מארינה מקסימיליאן בלומין מנטש (להלן: מארינה) היא לא הכוכבת הכי גדולה בישראל ולא הזמרת הכי מצליחה. אבל במהלך העשור האחרון, מאז פרצה לתודעה, היא שבה והוכיחה שהיא אחת האמניות הכי מטריפות תודעה ומעוררות השראה שקמו כאן אי פעם, ולבטח הזמרת־אמנית הכי טובה שצמחה כאן בעשור הזה (לצד נינט טייב, כמובן). היא מאלה שאמנים אחרים הולכים אחריהם בשקט מאחור ואוספים את טיפות הכישרון שנוטפות מהם. מאלה שמצליחים להגיע לשלמות דווקא מתוך האקספרימנטליות והתעוזה. ומכל אלה היא הזוהרת ביותר - דיווה גדולה מהחלומות, שנבנית כל הזמן מתוך הצורך להמציא את עצמה מחדש.
המופע החדש של מארינה הוא מופע סולו בשם "Piano Mode", אשר מתבסס על המפגש בין יכולות־העל שלה כפרפורמרית וזמרת לבין שלל כלי נגינה הממלאים את הבמה - מפסנתר כנף, דרך פסנתר חשמלי, אורגן וסינתיסייזר ועד מכונת תופים ולופר. את כולם היא מתפעלת, את חלקם בו בזמן, מה שמאפשר לה ללוות את עצמה בנגינה, תוך כדי יצירת שכבות של צלילים, שמתמזגות לכדי מיני־יצירות שלוקחות את השירים המוכרים שלה למקומות חדשים. לכל אלה מצטרף חוש ההומור שלה, כשהיא משעשעת את הקהל בגימיקים ווקאליים, למשל כשהיא מדברת למיקרופון דרך מעבד שמעניק לה קול של גבר, וקוראת לעצמה ריצ'רד.
מארינה נעה במופע הזה מהבלוז בהשפעה קלאסית למוזיקה אלקטרונית במובן הרחב של המילה, דרך ג'אז, מוזיקת עולם, מקצבים לטיניים, היפ הופ, ושוב חזרה לבלוז, עם נגיעות קטנות של מוזיקה "ישראלית". הגיוון שלה מיוחד, והיכולת שלה להישמע אלגנטית וחסרת מאמץ בכל ז'אנר שבו היא בוחרת, מעוררת השתאות.
באמצעות הקול שלה, שיכול להיות הכי נעים, מלטף ומחבק, היא סוחפת את הצופה לתוך העולם שלה, ואז מראה לו את הצדדים הסוערים והמאתגרים שלה, עד כדי שהיא מעיפה לו את המוח. הקהל, שמילא בצפיפות את אולם הזאפה ביקב ברקן שבקיבוץ חולדה, הבין שהוא מגיע לצפות במופע לא שגרתי של אמנית־ניסויית, קלט את הגדולה שלה וחיבק אותה בחום.
היא פותחת עם קלאסיקה ענקית, "At Last" של אטה ג'יימס, מתחילה אותו הכי נמוך ומטפסת גבוה־גבוה. ממנו היא עוברת לבלוז שלה, "I Trust this Man, Mother", ומכאן מתחיל המסע האלקטרוני כשמחשב מספק ביט וליווי ל"1990", משירי ההגירה היפים שנכתבו פה. בביצוע שלו היא מצליחה לבטא היטב את החששות, הכאבים, הגעגועים, ההכרה שאין לאן לחזור, שישראל היא הבית והתקווה. ובתוך רגע היא שבה לבלוז בגרסה משלה ל"Eye in the Sky", נשמעת אמריקנית לגמרי וסוחבת את הקהל לשיר איתה.
"לפעמים" הוא ג'אז אתני, שמארינה לוקחת עליו סיבוב ויוצאת לטריפ עם ביט אפריקני, דרך תופים אלקטרוניים וסלסולים קלים של מזרחית. ב"Maurin", מהאלבום הראשון שלה, היא מקליטה את עצמה מתופפת לתוך לופר ושרה לתוך פילטר שגורם לה להישמע חייזרית. תוך כדי שירה היא שולטת נהדר בקצב של הלופר והסינתיסייזר המלווה. תענוג. דווקא הביצוע ל"הוריקן" מאותו אלבום נשמע מדויק פחות. היא שרה טוב, אבל עם לפסוס, התאורה מהבהבת חזק מדי והנאמבר ארוך מדי.
"Easy Life" הוא חגיגת אייטיז, מעין צ'יל־אאוט שמתגבר לדאנס באווירת גרוב כיפית. היא משלבת בו (ולא בפעם הראשונה) נגינה בכלים שנמצאים בעמדות שונות על הבמה, סינתיסייזר משמאל, מקלדת במרכז. על רקע הביט היא פוצחת בסדרת צעקות וממשיכה לשחק עם הצליל עד לשיא. מדהים. נשארת באלבום הראשון עם "Tango", שיוצא מושלם על קצב אינדסטריאל. היא מכניסה אל השיר חצוצרת בלוז מסומפלת ומשתוללת על הצליל הכבד של הסינתי, הביט של התופים האלקטרוניים וליווי הקלידים, יחד עם הווקאל שלה, כשהיא זועקת ולוחשת ועוטפת, מתקבל רגע שיא של רוק אלקטרוני.
והקרחנה רק מתגברת: "Dream Drill" הוא טרייבל מסיבתי אלטרנטיבי עם קול מפולטר של ילדה קטנה. בקטע ההיפ הופ "My Boy" היא שרה במבטאים שונים, מפעילה כמה כלים, זזה חזק על הבמה וכובשת אותה בנוכחות ברגע שיא נוסף, עד שהיא חותכת מההיפ הופ לבלוז על הפסנתר, שממשיך להיות אגן הנחיתה שלה. מעולה. לפני "נדל"ן" היא מסבירה למה הרוסית בשיר היא ג'יבריש, ואז שרה, רוקדת ומתחרעת, על רקע תאורה וסאונד של מסיבה מופרעת ומגניבה, עם סאונדים הזויים וכיפיים.
ממנו היא צוללת ל"גלו נאו", בלדת פסנתר סבירה, מיינסטרימית, שמזכירה מדי את אדל. ב"עמוק בטל" היא שרה קאנון עם הקהל ומוסיפה שירה ברוסית. יפה. לקראת סיום היא נותנת את "Two Pigs" עם צליל צ'מבלו על ביט של היפ הופ והיא נשמעת חללית, מרחפת, לא מהעולם הזה. לא פלא שאחרי שעה וחצי היא מסיימת עם "I Put a Spell on You". כישפה גם כישפה.
מארינה מקסימיליאן במופע "Piano Mode", זאפה, יקב ברקן, 02.05.18