות, גערות, נזיפות ועוד. 

"רק אחרי שפניתי למבקר המדינה קיבלתי מסמכים המלמדים על הכשלים והמחדלים החמורים כלפי מאיה, לרבות תיעוד של ההשעיות, הנזיפות, האיומים כלפיה, אי מתן טיפול רגשי או כל סיוע אחר לטיפול בקשייה. 

"ואם לא די בכך, הרי שלמרות שתלמידים פנו ליועצת החינוכית בחטיבה והודיעו לה שמאיה מאיימת בהתאבדות - היועצת לא נקפה אצבע. 

"משרד החינוך הפר ביד גסה את כל ההנחיות. העובדה שמחנכת הכיתה לא המתינה למאיה בבוקר הטיול, למרות שידעה שהיא בדרכה למקום המפגש, ושהכיתה יצאה לטיול השנתי בלעדיה - היתה הקש ששבר את גב הגמל, וגרם ישירות להתאבדותה של נערה צעירה בדמי ימיה.

"אגב, למרות ההודעה לצוותים החינוכיים הביתספריים - הטיול המשיך במסלולו. רק למחרת חזרו התלמידים לבית הספר". 

•  •  •​

ההלוויה התקיימה למחרת. אנשי הצוות ותלמידי השכבה היו עדיין בטיול. אורית: "מנהל בית הספר לא בא להלוויה, ולא היה שום נציג של משרד החינוך או של מחלקת החינוך בעירייה. הכל בגלל המוצא שלנו".

גלעד: "היה מכובד אם שר החינוך, שגר במרחק כמה דקות מאיתנו, היה בא להלוויה, או אפילו שולח מברק תנחומים. אני בטוח שאם מאיה היתה מתנחלת, למשל, ההתייחסות היתה אחרת".

בערב באו המחנכת ויועצת החטיבה לבית המשפחה. "היועצת זרקה לעברנו משפט מאשים, וזה עצבן את אחותי הצעירה", מספרת אורית. "המחנכת אמרה ש'מאיה היתה האור של השכבה', ואני שתקתי. מה כבר יכולתי לענות לה? אבל אחותי תקפה אותה והתחילה לצרוח עליה: 'אז איך יכולת לצאת לטיול בלי האור של הכיתה?'

"שאלתי את המחנכת: 'איך יכול להיות שהתקשרתי אלייך חמש פעמים ולא קיבלתי מענה, כשאת יודעת שמאיה אמורה להגיע לטיול?' היועצת ענתה במקומה: 'היית צריכה להתקשר למזכירות'. כל כך כעסתי, אבל כבר לא עניתי. פשוט לא היו לי כוחות.

"מנהל בית הספר לא בא לשבעה. הוא בא לנחם אותנו רק אחרי שנה, ביום השנה למותה. אבל אף אחד כבר לא התייחס אליו. זה יחזיר לחיים את מאיה? אז למה לבזבז עליו אנרגיות?"

מישהו מתלמידי הכיתה שומר איתכם על קשר?

"לא. במהלך השבעה באו כמה תלמידים, חלקם עם ההורים. גם באזכרה של ה־30. באזכרה במלאות שנה אף אחד מהתלמידים לא בא. 

"מאיה היתה חברותית, אהבה את כולם, אבל האחרים לא החזירו לה אהבה, וזה שבר אותה. אין לי ספק שהיא ניסתה להעניש את מי שהכאיבו לה. חצי שנה קודם התאבדה בשכונה שלנו נערה בת 18 וחצי, ואני זוכרת שמאיה אמרה לי: 'אמא, אני לא מבינה איך היא עשתה את זה? מה עבר לה בראש?' היום זאת אני ששואלת: 'מאיה, מה עבר לך בראש?'

"ילדים הם עם אכזר. אני רואה גם בגן שבו אני עובדת ילדים בני 4 שעושים חרמות אחד על השני, 'אני לא משחקת איתך', 'לא רוצה להיות חברה שלך', וכל מיני משפטים. אם לא מכחידים את ההתנהגות הזו אצל הילדים - הם יגדלו מתחת לאפם של ההורים ויהפכו למבוגרים בלי חמלה, שחרמות הם נורמה בשבילם. אסור שזה יקרה".

•  •  •​

אחרי הטרגדיה עזב גלעד את עבודתו בהסעות הילדים ומצא עבודה כמלגזן. "בכל יום הייתי מסיע ילדים לבתי ספר ובחזרה", הוא אומר. "דאגתי לילדים של אחרים ושמרתי עליהם, בזמן שלא הצלחתי לשמור על הילדה שלי. לא הצלחתי להציל אותה. אני הפקרתי את הילדה שלי. חשבתי שהיא מוגנת ובטוחה ושיש מי ששומר עליה. 

"מאז אני רואה את החברות שלה עם התיק בדרך ללימודים, והלב שלי נצבט. זה קורע אותך מבפנים ומטלטל אותך לכל עבר. הן גדלות וצומחות. עכשיו הן בכיתה י"א, עוד מעט יתגייסו לצבא, יתחתנו ויביאו ילדים לעולם, ורק מאיה תישאר לנצח בת 13. זה קורע אותי במידה כזאת שלא בא להישאר בעיר".  

אורית: "יום־יום הייתי מורידה את מאיה בשער בית הספר. כיום, אם אני מגיעה לאזור במקרה, אני מתפרקת. אני נמנעת מלהגיע לשם, גם אם זה מאריך לי את הדרך. זה פשוט עושה לי רע".

היום הם כבר לא תמימים כשהיו. כשגלעד מסנן "אנחנו באים ממקום שרצה להשתלב, לא לעשות בלאגנים, רצינו להיות ישראלים", אורית משיבה בכעס: "אולי זאת הבעיה. אולי אם היינו הופכים שולחנות, זה היה אחרת. אבל מאיה רצתה שלא נרים את הקול. היא כל הזמן היתה אומרת לי, 'אמא, אל תעשי לי בושות'". 

גלעד: "היה הוגן אם משרד החינוך היה מקים ועדה חיצונית שתבדוק את המחדלים. בינתיים לא הופקו שום לקחים קונקרטיים, וחלק מהתיק האישי שלה עדיין חסום בפנינו".

אורית: "בשנה שעברה שמענו שהמנהל שלה קודם לנהל בית ספר תיכון בעיר, וגם מנהלת בית הספר 'רמז' קיבלה תפקיד במחלקת החינוך בעירייה. היינו בשוק.

"לא הבנו איך זה שהילדה שלנו קבורה באדמה, בזמן שהם מתקדמים ומתפתחים בלי שאף אחד שילם את המחיר. המנהל לא היה אמור להישאר בתפקידו, ובטח לא להיות מקודם. על מה הוא קודם? על שזה קרה במשמרת שלו?

"אני עדיין זוכרת איך הוא החזיק את מאיה בגבה, חודש לפני שהתאבדה, ואמר לה: 'את, אני לא חושב שתהיי בבית ספר רגיל. ישלחו אותך למוסד. למה את לא יכולה להיות כמו אחותך הגדולה, מלי?' גם היא למדה בחטיבה הזאת, והיתה תלמידה שקטה ושקדנית. 

"מה לעשות, לא כל הילדים אותו הדבר. יש אחת שרוצה להתבלט, רוצה שיראו אותה שרה ורוקדת ומלאת שמחת חיים, ויש אחת שהיא מופנמת ושקטה, שלא רוצה שיפריעו לה, ולוקחת את החיים אחרת. לכולם יש מקום בבית הזה - מה שלא היה בבית הספר. מאיה פשוט לא התאימה להם, והם לא רצו שהיא תהיה בבית הספר".

גלעד: "הם פשוט רצו למוטט אותה, והם מוטטו. לא יודע למה. בגלל צבע העור שלנו? בגלל שאנחנו אתיופים?"

אורית: "גלעד ואני מעולם לא הרגשנו גזענות סביבנו, אבל מאז מה שקרה עם מאיה אני יכולה לומר בפה מלא: כן, יש גזענות. בואי נאמר שלמשפחה אשכנזית מצפון תל אביב לא היו עושים את מה שעשו לנו. אני מצטערת לומר את זה ככה, אבל זאת המציאות.

"מאז המקרה אני רואה בפייסבוק את הקיפוח והגזענות במגזר. בישראל של 2018 יש גזענות שזועקת לשמיים, זה פשוט בלתי נתפס".

"היינו תמימים, נחמדים, רצינו שהבת שלנו תצליח בשקט. אבל לא עוד. אחרי המקרה התעוררנו". אורית וגלעד אלמו

גלעד: "עברנו את כל הגיהינום של המסע הארוך דרך סודאן כדי להגיע אל הארץ המובטחת שחלמנו עליה, אבל אף אחד לא הזהיר אותנו שזה יכול להיות אחרת". 

אהוד בנאי שר פעם, בהקשר של בני העדה האתיופית, שהם נאלצו "לשטוף את התמימות".

"היינו באמת תמימים. היינו נחמדים. שקטים. רצינו שהבת שלנו תצליח בשקט. אבל לא עוד. אחרי המקרה התעוררתי ואמרתי, לא עוד". 

אורית מספרת על תקרית מטלטלת שהם עברו לאחרונה בלשכת רישום האוכלוסין במשרד הפנים, כשהלכו להוסיף שם פרטי בתעודת הזהות. "הפקידה זיהתה אותי מהפרסומים עלינו ושאלה אותי אם אני רוצה למחוק את השם של מאיה מהספח. הסתכלתי עליך וכמעט רציתי לטרוף אותה. אמרתי לה: 'מאיה היא הילדה שלי ואני אמא שלה, וככה זה יהיה לנצח'. באטימות כזאת אני נתקלת לא מעט, וקשה להתרגל לזה".

אחרי הטרגדיה הפכת לאמא אחרת?

אורית: "ברור. אני הרבה יותר מגוננת, חוששת, שמה לב לפרטים הקטנים. התחלתי לבדוק את הווטסאפים של הילדים הקטנים שלי, מה שמעולם לא עשיתי בעבר. כן, אני סומכת עליהם, אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, בשביל השקט הנפשי שלי. אני כבר לא סומכת על המערכת. לצערי, אני רואה את השבר ואת חוסר האמון גם אצל הילדים שלי. הם מסרבים לטיפול פסיכולוגי ולא מאמינים יותר למערכת החינוך".

•  •  •

ייסורי המצפון לא מרפים ממנה. "אין יום שלא עוברת בי המחשבה שאולי הכל היה נראה אחרת אם לא הייתי מקשיבה לה אלא רודפת אחרי האוטובוס וצופרת עד שהנהג היה שם לב ועוצר", אומרת אורית. "אולי מאיה, הילדה היפה והמתוקה שלי, שאף אחד בתוך מערכת החינוך לא נתן לה סיכוי לחיות בשקט ולא הבין אותה, היתה עדיין פה איתנו. 

"מצד שני, אני לא רוצה להשקיע אנרגיה מיותרת במחשבות של 'אילו', במקום להשקיע בילדים שלי ובחיים שלנו. יש לנו חמישה ילדים שזקוקים לאבא ולאמא, וגם הם עברו טראומה משלהם.

"בשבילם אני קמה בבוקר ושמה על עצמי חיוך גדול. מגיעים להם חיים נורמליים. הם לא אשמים במה שקרה, והם לא צריכים לחיות בצל של מאיה. הילדים לא מרבים לדבר עליה בבית. אני מנסה לעודד אותם, אבל הם לא רוצים להמשיך לדבר. זה קשה מדי בשבילם".

מה לגבי טיפול נפשי משפחתי?

"הילדים לא רוצים. הם אומרים שזה לא עוזר. הגדולה אומרת לי, 'מי צריך את זה? הם לא עוזרים. אני עוזרת לעצמי'. היא פשוט איבדה אמון במערכת".

גלעד: "את מאיה כבר לא נוכל לעולם להחזיר, וגם צדק כבר לא מעניין אותי. יש עוד ילדים שרוצים לגדול ורוצים להצליח, רוצים נורמליות, ובשבילם אנחנו נלחמים היום. זאת המטרה שלנו, כדי שמאיה תהיה הקורבן האחרון. שלא יהיה עוד ילד שישלם מחיר כל כך כבד בגלל אטימות ומחדלים של המערכת.

"מצד שני, חשוב לי להעלות שוב ושוב את הסיפור של מאיה. וכן, אני רוצה שהם ישלמו מחיר מלא, שלא יישנו טוב בלילה, למרות שאין מחיר לחיים של הבת שלך. מה שבטוח הוא שלא נסכים על פשרה".

אורית: "אני רוצה שייצא הצדק לאור. שהם ייקחו אחריות. אני חייבת את זה למאיה. משרד החינוך והעירייה טיאטאו הרבה דברים מתחת לשטיח. בבית המשפט הם יבואו לדוכן העדים ויהיו חייבים לתת לנו תשובות. ואנחנו נהיה שם, נעמוד מולם ונסתכל להם בעיניים. אנחנו כבר לא מי שהיינו".

ולפעמים היא חולמת בהקיץ על מאיה. "במיוחד בבקרים, כשאני לבד, אחרי שאני מפזרת את הילדים. אני יושבת עם הקפה, והיא באה לי. כמו אמיתית. לא בחלום. לפעמים היא מחייכת מולי, לפעמים אני רואה אותה רוקדת ושמחה, לפעמים אני רואה אותה מחזיקה את אחיה הקטן, כמו פעם. ואז אני שואלת אותה: 'מאיה, איך עשית את זה? איזה אומץ היה לך? איך?'. כנראה אצטרך לחיות עם הידיעה שלעולם לא נדע את התשובה".

ממשרד החינוך נמסר: "התביעה התקבלה במשרד, המשרד ייתן את תגובתו בבית המשפט כמקובל".

מעיריית כפר סבא נמסר: "העירייה מצרה על המקרה הטרגי ומשתתפת בצערה של המשפחה. מדובר במקרה שאירע בשנת 2015. כתב התביעה הגיע זה עתה, ואנו לומדים אותו לעומק. נגיב כמקובל בבית המשפט".

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו