"העברת שגרירות ארה"ב לא יצרה תסיסה במזרח ירושלים. להפך, היא רק גרמה לתושבים להפנים שהעיר לא תחולק"

ביקשתי מניר ברקת שיספר על ההחלטה האחרונה שקיבל, לעזוב את הזירה המקומית לטובת הארצית, אבל הוא פתח מייד וללא הקדמות בסיפור על ההחלטה הראשונה שקיבל, בגיל 7.

"זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. גרנו במחנה אלנבי, על דרך חברון, בירושלים, קרוב לשטח המפורז מול הירדנים. כשהצנחנים שחררו את העיר העתיקה, החלטתי שאהיה צנחן וזה בדיוק מה שקרה".

ככל שהנושא שב ועולה מצידו, נראה שהוא מנסה להבהיר לנו משהו. מבחינתו, השירות הקרבי בצנחנים, שש שנים, כולל קצונה, פציעה ופיקוד על פלוגה, הוא חלק משמעותי מכרטיס הכניסה שלו לפוליטיקה. כך שאת הכתבה הזאת תסיימו עם עוד כמה סיפורי קרבות, שהתנהלו בלב ליבה של ירושלים.

בינתיים, אנחנו נפגשים בביתו גדול המידות בשכונת בית הכרם. חזיתות הבית בנויות אבן ירושלמית בהירה, קווים ישרים ונקיים, והוא עטוף צמחייה. את פני הנכנסים מקדם מרבד דשא קצוץ בקפידה, שיכול בקלות לארח משחק כדורגל רב־משתתפים.

בחללי האירוח פזורים רהיטים וחפצים מעטים, ועל הקירות מתנוססות כמה מיצירותיה של בברלי (52), אשתו של ברקת וחברת נעוריו מגיל 15. ציורי שמן גדולים, מופשטים, התזות ומשיכות מכחול רחבות במספר לא רב של גוונים. על קיר מרכזי בסלון תלויה תעודת סיום לימודי הקונדיטוריה של בתו הצעירה, עמית (22), בבית הספר הגבוה קורדון בלו בפריז.

הוא מתיישב בראש שולחן ארוך עשוי עץ כבד בפינת האוכל וחולץ את נעליו. "כקצין צעיר, מפקד מחלקה, במסגרת 'מבצע מוביל' (פשיטה של כוחות צה"ל בעומק דרום לבנון; נ"ל), באוגוסט 1980, המ"פ שלי, מוקי קנישבך, נהרג לידי, ואני נפצעתי באורח בינוני. כדור נכנס לכתף שמאל ויצא סמוך לעורף.

"נדרשו לי כמה שבועות כדי להתאושש, והתעקשתי לא לקבל אחוזי נכות כדי שאוכל לחזור ליחידה. בנובמבר 1981 התמניתי למ"פ, ומייד לאחר שהפלוגה סיימה טירונות, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. הייתי אז בן 22. אחר כך שירתּי שבע שנים כמ"פ במילואים, 70-60 יום בכל שנה".

•  •  •

ברקת (58) לוגם אספרסו מכוס זכוכית דקה, וקוטף כמה דובדבנים מתוך אשכול סגול. בין רגלינו מתרוצצת גוּש, כלבה קטנטנה עם פרווה גדולה, שאוהבת ללעוס שרוכי נעליים.

"לא נולדתי עשיר", הוא עובר להדגיש חלק נוסף בביוגרפיה שלו. "אבא שלי, זלמן, הוא פרופ' לאסטרופיזיקה, ואמי שולה מורה לחינוך גופני ולריקודי עמים. כשהתחתנתי הייתי בן 26, ובבי בת 20. קנינו דירת חדר וחצי בפסגת זאב, 61 מטר מרובע, קומה שנייה. 37.5 אלף דולר, מתוך זה 25 אלף משכנתא, והשאר חיסכון מהשירות בקבע ומתנה קטנה מההורים.

"והיה לנו טוב, היינו מאושרים. שם גם נולדה בתנו הבכורה, דניאל, שהיא היום בת 27. מכיוון שלא היה לנו כסף לוועד בית, הייתי עושה בארטר ומנקה את חדר המדרגות".

נועם (25) נולדה בדירה אחרת, אחת מני רבות שביניהן נדדה המשפחה עד שהתמקמה בבית הכרם. שתי הבנות הגדולות הן היום סטודנטיות.

ברקת למד מדעי המחשב ומינהל עסקים לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, ובברלי למדה צורפות לתואר ראשון בבצלאל. תוך כדי הלימודים עבד ברקת עם חמותו לורנה, שהיתה בעלת סטודיו לבובות קרמיקה ברובע היהודי. בשנת 1988 הקים עם אחיו, אלי, הצעיר ממנו בארבע שנים, את חברת ההייטק BRM, שעסקה בפיתוח מוצרי אבטחת מידע, תוכנות אנטי־וירוס וגיבוי.

"אנחנו מחלוצי ההייטק במדינה, לקחנו המון סיכונים, ובתוך שנתיים כבר היתה לנו פריצת דרך גדולה. אחרי שהרווחנו כמה מיליוני דולרים התחלנו להתרחב וחברנו לחברת צ'ק פוינט. גיל שויד, שלמה קרמר ומריוס נכט, שיצאו מ־8200 ופיתחו את רעיון חומת האש, פנו אלינו, ואנחנו מייד הבנו את הפוטנציאל, בניגוד לאחרים, שלא הבינו מה הם עושים".

בזכות ההימור המושכל על צ'ק פוינט הרוויחו האחים ברקת מאות מיליוני דולרים, "אבל את 10 המיליון הראשונים עשינו הרבה קודם, והחברה שלנו כבר היתה שווה מיליארדים", מדגיש ברקת. "תחום ההייטק דרש מאיתנו לטפס מהר בעקומת הלמידה. לא לדרוך במקום. עד שהגיע הרגע שבו בבי ואני החלטנו לקחת את ניסיון חיי הדרוויניסטי־הייטקיסטי ולנתב אותו לפילנתרופיה".

דרוויניסטי? 

"עולם ההייטק מאוד דרוויניסטי. מאוד אגרסיבי. מי שלא צומח מהר, נטרף ונעלם. עולם עם כללי משחק לא פשוטים, שצריך להצליח כדי לשרוד בו.

"הדחיפה לכיוון הפילנתרופיה היתה כשדניאל עלתה לכיתה א'. העסקים כבר היו מאוד מבוססים, ואני כבר כמה שנים לא הייתי יזם, אלא מנהל קרן הון־סיכון. בפוזיציה הזאת אתה יושב במושב האחורי של חברות סטארט־אפ ועוסק בחזון. לא כבול ללוחות זמנים של עשייה, ויש לך יותר זמן פנוי.

"את הזמן הפנוי הזה רציתי להעשיר בפילנתרופיה וקצת תחביבים. קצת ספורט אתגרי. תחרויות ראלי, פריז־דקר. כן, תחביבים משוגעים. חיים פעם אחת, ואין שום סיבה לא ליהנות מהחיים. וגם נסיעות משפחתיות לחו"ל בכל קיץ. הבינלאומיות היא חלק גדול מהחיים שלי. כאיש הייטק, לפחות שליש מהזמן הייתי בארה"ב".

•  •  •

העשייה החלה בירושלים. "הקמנו את עמותת סנונית, בהשקעה של מיליוני דולרים, ובאמצעותה מחשבנו 24 בתי ספר יסודיים, בחינוך הממלכתי, הממלכתי־דתי והערבי. החרדים פחות התעניינו.

"גיליתי שמרתק אותי להתחכך עם מנהלי בתי ספר וללמוד את מערכת החינוך. מרגע שהפעילות התחילה להתבסס, הפכתי למין כותל מערבי של מערכת החינוך. מנהלים, ועדי הורים ומי לא פנו אלי בבקשות לעזרה, גם בעצות וגם בכסף.

"עבורי זאת היתה ברכה גדולה, כי אני מאמין גדול במערכת החינוך, וכך למדתי הרבה על האתגרים של ירושלים, בפרט בחינוך, ושאלתי הרבה שאלות. למשל, למה יש אזורי רישום סגורים, מה ההיגיון בהחלטות שונות. וקיבלתי תשובות סתומות.

"הבנתי שהעיר שלנו הולכת לאחור. מספר התלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי הולך ומצטמק, כי היתה הגירה שלילית גדולה. העיר היתה פחות אטרקטיבית למגזר החילוני והדתי־לאומי ולמשפחות צעירות, וראו את המספרים במערכת החינוך. מספר התלמידים במגזרים האלה היה 58 אלף, מתוך כ־250 אלף תלמידים. בתי ספר נסגרו. היום, המערכת הממלכתית והממלכתית־דתית בירושלים מונה 66 אלף תלמידים. לא רק שהירידה נבלמה, אלא יש עלייה.

"מפרספקטיבה של יזם, של איש עסקים, הרגשתי שדרוש שינוי במערכת הציבורית. שקיים קיבעון מחשבתי. שלא מבינים איך אפשר לממש את הפוטנציאל של העיר בתיירות, בתרבות. הפער בין איכות החיים בירושלים לערים אחרות הלך והעמיק. 

"בשנת 2002, בבי ואני יצאנו לארוחת ערב, הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ואמרנו, הגיע תורנו. לא נסלח לעצמנו אם לא נפעל. והחלטנו שאני אכנס לזירה הציבורית.

"מבחינתי, זה היה טבעי. כשהיינו נערים, אבא שלי איחל לי ולאחים שלי שני איחולים. האחד, שנשלם הרבה מס הכנסה. זאת ברכה גדולה מאוד, ואני מאחל אותה לכל עם ישראל. אבא שלי אמר: 'להיות שכיר זה לישון טוב, ולהיות עצמאי זה לאכול טוב. תבחרו לכם'. ואנחנו בחרנו.

"אחשוב ביחד עם ראש הממשלה איך אני יכול לתרום הכי הרבה". ברקת בימיו בהייטק 

"האיחול השני היה שנהיה מסוגלים לעבוד תמורת שקל בשנה בשירות הציבורי. ואת זה אני עושה כבר 16 שנה. מהרגע שההחלטה התקבלה, עזבתי את כל עסקיי.

"אחי, אלי, גר אז בפאלו אלטו, בעמק הסיליקון, עם אשתו אלונה והמשפחה. היה להם נהדר שם. הודעתי לו שאני עוזב את כל העסקים ועובר לזירה הציבורית, ושהוא צריך להחליט: או שאנחנו מוכרים את העסקים, או שהוא חוזר לארץ ומחליף אותי.

"למזלה של הפועל באר שבע, אלי ואלונה (שרכשה בשנת 2007 את קבוצת הכדורגל הפועל באר שבע; נ"ל) החליטו לחזור לישראל, אחרי שמונה שנים בארה"ב. וזהו, כבר 16 שנה אני מתעסק רק בשליחות הציבורית. מממש את הברכה של אבא שלי ומרוויח שקל בשנה. אני טס לחו"ל על חשבוני, נוסע ברכב הפרטי שלי. לא רוצה כלום בתמורה.

"זאת זכות גדולה בשבילי לעשות את זה. יש עוד אנשים שהרוויחו הרבה כסף, והם לא בחרו כמוני. אני ממליץ להם בחום, אגב.

"ולא ידעתי מה צפוי לי, היתה אי ודאות גדולה. אבל אני לוחם, כזכור. בצבא הצטערו שעזבתי. הייתי מצטיין בקורס מ"כים, מצטיין קורס קצינים, נחשבתי לקצין טוב, והחיילים שלי הלכו אחריי באש ובמים עד היום, והמשכתי את כל זה בהייטק והובלתי תהליכים".

•  •  •

ברקת התמודד על ראשות העיר בשנת 2003 והפסיד לאורי לופוליאנסקי, נציג דגל התורה, בהפרש של 9 אחוזים. היו שסברו שהוא יפרוש ולא יסכים לכהן כחבר מועצה. אבל הוא נשאר, והקים את עמותת "סטארט־אפ ירושלים", לתמיכה ופיתוח עסקים שבהם יש לירושלים יתרון תחרותי, כמו תיירות, תרבות, רפואה, מדעי החיים והייטק. הוא גם היה ממקימי עמותת "רוח חדשה", שמטרתה מתן תמריצים כלכליים ותעסוקתיים לאוכלוסיות צעירות בירושלים, בפרט סטודנטים ומשפחות.

בשנת 2008 התמודד מול מאיר פרוש, נציג אגודת ישראל. "אני ואשתי צפינו שנשלם מחיר כבד, וזה אכן התממש. לבנות היה מאוד קשה. קמפיין הבחירות היה בחלקו שלילי ואגרסיבי, כנהוג בקמפיינים מוניציפליים. היו דיבורים שליליים, תקשורת שלילית, והילדות היו חסרות ישע ולא יכלו לעזור. טחנו אותנו, כמו שיודעים לטחון בציבוריות הישראלית".

ברקת ניצח את פרוש, כש־52 אחוזים הצביעו בעדו. "כמה חודשים אחרי הניצחון הלכנו בבי ואני לאסיפות הורים, ואמרו לנו שלבנות היתה ירידה בלימודים. בשביל תפקיד כזה צריך עור של פיל, ולילדים אין עור של פיל. עד כמה שבודדנו אותן והקפדנו לא לערבב אותן בחיים הציבוריים, הן שילמו מחיר. גם להיות 'הבנות של', גם פחות 'זמן אבא', כי המחויבות שלי לעבודה היתה יותר גדולה מאשר במגזר הפרטי.

"וכשאתה פועל בזירה הציבורית, אתה חוטף. רוב הסיכויים שלא תקבל תודה ולא תקבל הערכה. מי שנכנס לשירות הציבורי כדי לקבל תודה, לא בוחר נכון. זה תפקיד כפוי טובה באופן מובנה, בהגדרה שלו. אתה נכנס כדי לשרת את הציבור, להיות שרת. אמנם אתה מוביל, אבל הזכות היא לשרת את העם. אם הייתי נכנס כדי לקבל תודה, לא היית יושבת איתי פה.

"בירושלים שליש מהציבור לא בחר בכלל, קצת פחות משליש לא בחר בי, ורק קצת יותר משליש כן בחר בי. ואני צריך לשרת את כולם, באופן הוגן, ולכן להתעלות מעל מה שחושבים עלי.

"כשאתה בא לעבוד נטו לשם העיר, לשם שמיים, זה מאפשר להתעלות מעל הקונפליקטים ולהיות כמו שופט. לקבל החלטה באומץ לב, להתוות כמנהיג העיר לאן ללכת - ולשם לרוץ. כך נוהג מ"פ בצנחנים, יזם הייטק, עם ניסיון עסקי, ערכי, יהודי וישראלי". 

אמרת "לשם שמיים"? אתה אדם מאמין?

"כן".

הבית שלך לגמרי חילוני.

"כן, אבל זה לא אומר כלום. אני לא אוהב את המילה 'חילוני'. המילה 'חילוני' היא לא נכונה. אני מעדיף את המילה 'ממלכתי'. בשפה החרדית, בלשון הדתית, יש למילה 'חילוני' אינטרפרטציה של זר, ואני לא מרגיש זר.

"אני בוחר בהגדרה כזאת: אני יהודי, ישראלי, ממלכתי. מחובר למדינה הזאת לא פחות מכל אחד אחר ומחויב לתרי"ג מצוות. בחרנו בדרכנו לחיות כיהודים בתוך הבית שלנו, בפרטיות שלנו. כאיש ציבור אני מאוד מחויב לירושלים כעיר הקודש, לשמירת הסטטוס קוו בהקפדה. אני מאוד מכבד את הציבור שלי". 

אחת הטענות כלפיך היא שהיית קשוב באופן מיוחד לחרדים, בעיקר מהרגע שהתחלת לפזול ברצינות לזירה הארצית.

"המבקרים האלה כבר נאלמו. אני לא מתרגש מזה. החלטתי עכשיו לעבור לרמה הארצית ממגוון שיקולים, ורק אחרי שאני מרגיש שאנחנו בדרך לקבע את הדרך של ירושלים להצלחה. יש לנו רשת של רכבות קלות, בכניסה לעיר צמחו 24 מגדלים, מערכת החינוך שופרה מאוד, ההייטק צמח. החלטתי שב־20-15 השנים הבאות אשרת את המדינה ברמה הלאומית. בליכוד, שהוא הבית".

כצנחן (משמאל), עם אביו ושני אחיו, 1982

הליכוד תמיד היה הבית?

"כאדם צעיר לא הייתי מעורב פוליטית באופן מהותי. הציונות בבית היתה ללא קשר למפלגות".

ההורים שלך שייכים למחנה הזה?

"לא. לא שייכים למחנות".

הצבעת לליכוד?

"לא הייתי משויך. פוליטיקה לא עניינה אותי, עד שהתחלתי בעשייה הציבורית. בשתי מערכות הבחירות האחרונות תמכתי פומבית בראש הממשלה. היום אני מאוד מגובש מבחינה מדינית, ביטחונית, כלכלית, חברתית. באינסטינקטים שלי אני מחנה לאומי".

באינסטינקטים של איש העסקים?

"לא. דווקא כלוחם, כצנחן, כמי שיודע להילחם, זה בא לי מאוד טבעי. אני מבין כמה חשוב לקדם ולפתח את המחנה הלאומי, במובן הרחב של המילה".

מה ההבדל מבחינתך בין הליכוד למחנה הציוני?

"כולם אוהבים את המדינה. אבל בנושא ירושלים, למשל, אני פנאט, כעיר מחוברת ומאוחדת. גם בנושא יהודה ושומרון. מה שמבדל את המודל שלי כראש עיר וכליכודניק היא התפיסה שלעולם לא נחלק את ירושלים. לעולם. ואנחנו מצליחים לשמור עליה.

"הדיון הוא לא למה כדאי לחלק או לא לחלק את ירושלים. הדיון הוא ערכי. לירושלים יש תפקיד מאוד חשוב לעתיד של המדינה והעולם. צריך לפעול בירושלים על המכנה המשותף הרחב, לקדם את כולם, עיר מחוברת שעושה את כל ישראל חברים. מזרח ירושלים היא חלק מירושלים".

לתושבי מזרח ירושלים אין רצון להיות "כל ישראל חברים". הם רוצים להיות חלק ממדינה פלשתינית. 

"לדעתי, לא תהיה מדינה פלשתינית. ירושלים היא אחת, תחת ריבונות ישראל על כל חלקיה, נקודה. ביהודה ושומרון חובה עלינו לשלוט ביטחונית. אין לי בעיה עם מתן אוטונומיה אזרחית לתושבים הערבים. לא צריך לנהל את שכם ואת ג'נין. אם הם ירצו עצה טובה, אמליץ להם איך להפוך את מערכת החינוך שלהם להיות כמו זו הישראלית.

"אני רוצה שליטה על כל התושבים היהודים, שהחוק הישראלי יחול על כל יהודה ושומרון, ולקדם כלכלה מפותחת ומשולבת באזור הזה".

מדינה דו־לאומית.

"לא כל כך מדינה. מודל שלפיו צבא - לא, אוטונומיה אזרחית - כן. 

"הדבר הכי גרוע הוא לעשות עסקה גרועה. כמו ההתנתקות. אין ישראלי אחד שחושב שזאת היתה עסקה טובה. עדיף לא לעשות עסקה ולהמשיך כך, בסבלנות. בשורה התחתונה, גם אין עם מי לעשות שלום".

זו היתה תפיסת העולם שלך מאז ומתמיד?

"היא התחדדה במהלך השנים. אני יכול להראות לך שכאשר מקדמים את הריבונות שלנו במזרח העיר, בהשקעות ובמערכת החינוך - זה עושה רק טוב.

"התפיסה שלי היא להיות טוב עם הטובים, שהם רוב התושבים, ולהיות מאוד אגרסיבי עם הרעים - טרוריסטים או מפרי סדר. אם אתה רוצה להיות טוב עם הטובים, אתה חייב להיות רע עם הרעים".

מה זה "להיות רע"?

"פיתחנו מודלים ייחודיים לשת"פ ביטחוני־אזרחי. המערכת האזרחית נרתמת לטובת המערכת הביטחונית.

"אי אפשר לעשות כלום לילדים בני 10 שמפרים חוק, שמעורבים בפעילות נגד כוחות הביטחון. אבל אפשר להוציא משלחת של העירייה, מס הכנסה, ביטוח לאומי, ארנונה, לערוך ביקורי בית, לבחון לעומק אם המשפחה ממלאת את כל החוקים של המדינה, למצוא פערים ולפעול. שלילת זכות עבודה, הטלות קנסות, לבדוק ולהתלבש - והכל במסגרת החוק ובהתאם להוראות החוק. וואו! איזה אימפקט יש לזה. זה מנוף מאוד חזק למערכת הביטחונית. וזה ישים לכל מקום.

"לפני שלוש שנים ישבתי עם מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, מפקד השב"כ שאחראי על ירושלים ויו"ש, ומנכ"ל הביטוח הלאומי. כולם באו אלי למשרד, שבוע אחר שבוע, ויצרנו את המודלים הכי מתקדמים. בדומה לאיך שעצרו את אל קפונה. הוא היה הגנגסטר הכי רציני בשיקגו, והוא נעצר על מס הכנסה. זה מנגנון מאוד יעיל וטוב. 

"התפיסה היא: אל תתעסקו איתנו, ואנחנו נעזור לכם. נושיט לכם יד, נעזור לכם, נפתח את הכלכלה יחד, ניתן לכם את האוטונומיה האזרחית שלכם. אם תתעסקו איתנו, תשלמו מחיר כבד. זה המסר. מאוד קוטבי ועוצמתי. אין אמצע".

איך אתה מתקבל במזרח העיר עם התפיסה הזאת?

"מצוין. אני מסתובב המון בבתי ספר במזרח העיר. עם מאבטח, כמו במערב העיר. אני ראש עיריית ירושלים. יש לי פה 300 אלף תושבים ערבים. 200 אלף חרדים. 400 אלף מגזר כללי. 900 אלף נפש, לא עיר קטנה".

ההחלטה להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים לא יצרה תסיסה במזרח העיר?

"להפך. זאת אמירה שמבהירה שירושלים לא תחולק, ומבחינת הרשות, זה איבוד של קלף משמעותי. אני מרגיש את זה. התושבים מבינים שנפל דבר. מפנימים שירושלים לא תחולק. ואחרי האמריקנים מדינות נוספות יפעלו באופן דומה.

"אני פעיל בנושא העברת השגרירות כבר הרבה שנים. שנים לפני שטראמפ התמודד לנשיאות אירחתי את איוונקה וג'ראד קושנר אצלי לארוחת ערב. ואני בקשר עם עוד מקורבים לטראמפ, ובהם ג'ייסון גרינבלט, השגריר דיוויד פרידמן וגם טראמפ עצמו. תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי לקדם את הנושא, עם מצגות, עם תוכניות ועם שיחות.

עם אשתו, בברלי. "היא מתפתחת בקו מקביל ונפרד ממני. הסטודיו שלה בירושלים, אבל היא מציגה בעיקר בחו"ל"  // צילום: אורן בן חקון

"השגרירות תמוקם בשכונת ארנונה, ליד תלפיות, והיא תורחב בהדרגה, החל מ־14 במאי. בתוך כמה שנים מרכז הפעילות יהיה בירושלים, ויש לזה חשיבות גדולה.

"תושבי מזרח ירושלים רוצים איכות חיים, ולרובם המהלך הזה מפשט את העתיד. הם מבינים שנכון להשתלב. אנחנו רואים שיש יותר ביקוש לעשות בגרות ישראלית, ויש גידול בבקשות להתאזרחות. ידעתי שזה מה שיקרה, ולכן דחפתי מאוד חזק כדי שארה"ב תפעל כך. מה גם שיש לכך השפעה חיובית על התיירות לעיר, זה מייצר פעילות כלכלית ענפה בתחומים נוספים".

•  •  •

ברקת אומר שהמאבטח צמוד אליו כל הזמן, למעט בבית. "וכשהוא צריך עזרה, אני עוזר לו. למשל, כשהתנפלתי על המחבל בפברואר 2015.

"זה קרה כשהייתי בדרך למשרד, והרכב עמד ראשון ברמזור של הצומת בכיכר צה"ל, ממש לפני כיכר ספרא, כיכר העירייה. ישבתי במושב האחורי ליד המאבטח, אסף, הייתי בטלפון, ודפנה הרל"שית שלי ישבה ליד הנהג ואמרה, יש אירוע, יש בעיה. ניתקתי את השיחה ויצאתי מהרכב.

"אני צועד קדימה, ופתאום מופיע מולי מחבל עם סכין ביד, בא לדקור אנשים. לא ידעתי שהוא כבר דקר מישהו קודם. אסף שלף את האקדח, דרך אותו וכיוון עליו. המחבל רואה מאבטח עם אקדח מכוון אליו, עוזב את הסכין, ואיך שעזב את הסכין - טראח, התנפלתי עליו וריתקתי אותו לרצפה. הוא לא היה כזה בחור גדול. אני יותר חזק ממנו.

"הנהג והמאבטח הצטרפו אלי, ואיך שריתקנו אותו, אני מרים את הראש כדי לראות מה קרה, ורואה בחור שנדקר בבטן. ניגשתי אליו, נתתי לו את המעיל שלי. וביקשתי שייקחו את המחבל למדרכה, כדי שאוכל לנהל את התנועה חזרה.

"מגיעים כוחות ההצלה, ואני אומר להם, תירגעו, יש פצוע קל, נגמר האירוע, תנו לי לנהל את התנועה. תזיזו את הניידות, צריך להחזיר את העיר לשגרה.

"בהמשך ניסו להבין מה קרה. שאלו אותי מה היה קורה אם הוא היה בא אלי עם הסכין. אמרתי, ברור, היינו הורגים אותו במקום. אבל הוא לא קפץ עלינו עם הסכין, ולכן הכנענו אותו.

"כשהגיע אלי מפקד המחוז, צ'יקו אדרי, וביקש שאספר לו מה קרה, שמתי לב שהוא מסתכל עלי במבט מוזר. כי בפיגועים אנשים מספרים דברים שלא קרו. מקבלים פיק ברכיים ומפנטזים דברים שלא קרו. והוא מסתכל עלי כאילו אני מפנטז. מה, ראש עיר מתנפל על מחבל? ואני אומר, אוי, איך אני מסביר לו מה קרה. זה הכל אינסטינקטים של לוחם.

"אחר כך נודע לי, למזלי, שהכל צולם במצלמות שהוצבו בצומת. לא נדרשתי לספר יותר מדי מה קרה. אחרי שצפו בתמונות, הבינו הכל. היה מדובר בנער בן 16 או 18. חטף 18 שנה. הייתי צריך ללכת להעיד במשפט שלו.

"אבל זה לא סוף הסיפור. באותו ערב קיבלתי טלפון שהזכיר לי ש־11 שנים קודם, באותו יום בדיוק, נסעתי באזור גן הפעמון כשאוטובוס קו 14 שנסע לפניי - פאף, התפוצץ. 40 מטר ממני. חתכתי מהר לתחנת דלק סמוכה, רצתי כמו מטורף ונכנסתי ראשון לאוטובוס.

"אחסוך ממך את המראות. היו שמונה הרוגים. מייד התחלתי לחלץ פצועים מתוך האוטובוס, חלקם דרך החלון. פעלתי מסודר, מהפצועים קל אל הפצועים קשה. ואתה לא יודע אם יש עוד פצצה באוטובוס, הזמן שאול. ואני לבד שם, רק אחר כך הצטרף אלי עוד חייל.

"עשיתי סיבוב בניסיון להשתלט על הזירה. הרי הייתי בזירות קרב כמה פעמים, ויש לי לצערי המון ניסיון קרבי במלחמה, כמ"פ. פתאום אני רואה את אחת הנערות, בגיל של אחת הבנות שלי, שוכבת בתוך שלולית דם גדולה. מיהרתי אליה וראיתי שהיא חטפה רסיס ברגל, בעורק הראשי, והדם השפריץ לכל עבר.

"עם בוהן שמאל לחצתי חזק על הפצע, וככה חיכיתי עד שהגיעו האמבולנסים, ואז קראתי לאחד החובשים ואמרתי לו, שים את האצבע ואל תעזוב עד שהיא מגיעה לבית חולים. הדרכתי אותו מה לעשות, הלכתי לטפל בעוד פצועים וחזרתי אליה, ליטפתי לה את הראש, הרגעתי אותה שהכל יהיה בסדר.

"היא הגיעה לבית החולים על טיפת דמה האחרונה. ליז מונטיליו. בערב שבו ריתקתי את המחבל, אמא שלה התקשרה והזכירה לי שבדיוק 11 שנים לפני כן הצלתי את חיי בתה. מאז היא סיימה תיכון, שירתה בצה"ל, והייתי בחתונה שלה. מרגש". 

•  •  •

כמה שעות לפני הפגישה שלנו סייר ברקת עם קבוצה של נשות הליכוד ברחבי ירושלים. סיורים שהוא עורך כראש העיר, "אבל עכשיו הן משמעותיות עבורי לקראת הפריימריז, חד־משמעית".

שלושה אוטובוסים של נשות הליכוד הגיעו לסיור. "ביקרנו בהר הזיתים ובמנהרות הכותל, הסברתי להן על השכבה הארכיאולוגית החדשה. שכבה של יותר מעשרה מטרים, שבכל כמה חודשים נחשפים עוד כמה סנטימטרים. לערוך ביקור כזה עם מי שהפטריוטיוּת מאפיינת אותו, זה נהדר. בשבוע שעבר עשיתי סיור דומה למשפחות הצנחנים, כולל משפחות שכולות. למעשה, אין מי שלא מתרגש מסיור בירושלים".

מה, להערכתך, היה קורה אם היית מתמודד לקדנציה שלישית כראש העיר?

"הייתי מנצח בקלות. אין אחד מהרציניים שהיה מתמודד מולי. עכשיו ההתמודדות נפתחה. משה ליאון שוב מתמודד (ברקת ניצח אותו בהתמודדות בשנת 2013; נ"ל), ייתכן שיהיה מועמד חרדי, וייתכן שהשר זאב אלקין יתמודד".

שהוא השר לענייני ירושלים. מה עושה המשרד הזה?

"לאור חשיבותה של ירושלים, מדובר בהמון כבוד. נאמן של העיר בתוך הממשלה. הרעיון הוא שאין לראש הממשלה את הזמן ואת האנרגיה לעשות את זה, ולכן הוא ממנה שר לפעול במקומו. אבל כמו שאין שר לענייני תל אביב, באר שבע או חיפה, אני לא ראיתי שום צורך בשר לענייני ירושלים".

יש גם שר לפיתוח הנגב והגליל.

"נכון. משם זה בא. אבל הייתי יכול להסתדר ללא המשרד לענייני ירושלים. יש לו תקציב קטן יחסית, של 100 מיליון שקלים, מול 9 מיליארד שקלים של עיריית ירושלים. אפשר היה לחסוך בזה, מדובר במשרד מיותר. אבל מהרגע שמינו שר כזה, קיבלתי. אני מסתדר מצוין עם אלקין. שיתוף הפעולה היה טוב מאוד".

מה הוא עשה?

"יש סדרה של פרויקטים שאנחנו עושים כעירייה, בשיתוף המדינה. תוכניות עבודה שלי לפיתוח כלכלי של העיר, כמו תמריצים לעסקים, שיצאו לפועל בזכות שיתוף הפעולה עם המשרד והשר".

יותר מ־40 אחוז מהתושבים בירושלים מתחת לקו העוני.

"44 אחוז. רובם חרדים וערבים, אבל זה לא משנה, הם תושבים. ממד ראשון בהתמודדות הוא פיתוח כלכלי. יצירת מקומות תעסוקה. הממד השני הוא מערכת החינוך. זאת היכולת להכשיר ילדים לעידן הבא.

"כשנכנסתי לתפקיד, תקציב החינוך היה 740 מיליון שקלים, ובתוך עשור הגדלתי אותו ל־1.9 מיליארד - יותר מפי שניים וחצי, כשכמות התלמידים לא גדלה פי שניים וחצי, אלא בפחות. וזה לא כולל את תקציב הפיתוח לחינוך, שעלה מ־50 מיליון ל־600 מיליון. 

"הממד השלישי הוא להיכנס אל העניים ולראות את מי אפשר להוציא מהעוני. פיתחנו מודל ירושלמי, שאני יזמתי, שאומר: במקום לדבר על מדד העוני באופן כללי, נפלח ברמת משפחות את מי אפשר להוציא מהעוני ואיך. חד־הוריות, חרדים שרוצים להצטרף למעגל התעסוקה, נשים ערביות. להסתכל על העוני כמשקיע, ולראות אילו מקצועות אפשר ללמד ואיפה.

"בנינו שישה מכוני הכוונה, שמותאמים כל אחד לאוכלוסיות שונות, ולפי הצרכים שעולים והמאפיינים מפתחים תוכניות לקידום תעסוקתי, מסייעים במיצוי זכויות, מייעצים בניהול התקציב המשפחתי. השבוע עיריית ירושלים זכתה בפרס יזמות עירונית על הפרויקט הזה".

•  •  •

על פי דירוג פורבס לשנת 2015, ברקת הוא הפוליטיקאי העשיר בישראל, עם הון של 450 מיליון שקלים. הרחק מאחוריו ניצבו אראל מרגלית עם הון של 220 מיליון וסילבן שלום עם 150 מיליון. שניהם פרשו בינתיים מהמערכת הפוליטית. הבאים ברשימה הם בנימין נתניהו (42 מיליון), נפתי בנט (30 מיליון) ויו"ר המחנה הציוני, אבי גבאי, עם הון של 25 מיליון. 

הרזומה שלך יותר ממזכיר את זה של בנט.

"יש לנו היסטוריה מאוד דומה, כן. היינו בקשר הרבה שנים. הוא צעיר ממני ושירת במגלן עם אחי, ערן, שהוא בן 44.

"ובכל זאת, ניסיון החיים שלנו שונה. אני עשר שנים בראשות עיריית ירושלים, וזה נותן פרספקטיבה מאוד מאתגרת. בכל אופן, צריך יותר אנשים כאלה, כמו בנט. גם כמו אראל מרגלית, שנכנס ויצא".

המאבק האחרון שלך מול שר האוצר להגדלת התקציב נועד גם כדי להפגין נוכחות פוליטית?

"המאבק על התקציב מנוטרל מפוליטיקה, ואני מנהל אותו כל השנים. כשנכנסתי לתפקיד, סך התקציב של העיר היה 3.6 מיליארד. היום הוא 9 מיליארד, ויהיה חייב להמשיך לגדול.

"האוצר תקוע בתוך קיבעון מחשבתי באופן שבו הוא מנהל את השלטון המקומי. אנשי האוצר הם אולי צעירים ונחמדים, אבל ביזמות ובניהול יש להם עוד מה ללמוד. הם מייצרים את אי השוויון בין הרשויות. 

"ערים עניות מתקשות יותר בגביית ארנונה, או שהארנונה בהן נמוכה, ולכן הפער הולך וגדל. ירושלים היא עיר מאוד צפופה, ולכן יש לנו פחות הכנסה פר תושב. בגלל אחוזי העוני יש פטורים רבים מארנונה, וכך שוב זורם פחות כסף לעירייה, ויותר קשה לצמצם את הפערים. 

"תמיד זה היה ככה, ולשר כחלון לא היה אומץ לשנות את הקיים. ברגע שהוא ממשיך כמו קודמיו, הוא מחמיר את המצב. בגלל התקציב, מקדמי אי השוויון בין הפריפריה למרכז הולכים וגדלים בכל שנה. עד היום עשיתי את מלחמתה של ירושלים. מחר אני אעשה גם את מלחמת הפריפריה, הנגב והגליל, יהודה ושומרון.

"התקציב שהשגתי עכשיו הוא לשנה, ובשנה הבאה תידרש תוספת גדולה יותר. אם יש משהו שלא הספקתי, הוא לקבע נוסחת מימון מול האוצר. אבל אני עוזב את העירייה, לא את ירושלים, ואמשיך לפעול למענה".

אתה ערוך למה שדורשים פריימריז בליכוד? ערוך להתמודדות מול דמויות אהודות ומול עסקנים ותיקים?

"אני איש שיודע לייצר שיתופי פעולה, לרתום גופים ואנשים לעשייה. מצד שני, אני גם יודע לצאת למלחמות ולהתעמת, אם צריך, כולל עם שרים בכירים. אני אולי נראה ילד טוב ירושלים, אבל יודע להילחם. עברתי שלוש מערכות בחירות שבהן לא ליקקתי דבש.

"אני מרגיש מצוין בליכוד. מרגיש חום, אהבה, חיבוק. אני מסתובב ומספר מה עשיתי ומה אני עושה. בירושלים התמיכה שלי גבוהה מאוד בקרב המחנה הלאומי".

אלה דברים שבדקת ברמה המקומית והארצית?

"כן, כמובן. בירושלים התמיכה גבוהה, כי מכירים אותי. בשאר הארץ התמיכה טובה, ובקרב מי שלא, הסיבה היא שעדיין לא מכירים אותי ואת ניסיון חיי. אני לא חושש. אקח מניסיון חיי כלוחם, כיזם, כראש העיר ירושלים, ואעביר אותו לרמה הלאומית".

איזה תפקיד היית רוצה? 

"אשרת בכל תפקיד שיוטל עלי, ואני לא מדבר על תפקידים שאולי אעשה. ודאי שחינוך קרוב לליבי, ואני מכיר את מערכת החינוך מצוין ויכול להוביל רפורמות ברמה הארצית, כמו שהובלתי בירושלים. גם ביטחון קרוב לליבי, אל תשכחי שאני לוחם ויש לי אינטואיציות טובות בתחום הביטחון.

"ואני מבין עסקים, ורווחה וקהילה. אני יכול ללכת להרבה כיוונים. בבוא העת אשב עם ראש הממשלה ונחשוב יחד איך אני יכול לתרום הכי הרבה".

מה יקרה אם תגיע למקום לא ריאלי, או תתברג בעשירייה השלישית ברשימה?

"ידעתי לשבת באופוזיציה בעירייה, אדע לשבת כח"כ בעשירייה השלישית. אני כמובן מקווה שלא, אבל זה לא מפחיד אותי. מה שיבחרו, אגיד תודה. אני מאמין שאתברג בהנהגה הלאומית, ולכן לא חושב על מה יקרה אם לא אצליח. הליכודניקים בסך הכל שמחים על הצטרפותי ורוצים לראות אותי שותף".

מה חשבת על הסאגה המתמשכת בין מירי רגב ליולי אדלשטיין?

"שעדיף לפתור את הדברים מאחורי הקלעים באופן מכבד מאשר להתעמת מול כל הציבור. אני לא מתכוון לומר מי מהם צדק בעיניי".

אתה לא מסתיר את רצונך להתמודד בעתיד על ראשות הממשלה. תתמודד מול נתניהו?

"ממש לא. יש לנו יחסים טובים מאוד. עדכנתי את ראש הממשלה שאני לא ממשיך לקדנציה שלישית. הוא הזמין אותי למשרדו, תמך בי, חיבק. זה לא סטנדרטי. יש לי ולאשתי יחסים מאוד טובים עם הזוג נתניהו, ברמה חברית. אנחנו לא מנצלים את זה לטובה, וגם לא לרעה.

"בשורה התחתונה, אני חושב שהוא עושה עבודה טובה מאוד. יש בי רצון לחזק אותו ולסייע לו, ואני יודע להביא עוד ערכים מוספים, בוודאי. בנוגע לפריפריה, לירושלים. אני יכול למלא מגוון תפקידים, ואני לא מפונק. התחלתי משטיפת חדרי מדרגות".

חקירות נתניהו לא בעייתיות בעיניך?

"יש המון ספקולציות. אני לא נכנס לזה, וסומך על ראש הממשלה. ראיתי הרבה מקרים שאנשים היו במצב דומה ויצאו זכאים. שהמשטרה תעשה את עבודתה, אבל לא ככה, פומבית. תיק 1000, תיק 2000. זה נשמע כמו חצי מסע ציד.

"תנו לראש הממשלה לנהל את המדינה, תחקרו, ובבוא העת, אם יש ממצאים, גשו אל ראש הממשלה, ואני סומך עליו שיפעל באופן הכי נכון והגון. בינתיים שימשיך לעשות את עבודתו. הוא חף מפשע עד שיוכח אחרת".

באיזו נקודה, לדעתך, אדם צריך לקום ולעזוב את הכיסא הציבורי?

"תלוי, אין כלל אחד. יש הנחיות שונות ומורכבות בנוגע לעובדי ציבור ולנבחרי ציבור ברמות שונות. כראש עיר, אני פועל על פי הייעוץ המשפטי ופסיקות בית המשפט. זה לא שחור ולבן. רק צריך לזכור שבהרבה מקרים נעשה עוול גדול לאנשים.

"אם אדם נקרא לחקירת משטרה, זה לא אומר שהוא אשם. הציבור והתקשורת לא יכולים לפסוק ולהכריע. אין בידיהם את הכלים ואת המידע, ולא כך מתנהל הליך משפטי הוגן".

רץ במרתון ירושלים. "כשאתה בא לעבוד נטו, לשם שמיים, אפשר להתעלות מעל הקונפליקטים" צילום: אורן בן חקון

בשנים האחרונות הרבה מאוד ראשי רשויות מקומיות היו חשודים, הואשמו או הורשעו בעבירות פליליות. הרשויות המקומיות מועדות יותר לשחיתויות? 

"לא עשיתי את הסטטיסטיקה. בכל המגזרים יש מי שעוברים על החוק, וצריך לטפל בהם, בכולם. אני לא חושב שהמערכת המקומית מועדת יותר לשחיתות, אני מכיר רבים מתוכה, והם באים לפעול למען הציבור. אנשים ישרים וטובים.  

"אני גאה במדינה שלנו, שלא חוששת לחקור ולהעמיד לדין ללא משוא פנים. אבל לצד זה, עד שאנשים מורשעים - הם זכאים".

השבוע התווסף ראש עירייה נוסף לנחקרים, ראש עיריית דימונה. גם אחד מסגניך, מאיר תורג'מן, נחקר לאחרונה. 

"ראש עיריית דימונה הוא איש מצוין. הוא חבר, הוא צנחן, הוא עושה את עבודתו נאמנה. אני מבקש מהמשטרה, תספרו עד שלוש לפני שאתם מדליפים. אני בטוח שיש לו טענות מצידו, שאין לנו איך לבחון אותן.

"מאיר תורג'מן הורחק מהעירייה בהתאם להנחיות המשפטיות, ואני אמלא אחר ההנחיות לגביו. מבחינתי, שניהם חפים מפשע, אלא אם כן יוכח אחרת".

הטענות של שרה נתניהו על כך שרודפים אותה לא מרתיעות את אשתך?

"לא. כי אשתי, מבחירה, שומרת על רמת חשיפה נמוכה. זה מאוד חשוב לשנינו. אבל אל תתבלבלי. היא אישה עוצמתית, חבל על הזמן.

"החלטנו באופן מודע שאנחנו עושים ניתוק יותר גדול מהממוצע בין החיים הפרטיים לחיים הציבוריים, כדי לתת לכל אחד מבני המשפחה לחיות בשקט את החיים שלו. הסטודיו שלה בירושלים, אבל הקפדנו לא לערוך תערוכות בירושלים. ההפרדה הזאת חשובה. היא בעיקר מֹוכרת בחו"ל. היתה לה תערוכה בביאנלה בוונציה בשנה שעברה. עכשיו היא עומדת להציג תערוכה ברומא.

"היא מתפתחת בקו מקביל ונפרד ממני. יש לנו זוגיות נפלאה, ואנחנו עושים מאמץ גדול לצאת פעם־פעמיים בשבוע למסעדות בירושלים. אני לא אומר אילו, כדי לא לפגוע בבעלי עסקים.

"הקולינריה בירושלים מדהימה. קשה לי להסביר לצעירים מה היה כאן לפני עשור. ותראי עכשיו. שוק מחנה יהודה, כמובן, וגם מתחם התחנה, פארק המסילה, סינמה סיטי, אצטדיון טדי".

אגב טדי, אלונה לא הצליחה לגרום לך להפוך לאוהד של הפועל באר שבע?

"אני עם בית"ר ירושלים. לא התעסקתי בכדורגל בעבר, כמו שלא התעניינתי בפוליטיקה. כראש עיר, אני עוזר לכל הקבוצות. אבל בית"ר זה לא ספורט, זאת אהבה. כראש עיר, לא יכולתי שלא להתאהב בה. ובכדורגל אין משפחה. עד פה.

"מעבר לזה, אני איש של ספורט. במרתון ירושלים, שהתחיל ביוזמתי, רצתי חצאי מרתון ואת מקצי 10 ק"מ".

מתי לאחרונה רצת מרתון מלא?

"בניו יורק, עם חברים, לכבוד גיל 50. חוץ ממנו רצתי פעמיים את מרתון טבריה, את מרתון פריז ואת מרתון ברלין".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו