ייתכן מאד שישנם לא מעט חובבי רוק שחיכו בציפייה אדירה לצאת האלבום השישי והחדש של ארקטיק מאנקיז, הרביעייה משפילד שנושאת כבר שנים בטייטל הלא רשמי – "התקווה הגדולה (והיחידה?) של רוק האצטדיונים".
"Tranquility Base Hotel & Casino", שמגיע אחרי חמש שנות שתיקה מצד הקופים משפילד, עשוי לרסק לאותם חובבי רוק את שאריות התקווה שלהם לקאמבק גרנדיוזי של הז'אנר אל מרכז הבמה, בעיקר בגלל הדבר הראשון שמבחינים בו – הגיטרות פינו את מקומן לטובת פסנתר. שירי האלבום החדש נכתבו על פסנתר, והעיבודים שהגיעו אחר כך לא עשו את המתבקש והמצופה מהלהקה – להפוך אותם להמנוני רוק על-זמניים. גם בהאזנה שלישית קשה להתרגל לשמוע את אלכס טרנר בסביבה כל כך ענייה בדיסטורשן. באותה האזנה גם בלתי אפשרי לזהות להיט ענק או המנון הופעות בסדר הגודל של "I Bet You Look Good on the Dancefloor", או "Do I Wanna Know?".
טוב, אבל משהו בקסם התעמעם // עטיפת האלבום "Tranquility Base Hotel + Casino"
קשה לקבוע האם השינוי הסגנוני הדי דרמטי הזה מגיע כי הלהקה ביקשה להתחמק ממשקל ההצלחה של "AM", אלבומם הקודם, או כי חבריה מחפשים ליצור משהו חדש. מנגד, ניתן לקבוע שהבחירה החדשה לא מביאה את הלהקה אל פסגה שטרם נכבשה. למרות שההגשה של טרנר היא עדיין אחד הדברים הסקסיים והמסקרנים בשטח, העיבודים החדשים לא סוחפים או מעניקים להגשה המוכרת נפח נוסף. גם השירים, שכתובים טוב (אבל ממש לא מצוין), מרגישים כאילו משהו בקסם התעמעם. בשיפוט נטול קונטקסט, ברור מאד שמדובר באלבום טוב, אבל כמאמר הקלישאה – אויבו הגדול של הטוב הוא המצוין, ולכן העבר של המאנקיז מטיל צל גדול כל כך על האלבום כולו.
ועוד מילה לחברות התקליטים וההפצה – אם אתם לוקחים להקה שצמחה (גם) בזכות עידוד של שיתוף קבצים ותופרים לה קמפיין אנטי טכנולוגי וממושטר לעייפה, אתם חוטאים פעמיים, הן ללהקה והן לזמן. אין לכם רעיון יצירתי או אלבום שיצדיק מהלך חדשני? פשוט שחררו אותו בלי המשחק המקדים המעייף והאנכרוניסטי הזה. אף אחד לא באמת מחכה לכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו