לוחם

זאת היתה השעה הכי דרמטית בחייו של פיטר פלצ'יק. המעמד היה מלחיץ: חצי גמר אליפות אירופה בג'ודו, כאן, בתל אביב, לעיני אלפי ישראלים נלהבים.

שתי דקות ו־16 שניות מתחילת הקרב בחצי הגמר ביצע יריבו הצרפתי, סיריל מארה, תרגיל שחנק את פלצ'יק וגרם לו להתעלף. פיזיותרפיסט הנבחרת, נמרוד משה, חש אליו במהירות. פלצ'יק התעורר אחרי עשר שניות, ראה את השופט מצביע על מארה כזוכה במדליית הכסף, קד את קידת הנימוסין וירד מהזירה, כשהוא נתמך בפיזיותרפיסט. מעטים האמינו שיוכל לשוב לקרב על הארד.

"היו לי בסך הכל 45 דקות להתאושש. ידעתי שאני חייב לחזור לעצמי ולתת את הקרב של החיים שלי. אורן (סמדג'ה, מאמן נבחרת הגברים; ע"נ) לא זז ממני ועודד אותי.

"החלטתי לצאת החוצה מהאולם, לשאוף אוויר צח. דיברתי עם אלעד פזי, הפסיכולוג של הנבחרת, שאמר לי: 'זהו, הקרב ההוא נגמר, היסטוריה. עכשיו אתה צריך לחזור לשם ולנצח. אתה יכול לעשות את זה'.

"נשמתי עמוק, ולאט־לאט חזרתי לעצמי. התזונאי שלנו, מיקי מדר, נתן לי ג'ל שמעלה את הסוכר בדם, והתחלתי להרגיש שאני בעניינים. שאין מצב שאני יוצא משם בלי מדליה.

"את הרגע הזה, לפני שעליתי למזרן לקרב האחרון, לא אשכח כל חיי. היינו במסדרון שמוביל החוצה לזירה, והקהל כבר היה באקסטזה. אורן תפס לי את האוזניים, עטף אותן בידיים שלו, כדי שאשמע רק אותו, ואמר: 'אני רוצה שתתפוצץ שם. בלי טקטיקה, בלי לחשוב, רק נחישות ואגרסיביות'. הכניס אותי לאטרף של החיים".

והוא באמת התפוצץ על היריב שלו, ניאז בילאלוב הרוסי, "טרפתי אותו ממש. שפת הגוף שלי היתה שאני מוכן לגמור אותו. בתוך 39 שניות עשיתי לו איפון. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף, ושאגתי 'יש!!!' הייתי בפסגת העולם". 

אמו הנרגשת לריסה, שצפתה בו ממרומי היציע, מיהרה לרדת אליו. היא רצה אליו, חיבקה אותו בהתרגשות ואמרה לו, כשדמעות בעיניה: "אני גאה בך, אני גאה בך". דקות ארוכות לא ידעה את נפשה מרוב אושר, רק מלמלה: "הבן שלי זכה במדליה באליפות אירופה". 

"הייתי מאוד נרגש ומאושר בשבילה, בשבילי ובשביל אשתי דניאל המדהימה, שהיתה איתי לאורך כל הדרך ומעניקה לי כל כך הרבה בחיים. והייתי נרגש ביותר בגלל סבא שלי, גם לו קוראים פיטר, שהיה באולם וכל כך שמח לראות את הנכד שלו, זה שהוא זרק בגיל 4 ללמוד ג'ודו כדי שיירגע קצת מההיפר, מגיע לרגע הגדול בחייו".

אנחנו נפגשים בבית הוריה של אשתו דניאל בבאר יעקב, שם מתגוררים גם פיטר ודניאל. החיוך לא מש מפניו לרגע, והטלפון לא מפסיק לצלצל. "זה מטורף, כולם מתקשרים לברך אותי, ואני עוד לא מצליח בכלל לעכל את זה".

מאז הזכייה בשבת כמעט לא ישן, "אבל אני מאחל לעצמי רק רגעים מתוקים כאלה, כמה שיותר. עברתי בחיים דברים מאוד מורכבים ופציעות קשות, ועכשיו אני רק מסתכל קדימה. יש לי עוד דרך ארוכה, אבל אני מאמין בעצמי, לא מוריד ציפיות.

"אני כל הזמן מדמיין את עצמי זוכה בזהב באולימפיאדת טוקיו, ומנגנים באולם את התקווה. המטרה שלי היא להגיע לשם מדורג בטופ 8 (כיום הוא שביעי בעולם; ע"נ), לקבל הגרלה טובה, ולהביא מדליה אולימפית. אבל הדרך עוד ארוכה, וכדי שזה יקרה צריך להמשיך באותה נחישות ועבודה קשה". 

פיטר פלצ'יק נולד לפני 26 שנים בחצי האי קרים במשקל גבוה במיוחד - 5.1 ק"ג. אמו סבלה מאוד בלידה, והוא נולד עם בעיות במפרקים. אביו נפטר ממחלה, והאם טיפלה בו מסביב לשעון, יחד עם הוריה.

"היא גיבורה אמיתית, האדם הכי חזק שאני מכיר, וסבא שלי היה לוקח אותי בשלג, בקור המקפיא של ינואר, לטיפולים מיוחדים אצל הרופא הכי טוב, במרחק נסיעה ארוכה מהבית שלנו. הוא טיפל בי ועשה לי עיסויים, עד שנרפאתי מבעיית המפרקים אחרי חצי שנה. היום יש לי גמישות רבה במפרקים, וזה עוזר לי בג'ודו".

כשהיה בן תשעה חודשים החליטה אמו לעלות איתו לישראל. "בהתחלה גרנו בעפולה, ואחרי כמה חודשים עברנו לראשון לציון. סבא וסבתא עלו לישראל אחרי שנה, והתמקמו גם הם בראשון. מאוחר יותר נסעה האם לעבוד בארה"ב כדי לפרנס את המשפחה, והבן נשאר בארץ עם הסבא פיטר והסבתא תמרה.

"אמא דיברה איתי בכל יום בטלפון, ופעם בחודש־חודשיים היתה באה לארץ להיות איתי. הייתי ילד מאוד כבד ושובב, עם המון אנרגיה. בגיל 4 סבא שלי החליט לקחת אותי לחוג ג'ודו, שאוציא את המרץ ואעשה ספורט. שם פגשתי את המאמן פבל מוסין, המאמן של אליס שלזינגר (ולימים בעלה).

"מאז אני איתו, וזאת זכות גדולה עבורי שהוא המאמן שלי. הוא האמין בי מהרגע הראשון, בימים שהיה לי קשה ולא הבנתי למה אני צריך ללכת לחוג הזה. לפעמים לא יכולתי לצאת לטיולים השנתיים בבית הספר בגלל אימונים ותחרויות, או שהייתי צריך לוותר על בילויים עם החברים. אבל פבל לא ויתר לי. הוא ראה את הפוטנציאל שלי ונתן לי ביטחון וערכים ויכולות אישיות". 

פבל מספר שהגיע אליו "ילד עם מבנה גוף כבד, עם גמישות יתר במפרקים, חלש פיזית ועם התנהגות לא פשוטה. בהתחלה הוא היה תמיד מפסיד, אבל ראיתי אצלו אופי מאוד חזק, והאמנתי בו. היה בו משהו שכבש אותי מהרגע הראשון, ולא הסכמתי לוותר עליו, למרות שהיו כמה פעמים שהוא רצה לפרוש".

כשפיטר היה בן 7, חזרה אמו לארץ. כשהיה בן 14, היא נישאה בשנית; בעלה, איסר גרודברג, הפך להיות בשבילו "כמו אבא".

באותה תקופה התחיל פיטר לנצח בתחרויות. בגיל 16 הצטרף לנבחרת הקדטים של ישראל עם בני גילו, שגיא מוקי וטל פליקר, והשקיע את כל כולו בג'ודו.

"לא היה יום שלא התאמנתי בו. למזלי, המורים בתיכון שלי, 'יגאל אלון' בראשון לציון, מאוד סייעו לי להשלים את החומר ולסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות".

בקרב הניצחון מול ניאז בילאלוב הרוסי. "טרפתי אותו ממש. בתוך 39 שניות עשיתי לו איפון" // צילום: אלן שיבר

בצבא הוא היה ספורטאי מצטיין ושירת בצריפין כאפסנאי בחיל האוויר. רגע השיא הראשון שלו היה באליפות אירופה עד גיל 20, שנערכה ב־2011 בבלגיה. הוא בכלל לא היה אמור להשתתף בה, כי לא עמד ביעד שקבע סמדג'ה - מדליה באחת מתחרויות הסבב של גביע העולם לפני האליפות.

"אבל הוא מאמן גאון, שרואה 100 צעדים קדימה, והוא האמין בי והחליט לתת לי להתחרות. בתחרות הזאת התפוצצתי, הגעתי לשיא שלי וזכיתי במדליית הכסף הראשונה בחיי. הרגשתי שהפריצה שלי הגיעה, ושאני בדרך הנכונה".

ואז, כמעט כמו תמיד אצל ג'ודאים, באה הפציעה. כמה חודשים אחרי אליפות אירופה, נפצע פלצ'יק במהלך אימון. "הרצועה האחורית בברך הימנית שלי נקרעה. זאת פציעה מאוד קשה, והיה מבאס רצח. תסכול עצום. 

"עברתי ניתוח מסובך לשחזור הרצועה. ההחלמה ארכה שנה וחצי, שבהן התנתקתי מהג'ודו לגמרי. כל המומנטום שלי ירד, לא ידעתי בכלל אם אחזור לזה אי פעם. התעסקתי בעיקר בשיקום שלי. התחלתי לאמן ילדים במועדון הג'ודו של פבל בראשון לציון, וכהשלמת הכנסה הייתי גם שומר לילה במועדון. לילה אחד פגשתי שם את אורן, שבא לבלות עם חברים. הוא היה מאוד מופתע לראות אותי במועדון ומייד אמר לי: 'זה לא המקום שלך. עזוב הכל ותחזור לג'ודו'. זה מאוד נגע בי. חזרתי הביתה נסער, הערתי את דניאל וסיפרתי לה".

דניאל: "הפגישה הזאת ממש טלטלה את פיטר. הוא היה נרגש ביותר, משהו שלא ראיתי אצלו בתקופה שאחרי הפציעה. הוא באמת לא ידע אם בכלל יוכל להמשיך".

•  •  •

"נחשפתי ליכולות האדירות של פיטר ב־2011, באליפות אירופה עד גיל 20", אומר אורן סמדג'ה, מדליסט הארד מברצלונה, שמאמן את נבחרת הגברים בג'ודו בשבע וחצי השנים האחרונות. "פיטר נתן שם הופעה מטורפת. הוא לוחם גדול, עם נוכחות וכישרון ואופי ורצח בעיניים, אין אצלו דבר כזה להפסיד. לכן הוא התעלף בחצי הגמר. 'או שתהרגו אותי, או שאני מנצח'. זה האיש. לכן כשראיתי אותו במועדון, היה ברור לי שהוא חייב לחזור לג'ודו כמה שיותר מהר". 

פיטר: "אורן ופבל לא נתנו לי לפרוש. אני חושב שזה שאימנתי ילדים בג'ודו, השאיר אותי בזון של הענף הזה. עברתי גם שיקום מעולה אצל עופר בן צבי, הפיזיותרפיסט, ולאט־לאט התחלתי לעשות אימונים מותאמים למצבי הגופני עם פבל. הוא הרים אותי בחזרה על הרגליים. שנתיים אחרי הפציעה חזרתי לג'ודו. זה מאוד ריגש אותי. שמחתי לחזור ליכולות הגופניות שלי ולג'ודו התחרותי, ולראות שאני יכול להצליח אחרי הפציעה הקשה". 

באליפות ישראל ב־2014 הוא התחרה במשקל 90 ק"ג וזכה במדליית הזהב. בתחרויות בחו"ל זכה בשתי מדליות ארד, אבל הרגיש שיש לו בעיה עם המשקל. "שקלתי אז 98-97 ק"ג, ולפני תחרויות הייתי צריך לרדת ל־90 ק"ג. זה היה דרסטי מדי עבורי, והייתי מגיע לתחרויות חלש. באליפות אירופה באותה שנה, בצרפת, הפסדתי כבר בקרבות הראשונים, ואז אורן ואני החלטנו שאעלה למשקל של 100 ק"ג. זה לא מעבר פשוט, מנטלית ופיזית, אבל השלמתי איתו, כי רציתי לסיים כבר עם המלחמה התמידית הזאת בהורדת המשקל לפני תחרויות". 

ב־2015 הוא עבר להתחרות במשקל 100 ק"ג. בסוף אותה שנה, בעיצומו של המרוץ לאולימפיאדת ריו - נפצע שוב. הפעם בכתפו.

"הייתי צריך עוד כמה תחרויות טובות כדי להשתלב בסגל הנבחרת לאולימפיאדה. האמנתי שאהיה שם. ואז, בתחרות גראנד פרי בסין, יריב ממונגוליה פרק לי את הכתף. לקחו אותי מהמזרן על אלונקה.

"הרופא במקום החזיר לי את הכתף למקום, אבל אני ידעתי שהחלום להגיע לריו נגוז. הלך. זה היה משבר נוראי, גם עכשיו קשה לי לדבר על זה. ברגע אחד, הכל נשבר לך בפרצוף, בלב, בנפש. זה לא עזב אותי, התחושה שבכל פעם שאני מרגיש שהפריצה מתרחשת, שאני מתחזק ומתחיל להצליח - אני נפצע. היה לי קשה מאוד להשלים עם העובדה שאראה את האולימפיאדה מהספה בבית".

פלצ'יק נותח בכתפו, ושוב עבר שיקום מפרך. הפעם, בניגוד לפציעה הקודמת, לא היה לו ספק שהוא חוזר.

"הייתי נחוש להשלים את השיקום ולשוב למזרן ולנבחרת. ד"ר עוז הדר, שניתח אותי, והפיזיותרפיסט של הנבחרת, נמרוד משה, ממש בנו לי כתף ביונית". 

את האולימפיאדה הוא ראה מהבית. "היה לי קשה שאני לא שם, אבל הייתי מאושר בשביל אורי ששון וירדן ג'רבי, שזכו במדליות, וגם בשביל שגיא, שעשה תחרות יפה".

קינאת בהם?

"לא, שאבתי מהם השראה. הם מודל לחיקוי עבורי, וחיזקו בי את האמונה שאפשר להצליח ולזכות במדליות אולימפיות. כשהם זכו במדליות, ממש דמיינתי את עצמי שם, מצליח לעשות את זה בעצמי. הרי אני התאמנתי איתם, הייתי באותן תחרויות, מול מתחרים מהעולם. הם החדירו בי את התחושה שאני מסוגל".

בתחילת 2017 חזר פלצ'יק להתאמן. התחרות הראשונה שלו היתה אליפות ישראל.

"הייתי מאוד בטוח בעצמי, אבל הפסדתי בגמר ונחלתי אכזבה גדולה. היה לי קשה עם זה, אבל הכנסתי לי לראש שהמטרה שלי היא לא לזכות באליפויות בישראל, אלא למקד את עצמי להישגים גדולים בחו"ל". 

הוא זכה במדליית ארד בתחרות סבב גביע העולם ברומא, הגיע למקום החמישי המכובד בגראנד סלאם בבאקו, ועשה קרבות מצוינים באליפות אירופה בפולין, שם סיים במקום השביעי.

בגראנד פרי בקנקון, מקסיקו, זכה בזהב. "זה היה חלום עבורי. הפעם הראשונה שניגנו את התקווה בזכותי. מאוד התרגשתי, והייתי מאושר שהצלחתי לחזור לג'ודו אחרי כל הפציעות הקשות".

אורן סמדג'ה. המאמן // צילום: יהושע יוסף

והוא חזר בגדול. שלושה שבועות לפני אליפות אירופה בתל אביב, קטף את הזהב גם בגראנד פרי בטביליסי. 

"הגעתי לאליפות אירופה סופר מוכן, עם ביטחון גבוה ביכולת שלי. אורן, גיל עופר, מאמן בצוות המאמנים של אורן, והצוות המקצועי, הרפואי והפסיכולוגי שעובד איתנו הכינו אותנו בצורה יוצאת מהכלל. התאמנו קשה מאוד, היינו מאוד ממוקדים, והרגשתי שאני מגיע בכושר שיא. פיזית, מנטלית, הכל.

"יש לנו קבוצת ווטסאפ של הנבחרת, ופעם בכמה זמן אנחנו משנים לה את השם. הפעם השם היה 'לזכות בזהב באליפות אירופה'. בתחרות הבאה, המילים 'לזכות בזהב' יישארו, רק שם האליפות ישתנה.

"זאת התפיסה שאורן מוביל עם הצוות. הוא תמיד אומר לנו שהיריבים שלנו לא יותר טובים מאיתנו, הם בני אדם כמונו, לא חייזרים, כאלה שכבר ניצחנו, וכך נעשה גם הפעם. נוטע בנו ביטחון גדול ביכולת שלנו להצליח. וזה מחלחל.

"זה לא מקרי שבענף הג'ודו בישראל יש כל כך הרבה הישגים ומדליות בתחרויות גדולות. השילוב בין משה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו, לבין אורן ושאר אנשי הצוות, פשוט מושלם. באמת יש לנו את כל התנאים להצליח".

בשבת שעברה, אחרי הזכייה של גפן פרימו וטל פליקר בארד, וההופעה ההרואית של שגיא מוקי, שלקח את כל הקופה, הגיע תורו של פלצ'יק לעלות למזרן.

"לפני התחרות לא הצלחתי לישון. ככה זה בלילות לפני תחרויות גדולות. אני נרדם ומתעורר בכל כמה שעות. קורים לי דברים הזויים. אני בטוח שבעוד רגע אני כבר צריך לקום, ואז מתברר שהשעה 3 בלילה. או חייב כל הזמן ללכת לשירותים. בקיצור, מה זה מתרגש. ככה זה היה גם הפעם לפני התחרות".

אחרי ניצחונות מרשימים על יריבים מלטביה ומסרביה, מול הקהל הביתי המשולהב שלא הפסיק להריע לו, גבר פלצ'יק ברבע הגמר על יריב אזרי, ועלה לחצי הגמר. שם נחל את הפסדו היחיד בתחרות.

"בשניות ששכבתי על המזרן מעולף נכבו לי האורות בעיניים, וחלמתי חלומות. חלמתי שאני מנצח בגמר, עומד על הפודיום ומשמיעים את התקווה".

ואז הוא התעורר, וראה מעליו את הפיזיותרפיסט המסור, והבין שזה היה רק חלום מתוק, ושבגמר הוא כבר לא יהיה. "אמרתי לפיטר שזה הכל או לא כלום", אומר סמדג'ה. "שאין טקטיקות, רק לחימה. והוא כתש את היריב שלו בתוך 39 שניות. יש לי קבוצה של לוחמים מטורפים, הם עובדים קשה מאוד, ואני הכי גאה בהם בעולם". 

•  •  •

פלצ'יק מתנשא לגובה 1.90 מ', ושוקל 103 ק"ג, רובם מאסת שרירים. לפני תחרויות הוא עושה שינוי תזונתי ויורד ל־100 ק"ג. דניאל צמודה אליו כבר תשע שנים. סיפור ההיכרות שלהם היה יכול בשקט להתאים לסרט אהבה הוליוודי. "שנינו היינו בני 17, והגענו עם המשפחות שלנו, בנפרד, לאכול באותה מסעדה בראשון לציון", היא מחייכת מאוזן לאוזן. "הוא בא עם אחותו, ענת (21), ועם אבא שלה. קלטתי אותו והסתכלתי עליו, ונראָה לי שגם הוא מסתכל עלי. הוא נראה מצוין.

"קמתי לשירותים, וביקשתי מאחותי שתגיד לי אם הוא ממשיך להסתכל עלי או שאני מדמיינת. היא אמרה לי שהוא הסתכל עלי, ושהוא בטח מכיר אותי.

"כשהם סיימו לאכול, פיטר חלף על פניי והסתכל לי ממש לתוך העיניים. אבא של ענת יצא אחרון, ואמא שלי החליטה לתפוס יוזמה, פנתה אליו ושאלה אותו אם אפשר לקבל את המספר של פיטר. הוא אמר לה בגאווה: 'הוא ספורטאי, אלוף ישראל בג'ודו'".

פיטר: "אחרי שהבנתי שהיא מעוניינת לקבל את המספר שלי, חזרתי למסעדה, ניגשתי אליה ונתתי לה את המספר".

דניאל: "ואני התבלבלתי שם. רשמתי ספרות לא נכונות, והוא תיקן לי. אבל רק דבר אחד הוא שכח: להגיד לי את השם שלו. אז השארתי לו הודעה ושאלתי אותו איך קוראים לו. מאז אנחנו ביחד".

עם המדליה. "הקרב של החיים שלי" // צילום: אלן שיבר

לפני שנתיים הם התחתנו, אחרי שבע שנות חברות. דניאל עובדת כמאפרת ומעצבת שיער לכלות, ומחזיקה סטודיו בבית. לפיטר סדר יום רצחני ממש: הוא מתאמן פעמיים ביום במסגרת הנבחרת, מוסיף אימונים נוספים במועדון של פבל, ונוסע כל העת בקו באר יעקב־וינגייט.

"יש לי חדר בווינגייט, שבו אני יכול לנוח לפני אימונים וגם להישאר לישון בלילה, אבל אני מעדיף לחזור הביתה להיות עם דניאל. גם כך היא משלמת לפעמים מחיר כבד על כך שאני כל הזמן באימונים ובתחרויות ובמחנות אימונים בחו"ל. בנובמבר הייתי במחנה אימון של חודש בטוקיו, ולשנינו הניתוק היה מאוד קשה. עד לפני שנה לא קיבלתי משכורת מהג'ודו, ודניאל עבדה קשה מאוד ופרנסה אותנו לבד. גם הוריה, רפאל ואריאלה, שאצלם אנחנו גרים, עוזרים לנו ונותנים לי שקט נפשי להתאמן ולהתחרות כמו שצריך.

"אחרי אליפות אירופה הקודמת, שבה סיימתי שביעי, נכנסתי ל'סגל הארד', מעמד שמעניק 4,500 שקלים בחודש. עכשיו, בעקבות הארד, אכנס לסגל הכסף ואקבל 6,000 שקלים בחודש. למזלי, לפני חצי שנה, שני ספונסרים - 'רז משרד חקירות' ו'צבי צרפתי ובניו' - התחילו לתמוך בי, ונותנים לי שקט כלכלי. אשמח שיהיו לי עוד ספונסרים שיהיו שותפים לדרך שלי עד האולימפיאדה בטוקיו".

בשבוע הבא ייצאו דניאל ופיטר לירח הדבש שלהם, אחרי דחייה של שנתיים. "אנחנו נוסעים לקרוז לברצלונה, לאיטליה ולצרפת", היא צוהלת. "חיכינו לזה המון זמן, וזה יצא בזמן הכי משמח שאפשר". "אני באמת חייב לנוח כמה ימים", פיטר מתרווח בכיסא שבחצר הבית. "סוף־סוף יהיה לי זמן איכות רק עם דניאל".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו