"לא לבד", האלבום החדש של חנן בן ארי, מקשה עלי מאד לייצר אמירה חד משמעית, פסקנית, אחידה. מצד אחד, הוא מכיל שירים כל כך מהוקצעים ומלוטשים, שאני מתקשה למצוא בהם נקודת אחיזה שתאפשר לי לתפוס בהם לרגע. למעשה, השיוף מוצלח כל כך שביותר מדי מקרים קשה להבחין מתי שיר אחד מסתיים ואחר מתחיל. הלחנים והעיבודים משאילים מעט מן הרוק, קמצוץ מן הפופ, טעימה מהרגאיי ועוד הבלחות ז'אנריות, אבל התוצאה היא פסיחה על כל הסעיפים. "לא לבד" הוא אלבום א־ז'אנרי, שעשוי בקפידה, אבל לא מוכן להתחייב על הזהות שלו עצמו.
ואולי זה מכוון, כי מצד שני, מגיע טקסט כמו "ויקיפדיה" שהוא אמנם פשטני אבל מכיל בדיוק את הקריאה של בן ארי אלי. הוא מבקש ממני, מכם, מכל מי שמאזין, להמיס את חומות הדעה הקדומה, לנסות ולהכיל עמדה מורכבת ולא חד ערכית. "אני הכול, אני לא־כלום" שר בן ארי ומתכוון לריבוד הזהויות שמאפיין כמעט כל אישה ואיש בחברה הישראלית. ריבוד שמאפשר למצוא דתיים עם השקפה שמאלנית ותל אביבים שלא נהנים מסושי. ריבוד שמאפשר דיאלוג בין הקבוצות.
האלבום הזה הוא מסוג המקרים שבהם שירים טובים פוגשים זמר טוב אבל רכיב משמעותי חסר בהם. הטענה הזו מתחזקת ב"על משכבי", שבו מתארח משה פרץ שמביא איתו נוכחות וכריזמה. לצדו, החלביות של בן ארי נעשית בולטת מאוד ומתחדד החיסרון המשמעותי ביותר – קונפליקט. ייתכן מאד ש"החיים שלנו תותים", יכול להיות ש"השדים זמנם עבר והמלך הוא עירום", אבל יש משהו פלקטי מאוד וחסר תחכום בהגשה של המסרים האלה. היעדר החספוס הזה, שמאפיין את הישראליות בדיוק כמו בליל הסגנונות והצבעים שבה, מחליש את כל שאר הטיעונים של בן ארי. וחבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו