בדומה לאירועי השבוע שעבר בגזרה הצפונית, גם את אירועי השבוע החולף בגזרת עזה יכולה ישראל לסכם לעצמה בסיפוק יחסי. אמנם הניצחון לא הושג על־האפס כמו מול איראן, אבל חמאס כשל כמעט בכל המטרות שהציב לעצמו: גדר הגבול עם ישראל לא נפרצה; חיילים ואזרחים ישראלים לא נהרגו או נפצעו, ובוודאי לא נחטפו; יהודה ושומרון לא התעוררה לאות הזדהות עם המצוקה בעזה; גם הרחוב הערבי נותר אדיש למראות מהרצועה; אבו מאזן לא התקפל בשיח הפנים־פלשתיני; ומטרת העל - למצוא נתיב שיוביל לפתרון בעיות היסוד הקשות בעזה - לא הושגה.
הכישלון של חמאס עמוק עוד יותר, משום שגם בתוך הבית־פנימה, בעזה, הוא לא הצליח לסחוף את ההמונים לפעולה. ביום שני הגיעו 40 אלף איש לגדר כדי למחות על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אתגר לא קטן לצה"ל, אבל פחות אנשים מכפי שחמאס תיכנן להביא, ואפילו פחות מכפי שהגיעו בהפגנת השיא עד כה - ביום האדמה ב־30 במארס. למחרת, יום הנכבה, כבר יצא כל האוויר ברצועה, ובמקום "צעדת המיליון" המובטחת התגודדו סביב הגדר אלפים בודדים, ששמרו על מרחק סביר מהכוחות.
ההישג הישראלי הזה אינו מוחלט לא רק מהטעם שחמאס נותר פצוע ומדמם, ומכאן מסוכן ותאב־נקם. ישראל אמנם עמדה במטרתה העיקרית, למנוע חדירה לשטחה ופגיעה באנשיה, אבל כשלה בשתי מטרות משנה: לשמור על מספר נמוך של נפגעים בצד הפלשתיני, ולהימנע מהעלאת הסוגיה העזתית לראש סדר היום הבינלאומי.
החלק הראשון, טוענים בצה"ל, היה בלתי נמנע. ההפגנות היו אלימות, ובחסותן היו כמה ניסיונות לבצע פיגועים. העובדה שרוב ההרוגים היו אנשי חמאס (או ארגונים אחרים) מעידה שהכוחות פעלו סלקטיבית, והשתמשו קודם באמצעים אחרים - מים, גז מדמיע, כדורי גומי - לפני שירו אש חיה. ועדיין, מודים שם, 60 הרוגים ויותר מ־1,000 פצועים ביום הם נתונים גבוהים, קשים לעיכול, ובוודאי קשים להסברה - תחום שבו ישראל מצליחה פעם אחר פעם להיכשל בו, גם כשעל הנייר יש לה קייס פשוט יחסית להגן עליו.
לא ברור מדוע ההסברה הישראלית נרדמה. לישראל היו חודשים ארוכים של הפגנות להכין קמפיין מסודר, שיסביר שאף מדינה אחרת בעולם לא היתה סובלת ניסיון כזה לפרוץ בכוח לשטחה. בפועל, כמעט כמו תמיד, המערכת עבדה תגובתית ולא שיטתית, והתקשתה לתת תשובה לאינסטינקט הטבעי בעולם של תמיכה בחלש, בוודאי על רקע המספרים והתמונות שזרמו מהרצועה. כרגיל, רק ניקי היילי לבדה עמדה בחזית ההסברה הישראלית, בעוד אצלנו הפנו את התסכול לקטטה קולנית עם טורקיה וארדואן (לא בהכרח בסדר הזה).
עד האייטם הבא
ספק אם ההתעניינות העולמית בעזה תימשך לאורך זמן. מחר כבר יופנו כל העיניים לחתונה המלכותית בלונדון, ומחרתיים יקרה משהו אחר שיסיט את דעת הקהל למקום אחר. אבל עזה תישאר, תקועה בגרון הישראלי, ללא פתרון. גם השבוע, תחת התגבור והחשש מהסלמה, התנהלו ויכוחים בדרג המדיני־ביטחוני הבכיר עד כמה הרצועה קרובה לקריסה. במערכת הביטחון מזהירים מכך כבר זמן רב, וטוענים שזה עלול לקחת "כמה חודשים, אולי שנה", אבל בסופו של דבר זה יקרה; התשתיות הרעועות לא יעמדו בעומס, זעם ההמון יגבר, ואז רק אלוהים יודע מה יהיה.
חמאס, שמודע היטב למצב הזה, קיווה כי ההפגנות יסייעו לו בשיפור התנאים ברצועה. שרחמיו של אבו מאזן ייכמרו, שהעולם יזרים כסף, שיקרה משהו שיאפשר לו להציל את המצב. זה לא קרה, מה שמותיר לו כרגע חמש אפשרויות להמשך: שאבו מאזן בכל זאת יחליט לעזור לרצועה ויוותר על העקרונות שהתעקש עליהם בשיחות הפיוס (בעיקר פירוק חמאס מנשקו); שחמאס יוותר על עקרונותיו (ויסכים להתפרק מנשקו, לפחות למראית עין); שחמאס וישראל יגיעו להסדרה ארוכת טווח, שתכלול את שיקום הרצועה בתמורה להימנעות של הארגון מפעילות טרור; שההפגנות יימשכו במתכונת דומה גם בעתיד; שלמרות דבריו של יחיא סינוואר בראיון לאל־ג'זירה שלשום, חמאס יחליט בסופו של דבר לצאת למלחמה כדי להסיט את האש מעצמו לעבר ישראל.
נדמה כרגע שחמאס יבחר באופציה הרביעית, אבל במתכונת מרוסנת. המצרים (ובמידה פחותה הקטארים), שתיווכו השבוע בין הצדדים, היו ברורים מאוד בדרישותיהם מחמאס, בין היתר משום שחששו מגלישת האלימות לשטחם. בשונה מהפרסומים הם לא פעלו חד־צדדית, אלא הפגינו קשיחות גם מול ישראל, בין היתר בדרישה לפתוח כבר בלילה שבין שני לשלישי את מעבר כרם שלום להכנסת סחורות לרצועה, למרות הפגיעה המכוונת בצידו הפלשתיני בסופי השבוע שקדמו לכך.
הקשב יעבור ליו"ש?
המבחן, כתמיד, יהיה בשטח. התקריות ביומיים האחרונים - בעיקר הירי לעבר שדרות - מעלות חשד שחמאס שחרר קצת את הרסן. שליטתו המוחלטת בהפגנות (בתפעולן ובעצירתן) מעידה על עוצמת אחיזתו ברצועה, ומכאן על אחריותו למה שיוצא ממנה. זאת הסיבה שצה"ל ביצע אתמול לפנות בוקר תקיפה חריגה יחסית בהיקפה ובעוצמתה - מטוסי קרב, בשעת לילה מאוחרת, שנשמעו היטב וביקשו לאותת כי ישראל לא תסבול טפטוף של טרור, גם במחיר של הסלמה מול חמאס.
סביר שכמו ביום שני, שבו תקפה ישראל בפעם הראשונה ברצועה עם מטוסי קרב מאז מבצע צוק איתן, גם הפעם המסר ייקלט בחמאס - שחושש לשלטונו וראשיו חוששים לחייהם. זאת הסיבה שצה"ל החליט לדלל את כוחותיו בגבול הרצועה, עדות מובהקת להערכה שפני הגזרה לרגיעה יחסית.
אבל הרתעה מטבעה להישחק, והשטח מלא בנפצים שעלולים לייצר תבערה כמעט בכל רגע. חודש הרמדאן בעייתי מיסודו, בוודאי על רקע הדרשות שצפויות היום במסגדים בעקבות הנפגעים הרבים השבוע. זה מבטיח שכוננות גבוהה מהרגיל תישמר בדרום לאורך זמן, אבל גם שהקשב יעבור בחלקו ליו"ש, שנותרה שקטה השבוע, אבל החיכוך המתמיד בה בין ישראלים לפלשתינים, יחד עם הקרבה והנגישות למרכז הארץ, מייצרים פוטנציאל מתמיד לפיגועים.
בתשע השנים האחרונות לא היה רמדאן שעבר בלי טרור פלשתיני ביו"ש או מיו"ש, וצריך להיות אופטימי במיוחד כדי להאמין שהשנה המצב ישתנה. הרבה אנרגיות לאלימות קשה למצוא בגדה (יום הנכבה השבוע היה השקט זה שנים), אבל צריך רק כמה צעירים עם סכין, רכב או נשק כדי להבעיר את השטח. זאת תהיה כעת משימתו העיקרית של צה"ל, שינסה לשמר את רצף ההצלחות ולהמשיך לתת לישראל ביטחון מלא במציאות מורכבת בכל הגזרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו