ארבעה ימים אחרי האסון בנחל צפית, שרי קורץ, שנפצעה בשיטפון, מספרת ל"ישראל היום" את העדות שלה מהאירוע שכנראה לעולם לא תשכח.
"נפגשנו ברביעי בערב", היא אומרת. "בגלל השיטפונות, החליטו ברביעי לשנות את המסלול. הצוות בדק מסלולים שונים, ראה שזה מוצף וזה מוצף... ורק בבוקר חמישי אמרו לנו לאן הולכים.
"ישנו ליד החניון של עין תמר, ובבוקר התחלנו ללכת. עלינו לתצפית בנחל תמר. ב-11:45 אמרו לנו לשים את כיסויי התיק שלנו, כי דיברו עם החזאים והם אמרו שאמור לרדת גשם". לדברי קורץ, הצוות אמר להם ש"חיזוי מזג האוויר הוא מאוד מדויק, ושלא הולכת להיות הצפה".
אלא שאז החלו הדברים להשתבש. "ב-12:30 התחיל לרדת גשם חזק", מספרת שרי. "התחלנו ללכת קצת יותר מהר. ירדנו בעזרת יתדות. שתי מדריכות, מכיניסטיות – שנהרגו בסוף, ירדו ראשונות. הן עזרו לנו לרדת, ואחרי שכמה חבר'ה ירדו, מישהו צעק לנו בלחץ מלמטה – 'תעלו מהר למעלה'". לדברי שרי, ארבע בנות הספיקו לעלות למעלה וניצלו, אבל היא נותרה על היתדות, יחד עם שניים נוספים – אלה אור, שנהרגה, ורון חכים, שניצל יחד איתה.
שרי מספרת על הרגעים הדרמטיים שבהם המים שטפו גם אותה. "בעוד אנחנו אוחזים ביתדות, המים עלו לנו לראש. ניסיתי לעלות למעלה, אבל הזרם היה כל כך חזק, ונסחפתי לתוכו. התגלגלתי כמו כדור בין סלעים ועצים, מלא דברים עפו עליי. אמרתי לעצמי שעוד שניה תשבר לי המפרקת.
"הייתי בטוחה שעוד שניה זה מוות". שרי קורץ
"ביקשתי מהשם, תגמור את הסיוט הזה, בבקשה די... הייתי בתוך המים, בלעתי מלא מים. באיזשהו שלב ראיתי שיח עם גזע חזק, החזקתי בו, אבל אז המים שוב עלו מעליי. העדפתי לעזוב את הענף ולעלות מעל המים כדי שיהיה לי אוויר, ואז שוב נחבטתי בדברים. ככה הזרם משך אותי איתו, הייתי בטוחה שעוד שניה זה מוות".
אלא שאז קרה לשרי הנס – שלמרבה הצער, דילג מעל עשרה אחרים. "עד אז", היא אומרת, "כל הזמן הייתי בהכרה מלאה. פתאום, ברגע אחד איבדתי את ההכרה ונסחפתי למקום צדדי שהמים בו היו רדודים – זה הנס הגדול שבזכותו ניצלתי.
"ואז התעוררתי. ניסיתי להבין מה עובר עליי, ופתאום שמעתי את רון צועק 'הצילו' ואומר שהוא רואה מעלינו מקום בלי מים. הוא אמר לי שהוא מרגיש ששבר את שתי הרגליים".
"פתאום אנחנו רואים מסוק מעלינו... ואז ירדו אלינו אנשים ממש מדהימים" // צילום: דודו גרינשפן
בנקודה הזו חל המפנה החיובי בסיפור. "איכשהו, כשאנחנו בהיפותרמיה, זחלנו למקום גבוה, ראינו מולנו אנשים וקראנו להם. ראינו שהם מנסים למצוא דרך לבוא אלינו, ואז פתאום אנחנו רואים מסוק מעלינו... צעקנו לו ונופפנו שיבוא אלינו, ואחרי כמה שניות הוא באמת חזר, עמד מעלינו, ואז ירדו אלינו אנשים שהיו ממש מדהימים. הם אמרו לנו 'אל תדאגו, אתם תבריאו, אנחנו פה לצדכם'... החזקתי לאחד מהם את הידיים ואמרתי לו שקר לי.
"במסוק נתנו לנו טיפול ראשוני. האנשים שם היו מדהימים, אמרו לנו שרוצים למצוא עוד ניצולים אז העבירו אותנו לאמבולנס, והוא זה שהביא אותנו לבית חולים. בדרך, באמבולנס, הייתה מתנדבת מדהימה ששיגענו אותה והיא באמת עשתה את כל מה שביקשנו. היו לנו כאבים, וטראומה, אבל המתנדבים ניסו לעזור לנו כמה שיותר".
בזכות אנשי ההצלה הגיעו שרי ורון בבטחה אל בית החולים, אבל גם בשלב זה, שרי עוד לא הבינה מה באמת קרה. לדבריה, ההכרה החלה לחלחל בה רק אז. "ברגע אחד הצלחתי להבין קצת מה קרה לנו, שבא אלינו גל גדול של מים, ובעצם היה שיטפון. כשפגשתי את רון הוא אמר לי שראה שתי גופות, ואז התחלתי עוד קצת להבין. אבל מה באמת קרה, ומה גודל האסון – את זה הבנתי רק למחרת, ביום שישי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו